השופטת ברון: מערכת המשפט לא חפה מטעויות וכשלים

בעוד ימים ספורים תסיים שופטת בית המשפט העליון ענת ברון את כהונתה ארוכת השנים במערכת המשפט, 32 במספר. לאורך השנים, פרצו מספר סערות תקשורתיות וציבוריות סביב פסיקותיה בנושאים שונים, כשהבולטות שבהן היו התנגדותה לאפשר לימודים בהפרדה מגדרית באקדמיה, ופסיקתה בעניין הרס בתי מחבלים. באותו פסק דין מפורסם, שיקפה ברון את תפיסתה הפרוגרסיבית והאקטיבית. "כשהטרור גובר, דווקא אז גוברת גם החובה המוטלת עלינו כחברה לבחון את כשרות האמצעים שבהם אנו משתמשים לשם לוחמה בטרור" כתבה, ועוררה עליה נחשול עצום של ביקורת ציבורית קשה.

בפברואר 1991 מונתה ברון לכהונת שופטת בית משפט השלום בתל אביב. עסקה תחילה בעניינים מקומיים ובתביעות קטנות, ובהמשך דנה בתיקים אזרחיים ומונתה כערכאת ערעור על הרשמים בבית משפט השלום. ביולי 2002 מונתה לכהונת שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב. דנה בתיקים אזרחיים מגוונים, והתמחתה בתחום התובענות הייצוגיות מראשית התפתחותו בישראל. בספטמבר 2014 נבחרה לכהונת שופטת בית המשפט העליון והחלה לכהן בינואר 2015.

ברון התראיינה לפני מספר חודשים ל'עלון השופטים' (עלון המופץ בתפוצה פנימית במערכת המשפט), ולשאלת המראיין "איפה לדעתך תהיה מערכת המשפט בעוד עשר שנים?", ענתה ברון כי "יש לנו מערכת משפט מפוארת. זה לא אומר שהיא לא חפה מטעויות או מכשלים, אבל בעיניי היא יוצאת מן הכלל. כמי שעברה דרך כל הערכאות ומכירה רבים מהשופטים, אני סבורה שיש לנו במה להתגאות".

במסגרת הריאיון התייחסה ברון לסוגיה שהסעירה במשך שנים את החברה הישראלית – פסיקתה בעניין הרס בתי מחבלים. "קודם כל חשוב לי לומר את המובן מאליו, והוא שבגין כל מעשה טרור מתחייבת ענישה במלוא החומרה. על כך אין חולק" אמרה ברון. "העניין הוא שהריסת בתים אינה אמצעי ענישה – אלא כלי מניעתי, הרתעתי, שנועד למנוע את הפיגוע הבא; ונדמה לי שבקרב הציבור הרחב יש בלבול ביחס לתכלית השימוש בהריסה, וחוסר הבחנה בין ענישה להרתעה".

לדבריה, חוות הדעת של גורמי הביטחון שהונחו לפניה לא שכנעו אותה ביעילות ההרתעתית הנטענת. "יש לא מעט אנשי מקצוע שאף סבורים שהריסת בתים מלבה תחושות שנאה ואירועי טרור. מטבע הדברים אין בדיקה אמפירית ואין אפשרות לכמת את האופן שבו הריסת בתים משפיעה במישרין על ביצוע פיגועים, ומדובר בהערכות בלבד. במבחן התוצאה, העובדה היא שבשנים האחרונות יש עלייה משמעותית הן בשימוש באמצעי של הריסת בתים, הן בהיקף הפיגועים הרצחניים" טוענת ברון.

"צריך לזכור שבמרבית המקרים, אם לא בכולם, בעת הריסת הבית המפגע כבר לא גר בו – או שנהרג בעצמו בפיגוע, או שעומד לדין פלילי. לא פעם מי שגר בבית הם ילדים קטינים, או בגירים שכלל לא היו מודעים למעשים ולא תומכים בהם, ולעיתים גם מגנים אותם. הריסת הבית פוגעת בזכויות יסוד, בכבוד האדם, וזהו עונש קולקטיבי בבחינת "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה". וגם ההפך".

ברון טוענת כי "במסגרת מבחן המידתיות", היא סבורה שאי אפשר לשים את כובד המשקל רק על חומרת הפיגוע ותוצאתו, בלי לשקול שיקולים נוספים – ובין היתר כלפי מי מכוונת הריסת הבית.

טקס הפרישה הרשמי של ברון היה אמור להתקיים ביום חמישי שעבר (12.10) בבית המשפט העליון – ובוטל בשל המלחמה. ומה הלאה? נדמה שברון מעוניינת בעיקר במנוחה מהמרוץ הבלתי-פוסק של דיונים ארוכים ומשמימים, וכתיבת פסקי-דין בלתי-נגמרים. "יש בי כוחות להתחלות חדשות. הפרישה אמנם קרובה אולם אין לי פניּות בעת הזו לתכנן אותה, יש לי עוד הרבה להספיק ולעשות עד אז. אני יכולה לומר שאשמח ליקיצה טבעית, ליותר זמן לעצמי ולמשפחה".