דיסטל: "המדכאים מצדיקים את הדיכוי כמלחמה בדיכוי"

בפוסט מרגש שהעלתה לרשת החברתית היום שרת ההסברה ח"כ גלית דיסטל, כתבה בין היתר: "דקה לפני העלייה לרכב, כשהמאבטחים נמצאים על הקצה והרעש מסביבי בשיאו, היא פתאום חייכה מאוזן לאוזן ואז אמרה לי בשלווה: "צ'חצ'ית שחורה, את צ'חצ'חית ושחורה, צ'חצ'חית, את צ'חצ'חית." זה השתיק אותי. זה השתיק אותי כמו שסיר של שמן רותח ישר לפרצוף היה משתיק אתכם. היא ניצחה".

הפוסט המלא:

וגם זה קרה אתמול: המאבטחים של מצעד ההצדעה לישראל בניו יורק קבעו מראש את נקודת היציאה שלי מהמצעד ברחוב 69. מטרים ספורים משם חיכה לי רכב איסוף. חתכתי ימינה מהתהלוכה לכיוון הרכב ואיתי פנו ימינה מפגינים ישראלים ספורים סמוקי פנים ומתנשפים שצעדו לצד נציגי הממשלה עם זמבורות ומשרוקיות וצרחות לאורך כל המצעד.

אלא שבניגוד לצעדה ההמונית בה הם נבלעו בין עשרות אלפי מעודדים משני צידי הרחוב, הפנייה ימינה הייתה ריקה לחלוטין והמגע ביני לבינם הפך ישיר ואישי. רק אני והם. המאבטחים נדרכו והקיפו אותי כמו חומה אנושית והמפגינים השתלהבו מהמומנטום. הצרחות גברו בכוחות מחודשים והמרחק ביני לבינם היה אפסי. פנים מול פנים. לא פחדתי מהם לרגע. להיפך. הקרבה האנושית הזאת עניינה אותי. דקה הליכה עד הרכב, אולי אפילו פחות. הלכתי לאט. הם צועקים ואני מחייכת אליהם, הם מקללים ואני עונה להם בשלווה שכולנו אחים. זה רק עצבן אותם יותר.

קצת לפני שעליתי לרכב האיסוף, אישה בת 45 לערך נצמדה אלי ואלמלא מאבטח מיוזע ודרוך שחצץ ביננו – יכולנו להראות כמו שתי חברות טובות. "את מאוד יפה," חייכתי אליה. "את החושך ואת בושה," היא השיבה. "יכול להיות," עניתי". אודה ולא אבוש – ידעתי שאני מעצבנת אותה בטירוף, ידעתי שהיא מעדיפה אותי מתלהמת או נסערת או מבוהלת או נבוכה. מצד שני יאמר לזכותי שמצאתי את הדרך הכי בלתי פוגענית להוציא את הגברת מדעתה – מחמאות וקרבה אנושית.

אלא שאז, דקה לפני העלייה לרכב, כשהמאבטחים נמצאים על הקצה והרעש מסביבי בשיאו, היא פתאום חייכה מאוזן לאוזן ואז אמרה לי בשלווה: "צ'חצ'ית שחורה, את צ'חצ'חית ושחורה, צ'חצ'חית, את צ'חצ'חית." זה השתיק אותי. זה השתיק אותי כמו שסיר של שמן רותח ישר לפרצוף היה משתיק אתכם. היא ניצחה.

חשוב לי להבהיר: העליונות הלבנה לא מאפיינת את כל השמאל הישראלי. גם לא את רובו. מצד שני זה גם לא בפרינג' השולי. מדובר בקבוצה גדולה מכדי להתעלם ממנה. והקבוצה הזאת מונעת מטעמים גזעניים לחלוטין. כל המחאה שלהם מתחילה ונגמרת בזה שהצ'חצ'חים עלו לשלטון וכל פטפוטי "הדיקטטורה," אינם אלא הסוואה מקושטת לעובדה שהם לא מסוגלים להכיל יותר את הבלתי נתפס: "הנבערים" מכריעים אותם פעם אחר פעם בבחירות. אלא שבניגוד לקבוצות גזעניות בארה"ב נניח – החבר'ה האלה מתהדרים בנאורות, מתקשטים באור ומתגזענים על האחר בעודם מכתירים את האחר כגזען. להתגזען ולמחות נגד גזענות באותה נשימה. איזה פלונטר משובלל של חוסר מודעות.

ואולי זה בעצם לגמרי מודע. שאלת השאלות. הימין הישראלי חוטף כאן פעמיים: הוא גם מופלה ע"י כל מוסדות האליטה, הוא גם נאלץ לשבור מדי יום כל תקרת זכוכית אפשרית מול האקדמיה, המשפט, התרבות והתקשורת, ו….הוא גם מוגדר כזה שמפלה מטעמי גזענות וחושך. המדכאים מצדיקים את הדיכוי כמלחמה בדיכוי. זה גאוני והרסני באותה המידה. וזו המצאה ישראלית שאין לה אח ורע בעולם. וזה גם הזיקוק של המאבק שלי. לשקף את זה. ואז להלחם בזה עד טיפת דמי הצ'חצ'חית והאחרונה.