בני ביתו של מרן ראש הישיבה הגרי"ג אדלשטיין זכר צדיק וקדוש לברכה, מפרסמים תיעוד שמרגש את העולם היהודי, ובו נראה מרן זצ"ל, מוסר את שיעורו היומי בבית החולים ביום שני האחרון, לצד תיעוד נוסף ממראי המקומות האחרונים שנכתבו ביד קודשו בבוקר שלישי, רגע לפני שהשיב נשמתו בחטף.
כזכור, בליל חג השבועות יצא רשכבה"ג מרן ראש הישיבה לבית הרפואה "מעייני הישועה", וזאת על פי הכרעתו האישית שקבעה כי חייו תלויים על בלימה וכי הוא במצב פיקוח נפש. אחרי כמה שעות מרגע הגעתו מצבו הרפואי התייצב. לקראת בוקר, אמר מרן לנוכחים כי באפשרותו להתפלל שחרית במניין מתפללים ואכן הגיעו מנין תלמידים והתפללו יחד עמו.
בס"ד, הבדיקות והמדדים היו יציבים. מרן היה שרוי במנוחת הנפש ותכלית ישוב הדעת לאורך כל יום מתן תורה ואח"כ ביום השבת. הוא התפלל ולמד בחדרו. הביאו לו את הסטנדר ואת הכיסא. מרן בהסכמת הרופאים ירד מהמיטה לכיסא, להתפלל וללמוד. וכמו בכל השנים האחרונות שמצבו הרפואי של מרן נזקק לסייעתא דשמיא מרובה, כך גם בימים אלו, האחרונים, כשהדיאגנוזה הרפואית היתה מאוד מדאיגה, אך הוא בעולמו, ד' אמות של תורה והלכה, כי כל עוד שנר הא-לוקים דולק…
הבנים והחתנים, גם נכדים, שהצליחו להיכנס פנימה לרגע אחד, יצאו ואמרו כי רבינו מתנהל כבימים כתיקונם, למרות המצב הרפואי השברירי שהיה מודע לו באופן מוחלט. ביום ראשון בבוקר אמר מרן, כי יש באפשרותו ובכוחו וכי הוא מעוניין למסור את השיעור היומי, "כי הם חייו ואורך ימיו". תוך רגע שקע במעמקי הסוגיה הנלמדת בישיבה, ובאישור הרופאים התיישב להכין את השיעור במהלך שעות הבוקר, וכדרכו – העלה את הדברים על הכתב. יום א'.
לקראת השעה 12.00 הגיעו לבית הרפואה המשיבים שבישיבת פוניבז', שהם אלו שהיו חוזרים על השיעור ששמעו מפיו תדיר, דבר יום ביומו, כדי שגם היום תהיה להם אפשרות להעביר הלאה את הדברים. היה זה מחזה מפליא לראות כיצד יותר משהתלמידים רוצים לינוק, מרן רוצה להניק ולהרוות את צמאונם של התלמידים ששופכים צקון לחש להחלמתו המהירה, וליצוק מדבשו וחלבו תחת לשונם.
וכך, במחלקת טיפול נמרץ הסטרילית וסגורה לנוכחותם של זרים, ניגר לו שיקוי החיים – "כי הם חיינו" בשיעור בצינור האינפוזיה מלשד חיותו של רבן של כל בני הגולה, לורידי הרוח של התלמידים. המשיבים לא פתחו את פיהם לשאול ולהתווכח, מחשש שמא הברען הפנימי יזיק לו.
הם נוכחו לראות בעליל כי למרות חולשתו של החומר, הרוח איתנה ונושבת ורק הנשמה מדברת, משל היו הגוף והנפש של שני אנשים נפרדים. למחרת, בשיעור של יום ב', כבר הייתה הסכמה רפואית שאפשר לשאול ולהתווכח. הכבשן התלמודי החל להתחמם ומרן זצוק"ל שקל וטר, ורוחו סערה. ביום שני בבוקר שוב התיישב מרן על מקומו, והחל להכין את השיעור היומי. כשהוא מחובר למשקפי החמצן שנועדו להקל ול' קצב נשימותיו שכבדו עקב מצוקת הלב הטהור. לא קצב הלב, קצב נשימת הריאות, קצב לימוד התורה עניין אותו. הוא בי בהחלטיות להגיד גם היום את המשך השיעור מאמש. ליבת סון השיעור הייתה במסכת סנהדרין דף ו'.
רבי ישעי' גינזבורג שליט"א ורבי צבי הירש ליפקוביץ שליט"א, שנכחו בחדר סיפרו בערגה ל'יתד נאמן', כששניהם, תוך כדי שיח, פרצו בבכי: "השיעור נאמר באותה לחירות, צלילות ועומק שבו נאמרו השיעורים בונים האחרונות גם כששעון הגוף כבר תקתק בקצב שאין ממנו מנוס, הוא לא יכל למנוע את צלילות הראש לאורך הזמן האמיתי שבו אין לשום טרדה דריסת רגל. מרן שקע בעומק העיון, עם המפרשים, ראשונים ואחרונים, וכשהעקוב היה למישור, עלתה על מראה המקו פניך בהרה.
השיעור נמשך כרבע שעה, בסנהדרין דף ו' א' בדין דיין שטעה, לבוש בבגז שלמרות ש"דינו דין" ו"מה שעשה עשוי", אבל צריך לשלם – כיצד מסבירים את הסתירה הזו? מרן זצוק"ל דיבר בלהט שכבה אך מעט בשל הקול החלוש, הביא ראיות מב"ק בדין הפקיר שורו, ועיין עם שומעי לקחו בדין של "המוכר שטר לחבירו וחזר ומחלו, מחול". עוד האריך בזה לחדד את הסתירה כתקווה שביום המחרת סימן השאלה הגדולה יהפך לסימן קריאה והפשט לאמיתה של תורה ימתיק את קשיי השעה.
ביום ב' שוב נכנסנו בשעה 12.30. מרן ישב על הכורסה הרפואית, לבוש בבגדיו, וענוב בעניבה כדרכו, לכבוד התורה לכבוד הגמרא הקדושה. כיון שהוראת הרופאים היתה שאפשר לשאול שאלות, לכן לא פחדנו לשאול. תוך כדי הלימוד, לא היה נראה שקשה לו, למרות שהגוף כבר לא קיים והנפש והרוח בלבד הם המדברים. הגנרטור הגשמי כבוי לחלוטין ורק בטריית הרוח היא שהתניעה את השעה הגדולה. מרן היה נראה שרוי בתכלית האושר כשהוא שוחה במעמקי העיון, בצלילות הדעת, בהיקף כל הסוגיות.
תוכן השיעור היה המשך. ומרן דן בעומק העיון האם הדיין שחייב, זה מצד מזיק או מהלכות דינא דגרמי, והביא את דברי התוספות בסנהדרין דף ל"ג והתוספות בבבא קמא דף ק' ועוד, והוכיח מדבריהם כי שיטת הרא"ש והתוספות, שניהם סבורים שהדיין חייב כמזיק גמור, ולעומת זאת, שיטת הרי"ף והרמב"ם שהוא חייב רק מצד דינא דגרמי, ואחרי שהרחיב אמר: "עד כאן הכנתי", והשיעור הסתיים.
הגאון ר"מ קסלר שליט"א שהזדמן למקום והשתתף גם הוא בשיעור התערב פעמים במהלך השיעור בשאלות ונענה, ובעת סיום השיעור אמר בקול באוזני מרן: "כי הם חיינו ואורך ימינו" – כפי ה"כי הם חיינו", כך הם ה"אורך ימינו". מרן שתק שתיקה רווית משמעות. באותן דקות נעלות שאל נכדו נאמן ביתו הרב מרדכי פאלי שליט"א: האם ראש הישיבה יאמר גם דברי חיזוק? מרן שתק לשניות אחדות ואז אמר בשלווה ובחצי חיוך עגום של פרידה: "עכשיו הרי אני צריך חיזוק", כשהנוכחים חשים כיצד גופו הטהור הולך ומתעטף באיצטלא של עולם האמת. השומעים יצאו. הרופאים שעמדו כל העת בפתח, נכנסו.
ביום ב' אחר הצהרים עוד הכניסו למרן שאלות דחופות, שהמתינו להכרעתו, מרן השיב והכריע. אחרי הצהרים למד מרן בחברותא עם הנכד רבי יחזקאל לוי שליט"א, איתו הוא לומד בחברותא בקביעות במשך כמה שנים את הדפים יום יום על סדר הש"ס, והם המשיכו שלושה דפים נוספים במסכת נדרים בפרק נערה המאורסה. אחרי תפילת מעריב הוא שח בטלפון עם המשגיח הגאון הצדיק רבי דן סגל שליט"א.
ביום ג' בבוקר התפלל מרן בהשכמה כדי שיספיק להכין במתינות את השיעור. המצב החמיר, זה כבר היה באמצע מלחמתם של השמש עם אראלים ומצוקים אבל רשכבה"ג מרן זצוק"ל לא ויתר. כמו במשך כל השנים משנת תש"ח מדי יום ביומו, הוא התכונן להגיד שיעור, ושיעור, מרן זצוק"ל לא אמר בלי להכין!
עוד באותו בוקר נמהר, מרן שכב במיטת חוליו וכתב את המשך השיעור בראשי פרקים, בעודו שוכב על מיטתו "מיטת צדיקים" כשהוא מושך בקולמוסו עד טיפת הדיו האחרונה, ובפתע פתאום יצאה נשמתו בטהרה. מישיבה של מטה עלה בסערה לישיבה של מעלה, והדף שעליו נכתבו ראשי הפרקים, נותר כספר תולדות אדם כי אם הדיין ימות באוהל.
יושב ובוכה מהתיאור הנפלא מאד , קיים בעצמו מאמר הרמב"ם על חובת תלמוד תורה אפילו בעת פטירתו . אשרינו שזכינו ועכשיו אוי ויי שבר לנותרים.
אוי אוי מי ייתן לנו תמורתו.
זכותו תגן עלינו!