ההלוואה, הפרעון והמפגש שלא תוכנן | הרה"ג יוסף זאב

אל הגאון הצדיק רבי אביגדור יחזקאל הלוי נבנצל שליט"א, הגיע אדם וביקש ממנו להיות ערב בהלוואה של 100,000 ש"ח.

הרב הסביר לבחור, כי משמעות הערבות היא לתת את הכסף במקרה שהלווה לא משלם, והואיל וכך, מבחינתו סכום זה גבוה מאוד עבורו ולכן אין באפשרותו לחתום על הערבות, אך אם תחולק הערבות נניח לחמישה ערבים, הוא יהיה מוכן להיות הערב החמישי, שכן להיות ערב על 20,000 ש"ח זה כבר יותר הגיוני.

שמע הלה והתחייב לחזור עם כל מה שנצרך ואכן למחרת הגיע הבחור עם הטפסים והחתים את הרב. מספר חודשים חלפו, המלווה התקשר לרב ואמר כי הלווה לא משלם את חובו. לא עוד, אלא שהוא גם נסע לאמריקה, במטרה להתחמק מהתשלום.

"מאוד לא נעים לי, אבל הרב שחתם על ערבות, צריך לשלם במקומו 100,000 ש"ח!"

"מאה אלף ש"ח?", תמה הרב, "הרי אני חתמתי ערבות בסך 20,000 ש"ח ולא על 100,000 ש"ח".

"לא ולא", אמר המלווה. "הרב חתום כאן על 100,000 ש"ח".

הרב לא התווכח עוד, אלא ביקש להיפגש עם המלווה כדי לראות את הניירת עליה הוא חתם. כאשר הרב ראה את הטפסים, הוא הבין את מעשה הרמייה אליו הוא נקלע שכן הבחור החתים אותו בעורמה על כל הערבות בסך 100,000 ש"ח ולא כפי שסוכם.

הרב נבנצאל ביקש מהמלווה שיתחשב במצב שאליו הוא נקלע ולכן שיואיל בטובו לפרוס את החוב למספר רב של תשלומים ככל הניתן, כדי להקל עליו והמלווה שהבין את המצב הכלכלי של הרב, הסכים לפרוס את החוב למשך עשר שנים.

כשהרב הגיע לביתו ואמר לרבנית שמעכשיו הם צריכים להצטמצם, הוא ביקש ממנה סליחה על שסיבך אותה. הוא סיפר לה על אודות הערבות, ועל כך שבעל החוב לאחר שקיבל את ההלוואה עזב לאמריקה. "מי זה?" הרבנית שאלה את בעלה, אך הרב סירב לפרט. "מצטער, אני לא יכול להגיד לך, את יודעת – לשון הרע".

"זה לשון הרע?! "כן, אסור לי לספר לך", הרב אמר.

"אני הולכת להיכנס לחובות של 100,000 ש"ח בשביל אדם זר ואני אפילו לא יודעת מי זה…" הרבנית התייסרה, אך הבינה היטב והסכימה לדברי בעלה: "אין שום היתר הלכתי לספר. כל מה שאומר בעניין ייחשב ויכשיל את שנינו בעוון לשון הרע".

כעבור מספר חודשים, הרב והרבנית נבנצאל קיבלו הזמנה לחתונה של קרוב משפחה של הרבנית בארה"ב. בתחילה הם התלבטו אם לטוס או לא, ולבסוף החליטו שהרבנית תטוס לבדה. היא הגיעה לעיירה יהודית בארה"ב ושם שהתה מספר ימים. בביקור בבית הכנסת המרכזי, היא הבחינה בעזרת נשים באחת המתפללות שהייתה מתפללת איתה בירושלים.

הרבנית שלא ראתה אותה הרבה זמן, היא הגיעה אליה בהתלהבות, חיבקה ונישקה אותה וכל כך שמחה ונרגשת לפגוש אותה. האישה הזו, שהייתה אשת הלווה, הייתה המומה מהיחס הלבבי והמדהים של הרבנית. היא הייתה בטוחה שבכל רגע הרבנית הולכת לצעוק עליה, אך ככל שנוקפות הדקות היא קיבלה רק תשבחות מהרבנית עד שהן נפרדו. גם בשעת הפרידה, הרבנית שהתגעגעה אליה, ביקשה ממנה לשמור על קשר.

אשת בעל החוב, לא ידעה כי הרבנית לא מודעת לסיפור ההלוואה ומשכך הגיעה הבייתה לבעלה ואמרה לו בהתרגשות: "אתה לא תאמין את מי ראיתי היום בבית הכנסת. ראיתי את הרבנית נבנצאל ואני מוכרחת לומר לך שתדע לך שהסתבכנו פה עם מלאכים!". "היא לא הזכירה לי את ההלוואה, היא לא כעסה עלי, לא צעקה עלי, אלא עשתה את ההפך הגמור. אני מרגישה כל כך לא טוב עם זה ולכן לא אכפת לי איך, אבל אתה הולך להשיג 100,000 ש"ח להחזיר להם את הכסף כי אני לא יכולה אפילו להסתכל לה בעיניים".

בעל החוב הבין שאין לו ברירה אחרת והלך לגייס 100,000 ש"ח, שאותם שם במעטפה ונתן לאשתו. היא לקחה את המעטפה והגיעה למקום בו התאכסנה הרבנית, מסרה לה את המעטפה עם הכסף ואמרה: "אני מבקשת סליחה! סליחה! סליחה! על מה שעשינו לכם. תודה תודה! הנה הכסף של ההלוואה" ועזבה את המקום בבושת פנים. הרבנית נותרת המומה. היא התקשרה מיד לבעלה בארץ ואמרה לו: "בעלי היקר! אתה גאון! אם היית מספר לי מי הוא בעל החוב, היינו זוכים לראות את הכסף רק בחלומות, לבטח לא הייתי מתחבקת עם אשתו של בעל החוב, הייתי רותחת מזעם, ומי יודע אילו השלכות זה היה גורר. אבל דווקא בגלל זה שלא סיפרת לי ועמדת בניסיון של לשון הרע, לא רק שמנעת ממני להיכשל במידת הכעס ולשון הרע, אלא זכינו לקבל את כספנו בחזרה".

בפרשת השבוע במדבר (פרק טז פסוק טו) נאמר: "וְלֹ֥א הֲרֵעֹ֖תִי אֶת־אַחַ֥ד מֵהֶֽם". משה רבנו, מנסה למנוע מחלוקת ופונה אל דתן ואבירם תוך שהוא נותן להם כבוד גדול: "וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֶל־קֹ֑רַח שִׁמְעוּ־נָ֖א בְּנֵ֥י לֵוִֽי:" משה מבקש לדבר איתם באופן מיוחד, אך תשובתם של דתן ואבירם להזמנה זו הייתה: "העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה" וביאר על כך רבנו האור החיים הקדוש: פירוש: "בוחרים ניקור עיניהם ממעלה אשר יובטחו בה ממנו".

כמה גרועה היא המחלוקת! משה רבינו מתכוון לתת לדתן ואבירם כבוד ומעלה מיוחדת, ואילו הם השקועים באש המחלוקת, בחרו במקום זה שינקרו את עיניהם!

משבא האדם לכלל כעס ומחלוקת, הריהו מאבד את שיקול דעתו, מצהיר הצהרות חסרות כל הגיון, מחליט החלטות נטולות כל שיקול דעת אנושי סביר, ודוהר למטרה תוך כדי רמיסת כל דבר טוב וראוי.

אמר ה"חפץ חיים" זצ"ל: בא וראה עד היכן מגיעה אש המחלוקת! דתן ואבירם היו כל כך שקועים במחלוקת, עד שלא השמיעו לאזניהם מה שדיברו בפיהם!

פעם פרץ ויכוח בין מושל הכפר לבין שכנו, ובמהרה נגררו הדברים למריבה גדולה. השכן הכועס איים שילך וילשין לפני השלטונות על כמה מעשים בלתי חוקיים, שעשה מושל הכפר שבהם ניצל לרעה את סמכותו כפקיד ממשלתי.

טענה כלפיו זוגתו בהגיון: "לא כדאי להלשין עליו. הרי לפני זמן לא רב, הצליח בדרך לא דרך לשחרר את בננו מגיוס לצבא, ואם ימצא בו עוול, יפתחו מחדש את התיקים הישנים, ומרב הסיכויים שהבן יגויס!"

נהם כנגדה הבעל, כשהוא מבולבל מכעסו: "הכל כדאי! עדיף שיאסרו אותך, יאסרו אותי ויאסרו את כל בנינו – ובלבד שהוא ירד מגדולתו!"… כן, כשמשתוללת אש המחלוקת, אנשי המדון כה מתעקשים עד שאינם שומעים באזניהם מה שהם מוציאים מפיהם.

בורא עולם נתן לנו את היכולת לדבר, לתקשר ולעשות פעולות רבות עם הפה. לעיתים אנחנו נדרשים לשתוק גם כאשר הדבר קשה ביותר ולעיתים נגלה, כי בזכות ששמרנו על פינו, אנו זוכים לראות את הצלחה.

כשהייתי ילד התרחש מאורע שהרעיש את העולם. היה זה כאשר התפרסמה העובדה ששני גדולי הדור מארצות הברית עומדים להגיע לארץ ישראל: הרבי מסאטמר ומרן הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל. כל הארץ רעשה לכבודם. כולם רצו לחזות בזיו פניהם של מאורי הדור.

היה זה מחזה כה נהדר, כששני הגדולים הגיעו לארץ באותו מטוס מחמת אותה סיבה: הבחירות שעמדו להתקיים בארץ הקודש. רבי אהרן הגיע כדי לשכנע את כל בני התורה ללכת לבחירות ולעשות קידוש השם, והרבי הגיע בשביל המטרה ההפוכה בדיוק, למנוע מבני התורה להצביע כדי שלא יהיה חילול השם.

לכאורה אין מחלוקת חריפה מזו – רבי אהרן טען שזו מצוה של ממש והאדמו"ר זעק שיש בזה חשש אביזרייהו של העבירות החמורות, אבל כל זה לא הפריע לשני ענקי הרוח הללו לטוס באותה הטיסה, לשבת זה לצד זה ולשוחח בידידות ואהבה, מלאי הערכה והוקרה.

יהיו הדברים לעילוי נשמת אבי מורי מאיר חי בן גולי'ט זצוק"ל