מצמרר: המילים הראשונות של הפצוע הקשה מכרם שלום

עמיחי שינדלר בן 33, נשוי ואב לשישה, המשמש כעובד סוציאלי שמטפל בפגועי נפש ומתגורר בקיבוץ כרם שלום, נפצע באורח קשה במהלך הקרבות בבוקר שמחת תורה. בחסדי שמיים, לאחר ימים קשים וטיפולים רבים, הוא החל לדבר את מילותיו הראשונות.

בתיעוד בלעדי ומצמרר שהגיע לידי 'המחדש' ביקש עמיחי להעביר את המסר הראשון, מאז החל לדבר. "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך" הוא פתח ומיד הוסיף: "זה המילים שכל אדם אומר כל יום, והנה אני אומר אותם היום לראשונה מזה עשרה ימים שלא הצלחתי להוציא מילה מהפה".

בקושי רב המשיך עמיחי לדבר, ציטט פסוקים ומקורות ואמר: "המסר שלי הוא שצריך לדעת להתמודד בחיים לדעת מה בורא עולם מכוון אותי מה השליחות, הייעוד והמשימה שבגללה החזרת אותי לחיים".

לאחר מכן הוסיף וביקש להביע תודה "לכל מי שמתעניין, שואל ושומע. עם ישראל חי לנצח. באנו לפה, נשאר פה, נעבור את השלב של ההישרדות וננצח את האויבים".

דווח על וידאו זה

עמיחי שינדלר, הגיע להתיישב בכרם שלום רק בשנים האחרונות, כחלק מפתיחת שערי הקיבוץ והצטרפותם של משפחות נוספות. מאז, החיים מתנהלים שם בהרמוניה והביקורים בחג הסוכות יעידו על כך, כאשר לא מעט מבני הקיבוץ המקוריים הגיעו לשבת בצילא דמהימנותא.

בבוקרה של השבת השחורה, חרב המרצחים איימה גם על חיי בני משפחת שינדלר. אביטל שינדלר, אשתו של עמיחי, משחזרת את רגעי הדרמה והתופת, רגעים בהם נשמתו של בעלה ואבי ילדיה, הייתה בין שמיים לארץ, כשילדי המשפחה נמצאים לצידה ובעוצמה רוחנית מופלאה, הצליחה ללכד אותם סביבה למרות המצב הקשה.

"בוקר שמחת תורה, צבע אדום, נכנסים לממ"ד בתקווה שיגמר מהר ולא מתארים לרגע מה עוד נכון לנו. מתחילות הודעות של להינעל בבתים, מתחיל ירי חי בחוץ והסיטואציה נשמעת זרה ומוזרה. הם חדרו דרך החומה ונכנסו ליישוב.

"עמיחי בעלי מתפלל שחרית בכניסה לממד, שומע רעשים , נכנס לממד, נועל ומחזיק את הדלת. תוך רגע דופקים לנו על הדלת, צועקים שזה חיילי צה"ל (במבטא ערבי) ועמיחי הגיבור צועק עליהם תלכו מפה, אני אירה עליכם.

אני לא מצליחה להאמין שמאחורי הדלת של הממד- המקום שהייתי בטוחה שהוא הכי מוגן שיש, עומדים אנשים שכל מטרתם היא שאני ומשפחתי לא נחיה יותר. בנס אני רואה שיש לי קליטה, התקשרתי לרבש"ץ ואמרתי לו שהם אצלנו בבית.

הרבש"ץ אמר שכיתת הכוננות בדרך, אבל אז מגיע פיצוץ נוראי שהייתי בטוחה שזה הסוף של כולנו. עמיחי עף אחורה על המיטה, ובמשך כמה דק' הייתיי בטוחה שהוא מת, עד שאני שומעת אותו נאנח ומבינה שיש דופק. במשך כל הזמן הזה אני בטלפון עם אנשים שיבואו להציל אותו, ובמקביל שומעת מלא יריות בחוץ. שומרת על 6 הילדים שלנו שמסתכלים עלי בעיניים מפוחדות ומנסה להאמין שיהיה טוב.

אחרי דקות שנראות כמו נצח, כיתת כוננות מצליחים לפתוח את הדלת של הממד ולהיכנס אלינו. מוציאים את עמיחי ומטפלים בו בבית, כי אין מי שיחלץ אותו. ובמשך שעתיים עד שמצליחים להוציא אותנו מהבית, הילדים ואני צועקים פרקי תהילים ושרים שירים של חג סוכות.

"הקב"ה החליט שאנחנו נחיה, כנגד כל הסיכויים וזה מחייב אותנו לחיות בכל הכח, בכל העוצמה כי אם בחרו שנמשיך לחיות בעולם הזה אנחנו צריכים להצדיק את הבחירה. אז כצעד ראשון החלטתי לפרסם את מה שתמיד היינו נוהגים לעשות – להגיד תודה, על מה שיש וגם בתוך התופת שעברנו יש הרבה מאד על מה להודות" היא חותמת.

הרב משה שינדלר, תושב העיר אלעד ואביו של עמיחי מוסיף ומספר על גודל הנס: "הוא נפצע בסביבות השעה 10:00 בבוקר, אבל רק ב-18:00 הוא הגיע לבית החולים תל השומר, מכיוון שהייתה לחימה קשה שם ולא ניתן היה לחלץ אותו. הרופא שקיבל את הפצועים, הניח אותו בצד, מתוך הבנה שכבר אין מה לעשות בו כמעט, אחרי שעות של איבוד דם מסיבי, לצד יד מרוסקת, לסת שבורה ודם שנזל מכל מקום, גם מהעיניים. במשך שבוע היה מורדם ומונשם בטיפול נמרץ, בערב שבת הוא התעורר ומיום ליום ב"ה הוא משתפר, אבל למרות הכל לא יכול היה לדבר עד עכשיו.

"כמשפחה שכולה כבר, המסר שלנו תמיד היה לבחור בחיים" מוסיף שינדלר האב, שאיבד את בנו הק' אבישי הי"ד, שנהרג במהלך הנסיעה אל בית חג"י בכ"ב באלול תש"ע, לאחר שמחבלים תקפו בירי את המכונית בה נסע יחד עם חברים, שנהרגו אף הם בפיגוע.

"אחד הפרמאדיקים כאן התעקש לטפל בו ואכן היה השליח הנאמן להחזיר אותו לחיים" מוסיף האב.

סמוך לבית משפחת שינדלר באלעד, מתגורר הרה"ג שניאור זלמן רווח, ראש המכון למצוות התלויות בארץ, ששוהה בימים אלו במרוקו. "הוא תמיד התעניין ואמר לי שהולך להתפלל על ציונו של רבי דוד ומשה זיע"א במרוקו. אתמול, שוחחתי איתו וסיפרתי לו שבאותה שעה שהיה בציון, הבן שלי התיישב והתחיל לדבר. הוא ציין שהוא עוד בדרך, אבל על פי המקובל בידינו, הרי שגם הדרך נחשבת כאילו הוא שם על הציון ואכן מיד עם הגיעו לציון הקדוש, התפלל על הבן שלי וב"ה היום הוא החל כבר להתהלך במחלקה ואנחנו מקווים שיצא במהרה לחיים טובים ולשלום".