ביום שבת השחור התעורר חובש ונהג אמבולנס במד״א אופיר תור, בביתו שבכוכב מיכאל. סמוך ל- 7 בבוקר הוא כבר עשה את דרכו למשמרת בתחנת מד״א בשדרות. מאות מטרים לפני שהגיע לתחנה אופיר נתקל בחוליית מחבלים שטבחה ברכב שנסע לפניו:
"פתחתי את החלון לשמוע האם יש צבע אדום ואני שומע ירי – קולות נשק. אני מסתכל קדימה ורואה מישהו עם כובע ומדי שוטר. בהתחלה לא קלטתי, אני רואה אותו מלווה בעוד כמה, יורה על רכב לבן שהיה ממש לפני ופתאום הוא הבחין ברכב שלי כיוון את הנשק אלי וירה.״ הוא משחזר.
הרגעים ההם נדמו לנצח, אבל אופיר לא איבד עשתונות. ״זינקתי מהמכונית, המחבלים היו על הכיכר ואני הייתי ממש במעבר החציה לפני הכניסה אליו. המחבלים החלו להתקרב אלי והבנתי שאין לי ברירה – אין עלי נשק, נשאר לי רק לברוח בריצה. המחבלים, שהבחינו שאני בורח, התחילו ללכת אחרי תוך כדי שאחד מהם יורה לכיווני ופוגע ברכב שהפריד ביננו. הייתי בטוח שהוא יפגע לי בגב, ואמרתי לעצמי ׳עוד רגע תחטוף׳. רצתי במעלה שביל כ-25 מטר, הסתכלתי לאחור הוא נעלם. הבנתי שאני חייב להזעיק כוחות ולדווח. במהלך הבריחה ראיתי רכב עם אישה וילד, סימנתי להם לבוא אחרי ולא להמשיך לכיוון הכיכר וחייהם ניצלו״
"החלטתי שאני חייב לחזור למכונית שלי על מנת להגיע לטלפון, התגנבתי בזהירות כדי שלא יבחינו בי בזמן שהמחבלים המשיכו הלאה במעלה השדרה. כשחזרתי לאותה הנקודה, התגלה שם מחזה איימים. היה שם רכב ירוי לגמרי. שני אנשים שישבו בתוכו נורו והיו ללא סימני חיים. הדלתות של הרכבים היו פתוחות – הם פתחו אותן ווידאו הריגה. הסתכלתי מסביב כל הזמן כדי לוודא שהמחבלים לא שם. נכנסתי חזרה לאוטו שלי, הוצאתי את המדים כי פחדתי שאם יש כוחות שלנו באזור הם יחשבו שאני מחבל. התחלתי להתגנב לתחנה, בדרך ראיתי מחזה נוראי נוסף. בתוך הרכב שהיה לפניי היו 3 גופו שנפגעו מעשרות כדורים. בתחנת האוטובוס היה מיניבוס ירוי כולו, כ-10 אנשים מבוגרים ירויים, אף אחד מהם לא היה בחיים."
״כל מה שעבר לי בראש ברגעים האלה בכיכר זה איך אני נותן להם טיפול רפואי, אבל הפציעות היו כ״כ קשות שלא נשאר במי לטפל. זה היה מחזה מבעית. ניסיתי לבדוק דופק ולא היה כלום. לא היה למי לעזור. הם הרגו את כולם, רצחו כל מי שעברו לידם – טבחו באנשים חפים מפשע.״
״אחרי שווידאתי שאין את מי להציל בשטח, הצלחתי להיכנס לתחנת מד"א בעיר. אמרתי להם שיש מחבלים תוך כדי ששמתי לב שהגיע פצוע במצב קשה מאוד ומהר מאוד התחלנו לטפל בו, כשלאט לאט התחילו להגיע פצועים רבים נוספים. הפרמדיקים לקחו פיקוד, חילקנו את החדרים לפי דחיפות הטיפול הנמרץ, ובמשך שעות רבות פשוט הצלנו חיים… התחנה הפכה באותו יום שבת ארור למרפאה של ממש, לבית חולים שדה״
מחריד!
נורא כל כך ממש עמלק ! אין בהם חמלה דינם מוות!!!! הי"ד.