אשת העצור המנהלי: "נשארתי לבד, מנסה לעכל מה שהתרחש"

ברקע מעצרו של פעיל הימין אריאל דנינו, רעייתו אביה מגוללת בפוסט ארוך במיוחד את רגעי המעצר, ההתנהלות המקוממת של שירות הביטחון שמגן על פלסטינים במקום על יהודים ואת הרגעים בהם התקבל הצו המנהלי נגדו למשך ארבעה חודשים.

את השורות האלה אני כותבת תוך כדי שאני מעכלת את מה שעבר עלינו ביממה האחרונה. ב2 בלילה אריאל העיר אותי והודיע שיש פשיטה משטרתית גדולה ביצהר. אחרי שתי דקות, כשאני עדיין בפיג'מה, כבר שמענו דפיקות עזות על הדלת. תוך כדי שאריאל פותח את הדלת ואני מנסה להתלבש אני שומעת שמסביב לכל הבית נפרשים כוחות, כאילו היינו מחבלים שינסו להימלט. השוטרים ואנשי השב"כ כמעט כולם רעולי פנים, מודיעים לאריאל שהוא עצור ברגע זה.

אריאל מנסה להבין על מה המעצר ומבקש לראות צו, אך הצו לא ממש תקין ואריאל מנסה להגיד משהו אבל הם לא מתייחסים ופשוט לוקחים אותו בכוח. כשניסיתי לפתוח את הדלת ולצאת אחריו ללוות אותו, להגיד לו כמה מילות פרידה, השוטרים פשוט החזיקו לי את הידית מבחוץ שלא אוכל לפתוח אותה, עד שהעמיסו אותו לרכב, אזוק כאחרון הפושעים ונסעו מפה בדהרה.

נשארתי שם לבד, מנסה לעכל את כל מה שהתרחש כאן בבית במהירות. תחושות קשות של זעם ובגידה הציפו אותי.
קרובי משפחה שלי נלחמים בחזית, קרוב אחר חטוף בעזה, בעלי לא ישן במשך שבועות ופועל להגנת המולדת ללא הפסקה, אבל בעיני השב"כ אנחנו האויב. לאן הגענו? איך איבדנו את הדרך והמצפן הבסיסי?

בבוקר שאלו אותי הילדים איפה אבא, אמרתי להם שהוא עצור ובע"ה יחזור בקרוב. גם התינוק בן השנתיים ששבר את עצם הבריח ביום שישי שוכב במיטה ומחכה לאבא, מבטיחה לו שתיכף אבא שלנו חוזר. איכשהו נרדמנו לשעה ואז מבול טלפונים מגיע אליי עם בשורה בלתי נתפסת – אריאל קיבל צו מעצר מנהלי לארבעה חודשים.

תנו לזה לחלחל. ארבעה חודשים בתא טחוב וחשוך, ללא משפט וללא ראיות. ארבעה חודשים רחוק מארבעת ילדיו הקטנים. ילדיו שעל בטחונם ושלומם נאבק יום יום שעה שעה. ארבעה ילדים בני שנה עד שש וחצי. ארבעה ילדים גיבורים ואלופים שגאים באבא שלהם אבל רוצים אותו בבית. וזה ממש לא רק ארבעת הילדים הפרטיים שלנו שמפסידים את אבא שלהם. זה עם ישראל כולו.

כבר שלושה שבועות שכמעט לא ראיתי את בעלי בבית. משעות הבוקר של חג שמחת תורה אריאל נקרא לדגל ויחד עם חבריו ניהל חמ"ל מתנדבים לניטור פעולות אויב, איסוף מידע ופעילות הסברתית נרחבת. הוא לא נח לרגע וגם בשבתות המשיך לעבוד ללא הפסקה בהצלת נפשות כפי שהורו לו הרבנים. כמעט לא מצאנו זמן לדבר בתקופה הזאת ולעכל ביחד את כל המאורעות והמלחמה שנפתחה על כולנו, אבל ממעט הפעילות שלו אליה נחשפתי נפעמתי לראות עד כמה חמ"ל מתנדבים קטן יכול להזיז דברים בשטח ולמנוע סכנות גדולות בטרם התפרצותן.

את המידע שאספו, העבירו אריאל וחבריו למערכת הביטחון, כולל לדרגים גבוהים בצבא שעשו ועושים עדיין שימוש נרחב במידע והודו להם מקרב לב על הסיוע, אבל לצערי למרות הלב השבור איתו אנחנו הולכים כבר שלושה שבועות ו-1400 ההרוגים שנטבחו כאן בדרכים אכזריות ומחרידות, יש כאן גורמים במערכת שמסרבים להתעורר. אנשים מבולבלים שעדיין מחזיקים בתפיסה מעוותת שרואה בנו אויב, ולא בערבים בכפר מולנו שמייחלים ליום בו יוכלו לשחוט אותנו ולשרוף אותנו בעודנו בחיים. כפר שממנו יצאו מחבלי חמאס הארורים שרצחו את נחמן מורדוף והראל מסעוד חבריו של אריאל.

במעט הרגעים שהתאפשר לי לשוחח היום עם אריאל בטלפון הוא ביקש דווקא לחזק את אלו שנשארו בחוץ, ואמר בקול מעודד שאל לנו להתייאש ושיאי ההתנכלות שאנו חווים עכשיו על בשרנו, הם פרפורי הגסיסה של מערכות הרשע שעדיין שולטות כאן במדינה, ובעז"ה בקרוב ננצח.

אני פונה מכאן באופן אישי לכל מי ששומע אותנו: הפגינו, תמכו, התקוממו, ופעלו בכל דרך כנגד הצו המטורף הזה. היום זה אריאל – מחר זה אתם. לא כקלישאה, אלא כמציאות מטורפת בה אנו חיים. המאבק הזה, לצד המאבק הכללי לשינוי הקונספציה וניצחון מוחץ על אויבנו, הולך להיות מאבק ארוך וקשה – אבל בעז"ה אנחנו ננצח.