בתקופה של מלחמת העולם הראשונה נמלט מרנא ה'חפץ חיים' לעיר סימיאטיץ שברוסיה. אותו רב שסיפר את הסיפור, לא היה מתלמידיו של ה'חפץ חיים', וגם לא היה מתושבי סימיאטיץ, אבל הוא שבת בעיר בסוף מלחמת העולם הראשונה, השבת האחרונה שה'חפץ חיים' היה בעיר לפני ששב לראדין .
הסיפור נסוב סביב המצב הכלכלי ששרר אז בעולם כולו, וברוסיה במיוחד. באותם ימים הודח הצאר הרוסי, והבולשביקים תפסו את השלטון במקומו, אחת התקנות הראשונות שהם תיקנו היתה, למנות ממונה בכל עיר ועיר, שיהיה אחראי על הקצבת המזון לתושבים, כדי שלא יהיה מצב שבו העשירים אוכלים בשפע והעניים מתים מרעב. כמובן שבתקופת מלחמה אנשים נוטים לאגור אוכל, מחשש שלא יהיה מספיק לכולם, וחלק ייאלצו לרעוב. ראינו את זה גם כאן בארץ, כשפרצה מלחמת ששת הימים, אנשים רצו לקנות כמה שיותר אוכל, כשהיה מצב מתוח לפני מלחמת סיני או מלחמת יום הכיפורים, גם ראינו את זה, שאנשים מיהרו לאגור אוכל כדי שיהיה להם גם בעיצומה של המלחמה. הבעיה היא, שכשאנשים אוגרים אוכל זה רק מחריף את המצב, כי נוצר מחסור ואז אנשים מתאמצים יותר לאגור מזון, וחוזר חלילה. לכן דאגו הקומוניסטים למנות את אחד מהבולטים שהמפלגה שלהם בכל עיר ועיר, שיהיה הממונה המקומי על אגירת המזון וחלוקתו לתושבים. בהתאם לכך הוציא המשטר החדש הודעה, שכל מי שיש מזון בביתו חייב למסור אותו באופן מיידי לידי הממונה, והוא, הממונה יחלק את האוכל בין התושבים בצורה שווה. כמובן שאנשים לא מיהרו מיוזמתם לציית לצו החדש. הרי מי שהצליח לאגור כמות גדולה – לא ירצה להתחלק בה עם אחרים, ובכל מקרה אף אחד לא סמך על הממונה הבולשביקי, וכולם הבינו שהוא יחלק את האוכל בעיקר לעצמו ולחברים שלו. לכן נהגו הרשויות לפלוש לבתים של תושבים ולבצע חיפוש, ואם היו מוצאים כמות מזון גדולה מההכרח של הימים הקרובים, היו מחרימים את הכל ומענישים את האזרח שנמנע מלמסור את המזון לממונה. בעיר סימיאטיץ הציבו הבולשביקים ממונה שהיה יהודי, אבל הוא לא היה יהודי שומר תורה ומצוות, אלא אחד כזה שלא למד ולא שנה, ולא היה לו שום כבוד לתלמידי חכמים, או רגשי אחווה כלשהם עם אחיו היהודים, רח"ל. הלך הממונה ופלש לבתיהם של היהודים, ובכמה וכמה בתים מצא מזון והחרים הכל, וכך נהיה מצב בעיר שהיו משפחות יהודיות שממש רעבו ללחם. מאחר וה'חפץ חיים' היה בעיר, הוא החל לעבור מבית כנסת לבית כנסת, ולדרוש ברבים על המצב הקשה, כשהוא מעודד את היהודים שהיה בידם מזון לחלוק אותו עם אלו שרעבו ללחם, לתת צדקה ולעזור לעניים. כמו כן היה ה'חפץ חיים' מחזר על הפתחים ואוסף שיירי מזון, חתיכות של לחם, קמח, ירקות, כל מה שהצליח להשיג היה אוסף, ולאחר מכן היה מחלק לאלו שלא היה להם כלום בבתיהם. בתו של ה'חפץ חיים' היתה לוקחת את הקמח שאסף אביה ואופה ממנו לחם, וכך הוא היה מסייע לאנשים שלא ימותו ברעב חלילה. והנה התקרבה המלחמה לסיומה, הדרכים חזרו להיות בטוחות, הדרך לראדין נפתחה, וה'חפץ חיים' החל להיערך לשוב לביתו. באו תושבי סימיאטיץ העניים ל'חפץ חיים' והחלו לבכות: "על מי נטשת את הצאן ?". הרי אנחנו רעבים ללחם, אם לא ה'חפץ חיים' שטורח ואוסף ודואג להתרים יהודים אחרים שיאכילו אותנו, מי ידאג לנו? איך נוכל לחיות כך? כששמע זאת ה'חפץ חיים', הוא בכה יחד איתם, ואמר להם "צדקו דבריכם, אני באמת לא יכול לנטוש אתכם ככה, ולכן בשבת הקרובה אני רוצה לשאת דרשת פרידה, ואני מבקש שתושבי העיר יבואו כולם לשמוע את דברי, אחרי תפילת מנחה של שבת". כמובן שבית המדרש היה מלא מפה, כל יהודי סימיאטיץ באו לשמוע את דברי ה'חפץ חיים', וביניהם היה גם הרב הזקן שסיפר את הסיפור, והתארח באותה השבת בסימיאטיץ.
אחרי התפילה עלה ה'חפץ חיים' לבימה והחל לדרוש. הוא אמר לתושבי העיר, שמאחר והוא חי ביניהם תקופה וכעת הוא חוזר לעירו, הוא רוצה לבקש מחילה מכל אחד ואחד מהם, כי אולי בתקופה שחי איתם הוא פגע בהם, או נכשל חלילה וחס בדיבורים אסורים שדיבר עליהם… הקהל פרץ בבכי. ה'חפץ חיים' מפחד מדיבורים אסורים ??? איזו דרגה של יראת שמים, פחד פחדים!
אחרי הדרשה קרא ה'חפץ חיים' לגבאים וראשי הקהל, וביקש מהם שיתלוו אליו לביתו, כי הוא רוצה לארח אותם בסעודה שלישית. גם הרב בעל המעשה, שהיה אורח שם, הוזמן על ידי ה'חפץ חיים' וצעד יחד עם כל הקבוצה לביתו. בעודם צועדים ברחובה של עיר, הנה מגיע למולם אותו יהודי פוקר שהתמנה להיות האחראי על הקצבת המזון, הוא האיש שהיה גוזל את מזונם של יהודים בכח הזרוע, ושבגללו נפלו משפחות יהודיות לחרפת רעב של ממש. כשהבחין בו ה'חפץ חיים' קרא בשמו הפרטי, ואיחל לו 'גוט שבת'. היהודי הפוקר, אף שהיה מנותק לחלוטין מיהדות, היתה לו יראת הכבוד אל ה'חפץ חיים', ולכן השיב בחזרה ובכבוד 'גוט שבת רבי'. אומר החפץ חיים ליהודי הלה: "אולי תבוא לאכול איתנו סעודה שלישית?", והיהודי הלה פרץ בשחוק גדול, שה'חפץ חיים' בתמימות מזמין מחלל שבת כמוהו לאכול סעודה שלישית, ואמר: "רבי, כבר אכלתי סעודה שלישית!".
אבל ה'חפץ חיים' לא ויתר, והתעקש איתו, עד שהסכים הממונה על ההקצבה לבוא ולאכול בביתו של ה'חפץ חיים' סעודה שלישית. ראשי הקהל שהיו שם ניסו להניא את ה'חפץ חיים' מהרעיון. הם סיפרו לו שהם מכירים היטב את האיש ופעלו, עוד כשהיה ילד הוא היה פגע רע, הוא לא למד כלום בחיידר, רק השתולל והזיק, אין בו לא ריח של תורה, בוודאי שלא יראת שמים, הוא רשע שעושה מעשיו כדי להכעיס, רודף את אחיו היהודים כדי למצוא חן בעיני הגויים. אבל ה'חפץ חיים' לא שעה לדבריהם, והתעקש שהממונה על ההקצבה יבוא לאכול בביתו. בסעודה השלישית, לאחר שכולם אכלו כדי שבעם, אמר ה'חפץ חיים' שיש לו דבר מה שהוא רוצה לדבר עם הממונה על ההקצבה, והוא מבקש שכל שאר הנוכחים, אם לא קשה להם, יצאו החוצה כדי שהשיחה תהיה בארבע עיניים. כל הנוכחים יצאו, אבל אותו רב בעל המעשה התפלא מאוד. הרי מקודם ה'חפץ חיים' קירב כל כך את הממונה על ההקצבה, עם כזה חיוך ומאור פנים, ועכשיו הוא מבקש מכולם לצאת, שמע מינא הוא עומד לומר לו דברי כיבושין… איך זה מסתדר על החביבות הגדולה שהפגין כלפיו לפני זמן לא רב ?
החליט אותו רב להטות אוזן ולשמוע. הדלת היתה פתוחה מעט, והוא שמע שה'חפץ חיים' אומר לממונה: "שמע נא ידידי, יש לי בקשה חשובה שאני רוצה לבקש ממך, אבל קודם אני רוצה לומר לך פירוש יפה על פסוק מהתורה". הממונה השיב מיד בחוסר סבלנות: "רבי, איני יודע ללמוד תורה, גש ישר לעניין ואמור לי מה רצונך ממני". אמר לו ה'חפץ חיים': "אני לא אגיד פלפולים או חשבונות הלכתיים סבוכים, אני אגיד לך פסוק עם פירוש מאוד פשוט עליו, ורק לאחר מכן אבקש את בקשתי". כאן הזכיר ה'חפץ חיים' את הפסוק בפרשת בראשית "ועץ החיים בתוך הגן", ומבאר רש"י "באמצע הגן". סיפר לי הרב: שמעתי שה'חפץ חיים' שואל את אותו ממונה על הקצבת המזון: "אמור לי, למה עשה הקב"ה כך שעץ החיים יהיה דווקא באמצע הגן? "אלא", אמר החפץ חיים לאותו יהודי, הקב"ה עשה את עץ החיים כך שכל אחד שרוצה יוכל להגיע אליו בקלות. ומהו עץ החיים? הפשט הפשוט הוא, שזה עץ שמי שאוכל ממנו חי לעולם, אבל בעומק של הדברים עץ החיים זה לחיות חיים רוחניים, חיים שיש בהם, ואת האפשרות להגיע לזה העניק הקב"ה לכל אחד, לכן העץ נמצא באמצע שיהיה קרוב לכולם. "יש אדם שזוכה להגיע לעץ חיים על ידי תורה", אמר ה'חפץ חיים', "יש אחד שזוכה להגיע לכך על ידי תפילה, יש מי שזוכה לכך על ידי מידות טובות, ויש שעל ידי גמילות חסדים. "אתה אין לך תורה, אין לך יראת שמים, אין לך מידות טובות… מה עשה הקב"ה? דאג שתתמנה להיות הממונה על הקצבת המזון. עכשיו יש לך בידיים כלי עוצמתי שאתה יכול באמצעותו לגמול חסדים, להחיות משפחות יהודיות שלא ימותו ברעב! העץ נמצא באמצע גם עבורך, יש לך את הדרך שלך לזכות בחיי העולם הבא, אם תגמול חסד עם העניים היהודים, תדאג להם שלא ימותו ברעב". דבריו של ה'חפץ חיים' היו יוצאים מן הלב, לבו הטהור של אוהבן של ישראל ועמוד צלותהון, הדברים הללו חדרו אל לב האבן של היהודי האכזר, שהתלהב עד מאוד, והבטיח בו במעמד שהוא ידאג לכל העניים הללו שה'חפץ חיים' היה עוזר להם עד כאן: "הרבי יתן לי את הרשימה במוצאי שבת, ואני אדאג שהם לא ימותו ברעב".
וזה מה שאמרו חז"ל, שעתיד הקב"ה לעשות לעתיד לבוא מחול לצדיקים והקב"ה יושב באמצע, וכולם יאמרו "הנה אלוקינו זה". צריכים להבין מה העניין של מחול, ומה העניין של 'יושב באמצע'? ולדבריו של ה'חפץ חיים' יבוא על נכון, שהקב"ה יושב באמצע כדי לומר לנו שהוא קרוב לכל אחד, ולכל אחד ואחד יש דרך להתקרב אליו, וזה מה שיאמרו הצדיקים: "הנה אלוקינו זה קיווינו לו".
אַתֶּ֨ם נִצָּבִ֤ים הַיּוֹם֙ כֻּלְּכֶ֔ם לִפְנֵ֖י יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֵיכֶ֑ם רָאשֵׁיכֶ֣ם שִׁבְטֵיכֶ֗ם זִקְנֵיכֶם֙ וְשֹׁ֣טְרֵיכֶ֔ם כֹּ֖ל אִ֥ישׁ יִשְׂרָאֵֽל:
מֵחֹטֵ֣ב עֵצֶ֔יךָ עַ֖ד שֹׁאֵ֥ב מֵימֶֽיךָ:
לעָבְרְךָ֗ בִּבְרִ֛ית יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֶ֖יךָ [דברים כ"ט, ט'-י']
ה'אור החיים' הקדוש כותב, כי במלים "לעברך בברית ה' אלוקיך", כוונת משה רבינו: "להכניסם בערבות זה על זה, כדי שישתדל כל אחד בעד חברו לבל יעבור פי ה', ויהיו נתפסים זה בעד זה". חז"ל [שבועות לט ע"א] אמרו ש"כל ישראל ערבים זה בזה". הערבות ההדדית שיש בעם ישראל, היא הדבר שיכול לגרום להם להיות נצבים ועומדים עד סוף כל הדורות.
הערבות מחייבת כל אחד ואחד לחוש אחריות על מעשי חברו. אי אפשר לומר 'מה אכפת לי', או 'לא אני עשיתי את העבירה'… חלילה לחשוב כך! עם ישראל כולו מצוי תחת כפיפה אחת ובערבות אחת. כל יהודי צריך להשתדל שחברו לא יעבור את פי ה', ואם לא עשה כפי יכולתו כדי למנוע מיהודי אחר לחטוא – עלול הוא להיתפס בעוונו ולהיענש על כך!
הרמ"ק, הלא הוא רבי משה קורדוברו זצ"ל, נתן טעם בדבר ובאר, שכל אחד מעם ישראל כלול בחלק חברו. היהודי האחר הוא חלק ממך, בדיוק כפי שהיד שלך היא חלק ממך. וכשם שבידך למנוע את ידך מלעשות עבירה ולעוצרה, כך יש לך כוח למנוע את הזולת מלעבור עבירה. וכשם שברור שכאשר ידו של אדם עשתה עבירה, הוא נענש על כך, כך נענש היהודי כאשר חברו חוטא. אם ראית את חברך עובר עבירה, והיה בכוחך למנוע אותו ולא מנעת – סימן שגם בך יש חלק מן העבירה הזו. אולי במינון קטן, אחד מני אלף, אבל החיסרון קיים. מראים עברה למי שיש חלק בה
ממשיך ה'אור החיים' הקדוש ואומר – ברית הערבות מחייבת כל אחד רק "כפי היכולת" שבידו. מה הכוונה? חיוב מצוות תפילין, למשל, חל על כל אחד ואחד מישראל באותה מידה. גדול הדור והאיש הפשוט שבפשוטים; הילד שאמש מלאו לו שלש-עשרה שנים ונעשה בר מצווה וסבו בן השמונים – כולם חייבים באותה מצוות תפילין ובאותה ציצית. כך גם בלולב. נער צעיר, שזה מכבר נעשה בר מצווה, צריך לקנות לולב ואתרוג, ולהשתדל להדר במצווה זו, בדיוק כמו רב בית הכנסת. אין כל הבדל ביניהם מבחינת חיוב המצווה!
לעומת זאת חובת הערבות אינה שווה בכולם. כאן נמדד החיוב לפי היכולת. אמנם גם הנער מצווה להוכיח את רעהו, וגם יהודי פשוט ערב לאחיו, אך חיובם הוא בהתאם לאפשרויותיהם. אין בכוחו של נער להוכיח את בני עירו, ולכן הוא לא ייתפס בעוונם, אולם אם התעלם מחברו שנכשל בהלכה ידועה, יתכן שיתבע על שלא הוכיחו. לעומתו, אדם גדול שדבריו נשמעים, אדם שיש לו כוח הנהגה בעם ישראל – חייב מדין ערבות להוכיח את אנשי דורו, ואם לא עשה זאת – ייחשב לו כאלו חטא באותו עוון. יש אדם שיכול להשפיע על משפחתו, ואם לא ידריכם בדרך הישר ייתפס בעוונות משפחתו. ויש אדם שממונה על קבוצה גדולה יותר, והוא ייתבע: מדוע לא הפעלת את הכוח שלך ? נתתי לך כוח ויכולת יותר מאדם אחר, אנשים רבים סרים למרותך, מדוע לא מנעת מהם לחטוא?! לכן לא הסתפק משה באמרו "כולכם", אלא פרט את כל הממונים בעם: ראשי העם, ראשי השבט, וכן הלאה, כל אחד לפי דרגת השפעתו יתחייב על הנשמעים לו. "טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך מחוטב עציך עד שואב מימיך". יש מי שאחראי על הטף והנשים שבכל משפחה, יש אדם שביכולתו להשפיע על הגרים בעם, שאינם מתמצאים די הצורך בכל ההלכות הנחוצות, ועלולים להיכשל אם לא ימשיכו ללמדם, ישנם אנשים פשוטים, כחוטבי עצים ושואבי מים הטרודים במלאכתם, ומי שיש בידו אפשרות להשפיע עליהם – חייב מדין ערבות ללמדם תורה, ולקרב את ליבם לאביהם שבשמים, ובכך להצילם מעברות. ואם אינו עושה כן – עלול הוא להיתפס בעוונם! אין יהודי שאינו נכלל בברית הערבות, ועל כל אחד לעשות מה שביכולתו, כדי למנוע ממי שתחת השפעתו לחטוא לה'. אם יש בך יכולת להשפיע – צא לערים ברחבי הארץ, בהן חיים יהודים רבים כל כך בבורות נוראה! אתה יכול ללכת לכל מקום בעולם ולבדוק, אולי אתה יכול להציל יהודים מחטא !
אמר לי פעם אחד מגדולי הדור שמה שאנו רואים במשך כל הדורות שרבנים מארץ ישראל נצרכים לצאת מהארץ בשביל כסף זה בעיקר בשביל שיחזקו את התורה בעם ישראל שהם בגלות ובין האומות .
אם אתה יכול, ואינך עושה זאת – אתה עלול להיתבע על כך ולהיתפס בחטאם!
יש אנשים שאין זה בכוחם, הם לא קבלו משמים כישורים מתאימים, ואכן מוטב יישבו וילמדו, וירבו זכויות של לימוד תורה בעם ישראל, אך מי שמושך אנשים בדיבורו, ויש לו מה לתרום לאחרים – אל לו לעשות שיקולים של נוחות, אלא יקום ויעשה מעשים לכבוד ה', למען אחיו התועים,
הדברים לעילוי נשמת מור אבי מאיר חי בן גולי'ט זצוק"ל
שבת שלום ומבורך
הרב יוסף זאב
הישיבה גדולה תל ציון
