בכנסת מתרחשים תהליכי חקיקה רבים לאורך כהונתה. לפי החוק, כאשר הכנסת מתפזרת לקראת הבחירות, נפסקים אוטומטית כל התהליכים שהתרחשו בה, כדי שהכנסת הבאה תקבל ״שולחן נקי״ ותוכל לקדם במהירות את האג׳נדה שבשמה נבחרה.
אך, מה קורה כאשר הכנסת החדשה מעוניינת לקדם חוק שתהליכי החקיקה שלו החלו כבר בכנסת הקודמת? לצורך כך, חוקק חוק ״רציפות הדיון״, שקובע כי הממשלה רשאית להודיע על רצונה להחיל ״דין רציפות״ – כלומר, הימשכות תהליך החקיקה, על הצעת חוק ממשלתית או פרטית, ובתנאי שהיא אושרה לפחות בקריאה ראשונה בכנסת היוצאת.
וכאן יש חלוקה: בהצעת חוק ״ממשלתית״ – היינו, הצעת חוק שהממשלה מביאה להצבעה בכנסת, ניתן להחיל עליו בכל מצב את דין הרציפות. אך כאשר מדובר בהצעת חוק ״פרטית״, שמוגשת באופן פרטי על ידי חבר כנסת, דין הרציפות יכול לחול רק אם אחד מהח״כים שהגישו את ההצעה בכנסת היוצאת, מכהן גם בכנסת החדשה.
לאחר שהממשלה או אחת מוועדות הכנסת מודיעות על רצונן להמשיך את תהליך החקיקה בחוק שהוגש בכנסת הקודמת, ההצעה מובאת לאישור המליאה, ותהליכי החקיקה נמשכים מהיכן שהפסיקו.