החשש ממלחמה אזורית גובר. היום בשעה 3 בצהרים, כאשר נסראללה יפצח בנאומו, נדע האם החיזבאללה נכנס למלחמה ומכניס את כולנו לתוכה או לא • אריה זיסמן מנתח את השבוע הסוער

נאום ותיאום

נסראללה מתלבט מה הוא יותר: פטריוט לבנוני שלא רוצה בחורבנה או שליח של איראן

הכניסה הקרקעית לתוככי הרצועה החלה השבוע, אך נעשתה בצעדים מדודים. לא בבת אחת, ולא בטורים ארוכים וגדולים, אלא טיפין טיפין. הרצון היה להימנע מהכרזות בומבסטיות כדי שלא להעיר את מי שלא צריך בצפון. די לצבא כרגע בחזית הדרומית, אף שיש ריכוז גדול של כוחות גם בצפון.

ובכל זאת החשש ממלחמה אזורית גובר. היום בשעה 3 בצהרים, כאשר נסראללה יפצח בנאומו, נדע האם החיזבאללה נכנס למלחמה ומכניס את כולנו לתוכה או לא. נסראללה לוכד את כל תשומת הלב בדיוק כפי שהוא אוהב. אנשיו הפיצו השבוע "קדימונים" לקראת הנאום ואין לדעת מה יעשה.

מנהיג החיזבאללה, שמבלה את רוב ימיו ולילותיו מאז מלחמת לבנון השנייה בבונקר, יודע היטב שאם יפתח במלחמה, לבנון תיחרב. הוא רואה את עזה ומבין שכך יקרה ללבנון. הוא ראה את זה כבר ב-2006 והתחרט שנכנס למלחמה כפי שאמר לאחריה. לפיכך גוברת השאלה מה בדעתו לעשות: מצד אחד הוא פטריוט לבנוני ולא רוצה בחורבנה. מאידך הוא כוח פרוקסי של איראן, קרי פועל כשלוחה של גורם אחר על פי אינטרסים משותפים. באופן הזה הצליחה איראן לייצר מלחמה מול ישראל, כמעט בלי לשלם מחיר ישיר ובטח שלא לשלם בדם איראני.

נסראללה מתלבט בין שני הדברים, ובודק את עצמו מה הוא יותר. האם יכריז היום, שהוא הולך למלחמה על חשבון לבנון, או שימשיך להלך בין הטיפות. האם הנאום שלו יהיה נאום עם איום. או שהנאום שלו נעשה תוך תיאום עם כל הגורמים בלבנון.

ובינתיים החות'ים מתימן כבר רצים פנימה למערכה, מאיימים על אילת, מחרידים את המפונים מעוטף עזה שהגיעו לשם, ומגלים שאין ממדי"ם במלונות שהם שוהים. במקביל מצרים, ירדן, סעודיה והאמירות, מבינות את הבעייתיות של החמאס, אך אינן יכולות להזדהות עם ישראל. הירדנים אף החזירו את השגריר שלהם מישראל חזרה לעמאן.

לכולם ברור שמה שיקרה ברצועה ישפיע על כל האזור. אם החמאס לא יחטוף מכה אנושה וקשה, הדבר רק יגביר את המתיחות האזורית ואת האיומים על מדינת ישראל.

האירועים משפיעים על כל העולם. ההפגנות ברחבי תבל בעד החמאס ונגד ישראל והיהודים מתעצמות ומעוררות חשש. האירועים חסרי התקדים השבוע בשדה התעופה בדאגסטן עוררו גם הם פלצות. התחושה היא שאין לאן להימלט. מדובר בהרגשה שאינה חדשה.

גם אחרי מלחמת ששת הימים, ניתקו כל מדינות אפריקה, הגוש הקומוניסטי ומדינות באסיה את היחסים עם ישראל. היו אלו ימים קשים, אבל הוותיקים שהיו אז ונמצאים היום, מעידים כי המצב הנוכחי קשה יותר. יותר מידי הסתמכו כאן על ה"כוחי ועוצם ידי" והכל התמוסס בפרצוף. יש מנהל לעולם וזה מחייב אותנו הרבה יותר מכל תקופה אחרת.

אזהרות ומדורות

מי הזהיר ממלחמה, מי עודד לסרבנות, ומי גרם לאויבי ישראל לחשוב שישראל חלשה?

נסראללה מתלבט, גובר החשש ממלחמה אזורית / אריה זיסמן — דגלי חמאס מונפים בעצרת תמיכה ברצועת עזה // צילום: Rahim Khatib/Flash90

התקשורת יכולה הייתה לקנות את עולמה אילו נהגה באובייקטיביות בעת המלחמה והייתה מפסיקה ולו לתקופה זו את התקפותיה על נתניהו. במקרה כזה יכולה הייתה לחבר אליה רבים מהציבור, שנקעה נפשם מהדיווחים המגמתיים ומהתקשורת העוינת.

זה לא קרה. מסתבר שקשה להיגמל מהרגלים ישנים. אין לכתבים ולפרשנים באולפנים שום משמעת עצמית. הם נגועים בחוסר אובייקטיביות, ומתקשים לדווח או לפרשן באופן ניטרלי. הכול מתובל באנטי ביבי ובאנטי נתניהו.

אם חלילה וחס למישהו או שניים מהכתבים או מהפרשנים נפלטת מילה טובה בעדו, כפי שקרה לאחר נאומו במוצאי שבת שעברה, בה ענה לתשובות עיתונאים, הרי שמיד למחרת, לאחר הביקורת שחטפו, חזרו בהם אותם פרשנים, תוך שהם מציינים ששמעו שוב את הדברים שאמר נתניהו והם חוזרים מהם מדברי השבח כלפיו. ממש כך. לא להאמין!

לא צריך להיות אוהד נתניהו, כדי להבחין בשנאתם היוקדת כלפיו. כל דיווח מתחיל ומסתיים ב"היכן האחריות של ראש הממשלה". מחד, הם מגנים אותו שהוא זורק את האחריות על ראשי מערכת הביטחון "בשעת מלחמה", ומיד אחר כך הם זורקים עליו את כל האחריות, כשהם שוכחים מה אמרו אך לפני רגע.

באופן אבסורדי דומה מתייחסת התקשורת גם לאירועי המחאה, כשהיא מזכירה את אזהרותיה לפני כמה חודשים, כי הרפורמה המשפטית וביטול עילת הסבירות פוגעים בביטחון המדינה ויביאו למלחמה. אלא שאותם אנשי תקשורת מתעלמים מכך שהם היו אלו שעודדו את הסרבנות, דבר שהשפיע ללא ספק על אויבי ישראל להבין, שהנה יש להם הזדמנות לבצע את זממם.

מי שעודדו את הסרבנות (ואגב, לא הצליחו בכך, ויעידו אחוזי ההתגייסות בקרב הציבור הכללי), מתהדרים בעובדה ש"הזהירו" מראש על הצפוי, אך שוכחים לציין את חלקם שלהם, בכך ששברו את כל המוסכמות, הזהירו אזהרות ומיד הבעירו מדורות.

נתניהו הבחין בכך ובאחת מישיבות הממשלה יצא מכליו נגד הקריאות לסרבנות, דבר שגורם לאויבי לחשוב, שישראל מוחלשת ולכן הם יכולים לפעול נגדה. בקלטת שהודלפה מתוך ישיבת הממשלה נשמע נתניהו באופן לא אופייני, כשהוא מרים את קולו ממש בצעקות בנושא.

מה שברור הוא, שועדת החקירה שתוקם לאחר המלחמה תחקור את כולם: מראש הממשלה, דרך שר הביטחון, ראש אמ"ן, הרמטכ"ל, אלוף פיקוד הדרום, ראשי הממשלה הקודמים, בנט ולפיד, הרמטכ"לים הקודמים גנץ, ואיזנקוט. כולם יצטרכו לענות תשובות: כיצד העדיפו לדבוק בקונספציה לפיה ניתן לקנות את החמאס במזוודות כסף מקטאר, בתעסוקה לרוצחים העזתים ובהקלות כלכליות. צמד המילים "החמאס מורתע" יככב בוועדה וייבחן עד דק.

הריצה והמריצה

"המתריע בשער" היה בעצמו חבר קבינט אך לפני שנה ולא עשה מאומה לעצור את החמאס

מתחת לאף ממש מתנהל לו קמפיין תקשורתי שנועד להעניק נקודות פוליטיות לאביגדור ליברמן. הקמפיין הזה הפך השבוע לגלוי ופומבי, עד שיש הקוראים למנותו לראש הממשלה במקום נתניהו לתקופת המלחמה. לא פחות ולא יותר. אם זה לא היה עת צרה ומלחמה, היינו פורצים בצחוק. ליברמן ומנהיגות אחראית, הם שני מושגים סותרים.

זה החל השבוע כאשר העיתון "ידיעות" ציין בכותרתו הראשית את "המסמך שחזה את המתקפה" כבר ב-2016. בכתבה נכתב כי לפני שמונה שנים, הניח שר הביטחון דאז, ליברמן על שולחן ראש הממשלה נתניהו, נייר הערכה סודי ובו התרעה על יעדי החמאס: "להעביר את העימות הבא לשטח ישראל תוך כיבוש יישוב ישראלי, ואולי מספר ישובים ולקיחת בני ערובה". המסמך הזה עליו חתם ליברמן, נמסר לידי נתניהו ולידי הרמטכ"ל דאז, איזנקוט ואף עלה לדיון בישיבת הקבינט. אולם אף גורם מדיני או צבאי לא התייחס לאיומים ברצינות הראויה.

המסמך שפורסם זכה כאמור להבלטה רבה ולציטוטים נרחבים. אולם רגע לפני שליברמן הוכתר ל"גיבור, שצפה פני עתיד", היו מי שפוצצו את הבלון ושאלו שאלות ענייניות: אם ליברמן אכן חזה את הצפוי, מדוע לא עשה דבר לפני שנה בממשלה הקודמת, כאשר היה חבר בקבינט. מדוע לא טיפל באיום הזה. מדוע תמך במבצע "עלות השחר" רק נגד הג'יהאד תוך מתן חסינות לחמאס. ליברמן, שנשאל על כך, ניסה השבוע לתרץ זאת באופן קלוש, כי לא רצה להתערב כשר אוצר במערכת הביטחון. מדובר בתירוץ בלתי מתקבל על הדעת, שהרי הוא שימש כחבר קבינט לכל דבר, והיה עליו לומר את דעתו.

בפועל, הקבינט בממשלת לפיד-בנט, לא חזה את המתקפה, ונקט בדיוק כמו נתניהו, במתן הקלות לחמאס, והגדלת מספר הפועלים המורשים להיכנס ארצה בתמורה לשקט רגעי.

כמו כן המסמך עצמו עליו היה חתום ליברמן, עסק אז במתקפת פתע באמצעות מנהרות, חשש שהוסר עם בניית החדר התת קרקעית. בפועל בשמחת תורה האירוע היה שונה: שבירת הגדר העילית וחדירה ארצה.

העובדות הנ"ל אינן מפריעות כאמור להמשך הקמפיין בעד ליברמן. הגדיל לעשות אחד היועצים האסטרטגים המוכרים (ממי פאר), שפרסום השבוע מאמר בו קרא להחליף את נתניהו כבר עכשיו בליברמן. הנימוק: נתניהו איבד את הלגיטימיות שלו מצד רוב העם כפי שמתבטא בסקרים. ומדוע ליברמן: כדי למנוע מלחמות בתוך הליכוד וכדי למנוע מלחמות בין גנץ ללפיד. התמורה: ליברמן יתחייב לא להתמודד בבחירות הבאות לתפקיד.

"החרדים לא צריכים לדאוג", כותב אותו יועץ, "ליברמן אוהב את החרדים. הביקורת שלו היא רק נגד המנהיגות החרדית ובעיקר נגד משה גפני". ראוי להזכיר לאותו יועץ, שלפני שהוא מעודד את הריצה של ליברמן שייזכר במריצה.

ציוץ חמוץ

הסערה והמחיקה: נתניהו הבין את טעותו ומיהר למחוק את תגובתו הלילית המיותרת

באופן תמוה ושאינו אופייני לו, שיחק נתניהו השבוע ליד יריביו, דבר שלא היה קורה לו בעבר. מאז תחילת המלחמה הצהיר ואמר כי הוא לא עוסק בפוליטיקה ובכל המשתמע ממנה. לפיכך קרא גם ליריביו הפוליטיים וכן לאנשי התקשורת להימנע מכך. והנה מתברר שהוא כן עוסק בכך, אפילו באופן פומבי.

היה זה כאשר באישון לילה בשעה 1:10 (בוקר יום א') צייץ ברשת החברתית כי "בניגוד לטענות השקריות, בשום מצב ובשום שלב לא ניתנה התרעה לראש הממשלה נתניהו על כוונות מלחמה מצד החמאס. להיפך, כל גורמי הביטחון, כולל ראש אמ"ן וראש שב"כ, העריכו שחמאס מורתע ופניו להסדרה. זאת ההערכה שהוגשה פעם אחר פעם לראש הממשלה ולקבינט על ידי כל גורמי הביטחון וקהילת המודיעין, כולל עד פרוץ המלחמה".

הציוץ הזה גרם לסערה ולתגובות רבות, לא רק מצד יריביו. גם תומכיו וגם כאלו שאינם מביעים דעה פוליטית בעינינו לכאן ולכאן, לא הבינו מה הביא אותו לצאת בעיצומה של המלחמה נגד ראשי מערכת הביטחון. לפיד מיהר כמובן לתקוף וכמוהו אנשי תקשורת נוספים, שניצלו את העניין לטעון כי "נתניהו איבד את זה". גם בני גנץ קרא לו "לחזור בו מאמירתו, ולחדול מהעיסוק בנושא".

מצדדיו המובהקים ניסו להגן עליו ולטעון כי הדברים באו במענה לאותם שקוראים לו ללכת הביתה כבר עתה. אולם נתניהו הבין שמדובר בשגיאה קשה ולכן מחק את תגובתו ואפילו פרסם התנצלות. "טעיתי. דברים שאמרתי בעקבות מסיבת העיתונאים לא היו צריכים להיאמר ואני מתנצל על כך", כתב. "אני נותן גיבוי מלא לכל ראשי זרועות הביטחון. אני מחזק את הרמטכ"ל ואת מפקדי וחיילי צה"ל שנמצאים בחזית ונלחמים על הבית. יחד ננצח".

האם ההתנצלות והמחיקה עזרו וסיימו את הפרשה? האם הוא יהיה בבחינת "מודה ועוזב"? יריביו (ולא רק הם) קוראים את הדברים כפשוטם: "מודה ועוזב, ושיעזוב אותנו"…

נתניהו לא מתכוון להיענות לבקשתם, לפחות עד סוף המלחמה. הוא מתכוון להיאבק בהמשך עד תום כדי להוכיח שהוא לא אשם במחדל. אחריות מיניסטריאלית, כמי שעמד בראש המערכת, כן! אשמה, לא! כלל לא בטוח שזה יעזור לו.

ההערכה: עם סיום המלחמה שבס"ד תסתיים בהצלחה ובהכנעת החמאס, עוד לפני שוועדת החקירה תתחיל בעבודתה, נתניהו יניח את המפתחות וילך הביתה. גם הוא מבין שלא יוכל לעמוד בלחץ המשפחות, שאיבדו את יקיריהם ויקיימו משמרות מחאה נגדו. ההערכה בלבד.

ציוץ ללא ייעוץ

"מי שבורח מאחריות, סופה שתשיג אותו": ובכל זאת יש כאלו שאחראים יותר מנתניהו

לו היה לנתניהו יועץ צמוד, שהוא סומך עליו ועל שיקול דעתו, הוא היה מונע ממנו את הציוץ הזה. יועץ כזה היה מסביר לראש הממשלה, שגם אם הוא צודק בכך שלא ידע מאומה ולא קיבל שום התרעות על הצפוי להתרחש, (דבר נכון לכשעצמו), אל לו להאשים עכשיו את מערכת הביטחון ואת האנשים שהוא עובד עימם יחד בקבינט המלחמה.

היו שניסו לומר כי תגובתו של נתניהו באה בעקבות מעורבותם של בני משפחתו ובעיקר של בנו השוהה במיאמי, שלחצו עליו להגיב כפי שהגיב. אחרים ניסו לומר שהתגובה נוסחה על ידי עורך דין, כאליבי לקראת ועדת החקירה כאשר תוקם. בין אם אלו צודקים ובין אם אלו, הרצון כאמור של נתניהו מאז הטבח הוא להראות, שכלל לא ידע ולא קיבל שום התרעה. מבחינתו לא מדובר בפוליטיקה, אלא בעובדה. ראש אמ"ן חיזק השבוע את הדברים, והודה כי לא הייתה שום התרעה מראש.

נתניהו משוכנע שאם הוא היה מקבל טלפון ממערכת הביטחון, לא בשעה 6:29 בבוקר, אלא כמה שעות קודם בלילה, הרי שהוא היה יכול למנוע את האסון. "נתניהו הוא טיפוס חשדן שלא לוקח סיכונים", אומרים בסביבתו, "הוא לא היה ממתין לבוקר, אלא כבר בלילה מזעיק את כל הצבא". בדיעבד אפשר לומר הכול, אבל זה מה שנתניהו משדר לסובביו מאז הטבח.

זו הסיבה שהוא לא אהב את מסיבת העיתונאים במוצ"ש, כמה שעות לפני הציוץ שלו. נתניהו עמד בפעם הראשונה מול שאלות העיתונאים, ובמקום שישאלו אותו על עומק הפעולה ברצועה, על חזית הצפון, על עתיד המפונים בצפון ובדרום, ועל עזה ביום שאחרי, הם התמקדו שוב ושוב בשאלת האחריות, כאילו מדובר בחזות הכול.

נתניהו התכונן מראש לשאלת האחריות ואפילו קרא את תשובתו מהכתב. אולם הוא נמנע מלומר את צמד המילים שהתקשורת משתוקקת לשמוע: "אני אחראי". אביב בושינסקי, דוברו לשעבר של נתניהו, אינו נמנה עם האנשים שעבדו עם נתניהו והפכו ליריביו. יחסו לנתניהו ענייני לחלוטין. השבוע לאחר פרשת הציוץ, החזרה והמחיקה, כתב בושינסקי: "מי שבורח מאחריות, סופה שתשיג אותו".

ולמרות כל זה אי אפשר להתעלם מהצביעות התקשורתית ביחס לנתניהו: בניגוד לאנשי הצבא שהיו אחראים לקונספציה שהחמאס מורתע, וקיבלו אחריות על כך, הרי שהתקשורת אינה קוראת להם לעזוב כבר עכשיו, כפי שהיא דורשת מנתניהו. הגדיל לעשות אחד מפרשני השמאל, שכתב השבוע, כי אם המצב בארץ יחמיר, "נתניהו ורעייתו יהיו הראשונים לברוח מכאן. יאיר מכין להם כבר מקלט במיאמי". שנאה יוקדת.

התנצלות והתפצלות

הצעת אי-אמון קונסטרוקטיבית: האם הליכוד ישנה ממנהגו ויפעל לראשונה נגד מנהיגו

"טעיתי ואני מתנצל", אמר נתניהו על הציוץ לעיל. האם הוא באמת התנצל, הוא שהוא שמח שהמסר עבר ועכשיו הוא יכול לומר (מהשפה ולחוץ) שהוא מתנצל, תהו רבים המכירים את נתניהו. השאלה הזו אינה מגיעה על חלל ריק. נתניהו לא נוהג להתנצל, ואם הוא עושה זאת, אז זה מגיע בצירוף המילים: "מתנצל אם פגעתי".

כתבים שהתחקו אחר התנצלויות קודמות של נתניהו מצאו כי בדרך כלל הוא התנצל רק כדי לנקות כעסים של הבייס שלו. כך לדוגמא ב-2017 התנצל בפני המזרחים, כאשר אמר לכחלון "קפץ לי הגן המזרחי שלי". בפעם אחרת התנצל בפני הציבור החרדי, כאשר פרסם הודעת ברכה לפני יציאת השבת, דבר שגרם לתרעומת קשה נגדו. ראשי ממשלות לדורותיהם נמנעו מכך ונתניהו הבין ששגה והתנצל.

התנצלות נוספת הייתה בפני הציבור הערבי לפני 8 שנים, לאחר שביום הבחירות עודד את מצביעיו לצאת לבחור בטענה ש"הערבים נוהרים לקלפיות". לאחר שניצח אמר שהוא מצטער על המשפט הזה, אף שעיוותו אותו לחלוטין.

למרות התנצלותו הנוכחית, המשיכו כאמור יריביו לקרוא לו להתפטר תוך טענה שהוא לא כשיר. ההיסטוריה מלמדת שמנהיגים לא הולכים הביתה מיוזמתם. כדי שהוא ילך בכל זאת, צריכים להדיחו בפועל. האם הדבר יכול להתרחש? האם הציוץ, המחיקה, התגובה וההתנצלות יביאו בסופו של דבר להתפצלותה של מפלגת השלטון ולהדחתו?

יש מי שתולים תקוותם באנשי הליכוד, שיפעלו נגד מנהיגם, דבר שלא ארע מעולם בליכוד. לפי אחד מהתרחישים שעלו (וירדו), נתניהו ייפול אחרי המלחמה בהצעת אי-אמון קונסטרוקטיבית. הדבר יקרה לאחר ששרים בליכוד יחברו לראשי האופוזיציה, ויגבשו רוב בכנסת להפלת ממשלת נתניהו, תוך שיציגו ממשלה חלופית.

בסיעת הליכוד יחליטו מי יחליף את נתניהו, ואז יקימו עם האופוזיציה ממשלה חדשה תוך החלטה על מועד הבחירות. השם שהוזכר כמי שיעמוד בראש הממשלה הזמנית, הוא יולי אדלשטיין. תרחיש אחר שכבר הוזכר לעיל: נתניהו יעזוב את תפקידו עוד לפני שתקום ועדת החקירה הממלכתית. "הזעם של המשפחות השכולות והחטופים יהיה אדיר והוא ישטוף את נתניהו עוד לפני שתסתיים המלחמה", צוטט בכיר מהליכוד.

יש כמובן לקחת את כל הציטוטים המגמתיים הללו, כמו גם את התרחישים ההזויים בהסתייגות הנדרשת. נתניהו הוכיח בעבר לכל מספידיו, שהם עשו זאת מוקדם מידי. ובכל זאת, הפעם זה נראה אחרת.

גנץ בני-חותא

כמה זמן מתכוון גנץ להישאר בממשלה והאם הסקרים המחמיאים יובילו אותו החוצה?

הסקרים משחקים לטובתו של בני גנץ, ומספר המנדטים לא יורד למרות הצטרפותו לממשלת נתניהו. ביום שנכנס לקבינט הצהיר: "גם אם אשלם את המחיר הפוליטי הכי כבד, אני רוצה להיות בפנים". הסקרים מוכיחים שהוא לא משלם שום מחיר. להפך. השאלה היא האם מדובר במצב רוח רגעי של המלחמה, או שיצליח לשמור על התמיכה בו לאורך זמן.

בינתיים גנץ לא עושה טעויות, נזהר מאד באמירותיו, עונה לשאלות עיתונאים, לוקח אחריות ומנסה להרגיע, כאשר הוא חוזר ואומר בכל הזדמנות: "הקבינט עובד נכון". במילים אחרות: מי שטוען שנתניהו לא כשיר ואינו יכול להמשיך, רצוי שיידע, שהקבינט מתנהל נכון. בראש הקבינט עומד כמובן ראש הממשלה.

כאשר תסתיים המלחמה, תזכור ההיסטוריה את גנץ כמי שנכנס לממשלה ללא תנאים מוקדמים, כפי שעשה בזמנו מנחם בגין במלחמת תשכ"ז. עוד טרם כניסתו הצהיר גנץ, כי הוא יישאר בממשלה רק לתקופת המלחמה, ומיד כאשר היא תיגמר ישוב לאופוזיציה. בד בבד הוא אומר: "אנחנו באירוע שימשך שנים", קרי המלחמה יכולה להמשך זמן רב. המשמעות לכאורה ברורה: "המחנה הממלכתי" יישאר בממשלה כל עוד יש מלחמה.

האם גנץ באמת התכוון לכך? קשה לראותו ממשיך הרבה זמן בממשלה, בפרט שהסקרים מחמיאים לו ומעניקים לו את תפקיד ראש הממשלה, בפער ניכר על כל מי שרואה עצמו מתאים לתפקיד (בדגש על לפיד).

כך או כך, גנץ מצטייר בימים אלו כ"מר ביטחון" בדיוק כפי שהיה נתניהו בעבר. חבריו בצבא כינו אותו "בני-חותא", על שם הגמלוניות והכבדות בה הוא עושה כל דבר. גנץ לא אהב את הכינוי הזה, אבל יש לו (לכינוי הזה) משקל חשוב בקבינט, כיון שזה הופך אותו לשקול והגיוני, ובעיקר בלתי נסחף. כאשר הוא מופיע עם שר הביטחון גלנט במסיבות עיתונאים, נראה גלנט עצבני וכועס במיוחד, בעוד גנץ משדר נינוחות ורוגע. יתכן וזה נובע מכובד האחריות שיש על גלנט, הרבה יותר משיש על גנץ. אך השורה התחתונה היא הקובעת: גנץ זוכה להרבה נקודות זכות בציבור.

כל זה לא יעזור לגנץ, כאשר תקום וועדת החקירה. גם הוא יודע זאת, ולכן הודה בפומבי שגם הוא היה שותף בקונספציה הארורה לפיה "החמאס מורתע". ועדת החקירה לבטח תציג בפניו את "נאום הכלניות" המפורסם שלו, בעת שהיה רמטכ"ל במבצע 'צוק איתן', כאשר הבטיח בסיום המבצע "שקט ושלווה לארבעים שנה". איך זה נגמר, כולם יודעים.

השמועות והפייקים

מהי השאלה הכי נפוצה שכל העיתונאים נתקלים בה מאז תחילת המלחמה?

השאלה שכל עיתונאי, כתב, פרשן, עורך, (או סתם אחד שתמיד יודע הכול), נתקל בה ושחוזרת על עצמה מאז שהחלה המלחמה: "מה אתה יודע שאנחנו לא". התשובה היא: כלום ושום דבר. אחרי המחדל הגדול בשמחת תורה, מסתבר שגם הצבא והמודיעין לא יודעים כלום.

אין דברים נסתרים ואין משהו שידוע למתי מעט. הכול גלוי ומפורסם, למעט המגעים לשחרור החטופים, שידועים רק לאותם שמטפלים בנושא וטסים הלוך ושוב לקטאר (ראש המוסד הנוכחי, וראש המוסד לשעבר).

המצב הזה בו רבים מהציבור חושבים שיש דברים נסתרים שאינם ידועים לכולם, מוליד גלי שמועות בקצב מוגבר. השבוע קיבלנו דוגמא חיה לכך עם עשרות טלפונים מאנשי משפחה, חברים וידידים, כדי לשמוע האם נכונות השמועות על שחרור יותר מ-30 חטופים, שכבר עושים דרכם לארץ. שמועות אחרות דיברו על אשפוזם בפועל בבתי החולים בדרום. "יש לי מקורות בסורוקה ומשם אני מקבל שהגיעו כבר חטופים", הוסיף עוד מישהו בידענות.

בפועל, מדובר היה בגל שמועות שהציף את הציבור, עד שדובר צה"ל נאלץ להוציא הודעה רשמית שאין שום חדש בעניין החטופים וכל השמועות הינן בדיה במסגרת הלוחמה הפסיכולוגית של החמאס. "צריך להסתמך רק על מקורות מידע מהימנים ולא להעביר ולא לשתף פעולה עם השמועות והפייקים, כיון שזה חלק מהלוחמה הפסיכולוגית של החמאס", הבהיר הדובר.

ואכן אין זה סוד שהחמאס ואנשיו אימצו את הכלי הזה של השמועות והפייקים במסגרת המלחמה הנוכחית ועוד קודם. לצורך כך הם נעזרים בהאקרים מרוסיה ואיראן. כל סרטון שהם מוציאים הוא בבחינת כלי נשק לכל דבר, כדי לקדם את האינטרסים שלהם, ולשסע ולפלג את החברה הישראלית שחצויה גם ככה.

בד בבד מפרסם החמאס תמונות הסברה שקריות לרחבי העולם בהם נראות גופות אזרחים וילדים שנהרגו כביכול בעזה, כשהן עטופות בשקים לבנים. אלא שעיון בשקים הללו, מגלה לפתע שהשוכבים בהם זזים, נעים, ואפילו קוראים הודעות טלפוניות (היה גם היה). לתמונות הללו יש עוקבים רבים בעולם, ולא כולם מזהים את הפייק והשקר.

השבוע הוכיחה התקשורת הישראלית שביכולתה להלחם נגד חלק מהפייקים של החמאס. בקטע הבא.

הסרטון והטון

מדוע זכתה השבוע התקשורת הישראלית בנקודת זכות, ומדוע היא תאבד אותה היום בשעה 3?

טרם שיצאו לטבח בשמחת תורה, צייד החמאס את אנשיו בכל כלי הנשק האפשריים, כולל מצלמות קסדות. המטרה הייתה לצלם את הזוועות ולשדרן בזמן אמת, כפי שאכן עשו חלקם. הרצון היה ברור: לפגוע במורל הישראלי ובכושר קבלת ההחלטות.

בדיעבד, הסרטונים הללו פעלו כבומרנג נגד החמאס. דובר צה"ל נטל את הסרטונים שנמצאו על קסדות המחבלים ההרוגים והפיק מכך סרטון הסברה על מעללי החמאס. הסרטון הוצג לפי שעה רק לכתבים הזרים כדי להראות את המעשים האכזריים של חיות הטרף המפלצתיות. ואכן לפי התגובות, הסרטון פעל את פעולתו ונתן את הטון הרצוי על מנת להראות את פני האויב הברברי.

השבוע ראו גם חברי הכנסת את הסרטון, חלקם לא יכלו לשאת את המראות, ויצאו החוצה באמצע מזועזעים, חלקם מתקשים לעצור אך הדמעות.

כך או כך, הלוחמה הפסיכולוגית הזו של החמאס מתבטאת גם בסרטונים של החטופות, שפורסמו עד כה. השבוע הוציא החמאס סרטון נוסף של שלוש חטופות, מתוך מטרה לייצר כעס ציבורי נגד הממשלה להפסקת הפעולה הקרקעית ולשחרור החטופים. בנגוד לסרטון הקודם בו החטופה מיה שם, דיברה ברוגע וסיפרה על פי ההוראות שקיבלה, כי היא מקבלת "יחס טוב וטיפול נאות" מהחמאס, הרי שהפעם הסרטון היה כולו עטוף בכעס ובזעם.

הדוברת המרכזית בסרטון דניאל אלוני, פנתה באופן ישיר לראש הממשלה נתניהו וצרחה עליו לשחרר את החטופים "לאחר המחדל הפוליטי, הביטחוני והצבאי ולאחר הפשלה שעשית בשמחת תורה". דבריה נועדו כאמור לציבור כדי לעודד את הכעס נגד נתניהו. ההבדל בין שני הסרטנים ברור ונראה לעין. בראשון היה החמאס עדיין באופוריה לאחר הצלחת המבצע שלו, ואילו בשני הוא משדר מצוקה, כעס ועצבים.

בחמאס העריכו שהציבור יצא להפגנות ומהומות נוסח קפלן עד לשחרור החטופים, אך הדבר לא קרה. הפעם התקשורת הישראלית החליטה כולה, שלא לשדר את הסרטונים כדי לא לשחק לידי החמאס. הנה, סוף סוף אפשר לכתוב כאן משהו חיובי על התקשורת.

טוב יהיה אם הדבר יחזור על עצמו היום בשעה 3 כאשר נסראללה ינאם את נאומו. אם כלי התקשורת יתעלמו מהנאום ולא ישדרו אותו בשידורים חיים, אלא יביאו את עיקרי דבריו רק לאחר שעה קלה, היו אפשר לרשום הישג וניצחון על מנהיג החיזבאללה, שזקוק נואשות לתשומת לב. אין כמובן שום סיכוי שזה יקרה. נסראללה יככב היום בכל ערוצי התקשורת הישראלים והוא יודע לנצל זאת היטב.

קוד הצנזורה

מה עמד השבוע מאחורי הדיווחים על "קרבות עזים" והאם הגיע הזמן לחדול מכך?

"המלחמה הזו לא תהיה פשוטה ויהיו בה מחירים כבדים וקשים", אמרו השבוע בזה אחרי זה, הרמטכ"ל, שר הביטחון וראש המל"ל. הדברים שלהם נאמרו ביום בו נהרגו ברצועה 16 חיילים, מחיר כבד וכואב מאד. גם דובר צה"ל חזר על הדברים בתדריך שלו, כאשר דיבר על "המלחמה הקשה עם המחיר הכבדים".

באותן שעות בהם דיברו כל הדוברים הנ"ל, התרוצצו להם שוב שמועות על מספר החיילים ההרוגים ברצועה. ככה זה במציאות של ארצנו. כולם מכירים את מילות הקוד ומבינים שאם מדברים על "קרבות עזים בעומק הרצועה", אזי יש הרוגים ויש נפגעים.

המספרים כאמור לא היו ידועים, מה שנתן כר נרחב לשמועות. כל זה הוליד את השאלה, האם אכן נחוץ להשתמש במכבסת המילים על "קרבות עזים", בשעה שכולם יודעים מה הכוונה, כולל ההורים המודאגים.

בצבא אומרים כי השימוש במילות קוד נועד למנוע סבל וצער מיותר מההורים שבניהם נמצאים בגזרת הלחימה. אולם עצם השימוש במילים הללו של "קרבות עזים" ו"מחיר כבד", כבר הם גורמים להורים את הסבל והדאגה. אין הורה שלא מבין שהמילה "קרבות קשים" מסמלת למרבה הצער והיגון לפחות חמישה הרוגים. "קרבות עזים" – עשרה ל"ע, ו"קרבות קשים ביותר" – 15 הרוגים, ד' ירחם.

לפיכך יש הטוענים שכל השימוש במילות הקוד הללו הינן מיותרות ומיושנות, בפרט שהעניין דולף מהר לרשתות החברתיות ולתקשורת הזרה, עוד לפני הפרסום הרשמי. קשה להסתיר דברים ב-2023 וכל נוסח מעורפל ומאופל על פי דרישת הצנזורה, נעקף על נקלה עם פרסום מפי "מקורות זרים". זה גם מה שמביא לגלי שמועות לא אחראיות ולפייקים בעיתיים.

אין לנו אלא לסיים בתפילה שלא נצטרך לדווח על "קרבות עזים" וכדו' ולא על מה שמסתתר מאחורי הדיווחים הללו. שתוליכנו ותחזירנו לשלום. שבת שלום

הטור נכתב ופורסם במקור בעיתון "יתד נאמן"

חדשות, חדשות בארץ, חדשות חמות, פוליטי, אריה זיסמן, חרבות ברזל