מאז תחילת הלחימה, כמעט מידי שבוע, אני מוצא את עצמי כותב כאן את המשפט הנדוש: "בשעה ששורות אלו נכתבות המצב כך וכך, ועד ששורות אלו ירדו לדפוס ויגיעו ליד הקוראים, הכול יכול להשתנות לחלוטין ולהפוך את השורות הללו לבלתי אקטואליות".
מדובר במשפט הכרחי, שנועד לתת תמונת מצב נכון לאותו רגע, עם הסתייגות לגבי יום המחר. נדמה שהשבוע המשפט הזה אקטואלי מתמיד. עסקת חילופי השבויים מיטלטלת מצד לצד, ונוטה להתהפך על יושביה, כמו ספינה רעועה הנישאת על גלי ים סוערים. רגע יש עסקה ורגע אין. אתמול זה אמור היה להתחיל והיום היינו אמורים כבר להיות בעיצומה. והנה שוב דחייה, ושוב תקלות, ושוב תירוצים. מלחמה פסיכולוגית לכל דבר.
ברקע עדיין מתנהל לו הוויכוח העז הקורע את כולם: האם נכון לבצע את העסקה, להחזיר (חלק) מהחטופים הביתה ולעצור את הלחימה. הוויכוח הזה מתלהט ומגיע גם למחוזות הפוליטיים. ככל שאתה ימני יותר, אתה נגד העסקה ובעד הלחימה ("עוצמה יהודית").
והיה מי שכתב בטוב טעם, כי אפשר להיות בעד העסקה ואפשר להיות נגדה. לכל צד יש טיעונים חזקים, ולא כולם יודעים את כל הפרטים. אולם אי אפשר להציג את מתנגדי העסקה כמי שלא רוצים ולא אכפת להם מהחטופים. בדיוק כפי שלא ניתן להציג את מי שתומך בעסקה כמי שרוצה לשחרר מחבלים.
כך או אחרת בשונה מכל שבוע, בו אנו פותחים עם אירועי "השבוע שהיה", הרי שהפעם העיניים נשואות קדימה לשבוע שיהיה, שבוע המוגדר כגורלי ביותר מאז תחילת הלחימה. הימים הבאים, החל מהבוקר, נחשבים לדרמטיים ומעלים שאלות רבות: האם החמאס שוב ייסוג בו כפי שעשה אתמול. האם החטופים יגיעו. כמה יגיעו, באיזה מצב, חיים, פצועים. כיצד יגיבו המשפחות שיקבלו רק חלק מבני המשפחה.
מנהיג החמאס הפסיכופט יחיא סינואר, מכיר היטב את הציבור הישראלי ומפעיל לחץ פסיכולוגי קשה על הציבור ועל משפחות החטופים, שלא יודעות את נפשן מרוב לחץ ודאגה. כל יום שעובר, מוסיף להן מכאוב.
סינואר למד זאת מנסראללה. מיקי גולדווסר, אימו של החייל אהוד גולדווסר הי"ד, שנחטף ללבנון ב-2006 על ידי החיזבאללה, יכולה להעיד על כך כאלף מונים. השבוע סיפרה על הלחץ הפסיכולוגי שהפעיל אז נסראללה, כאשר יצר עד הרגע האחרון את התקווה ששני החיילים, בנה אהוד וכן אלדד רגב הי"ד חיים ושלמים. "היינו משוכנעים ממש שכך הדבר, עד הרגע האחרון שבו ארגון הטרור חשף את הארונות שלהם".
מכבסת מילים
לבקשת המשפחות: "מתווה" ולא "עסקה". לבקשת הממשלה: "הפוגה" ולא "הפסקת אש"
משפחות החטופים אינן יודעות כיצד יחזרו יקיריהן. אתמול הן היו בטוחות שהקבוצה הראשונה כבר מגיעה בפעימה הראשונה. אולם החמאס שוב תעתע בכולם ודחה את תחילת ביצוע העסקה להיום. בשעה ששורות אלו נקראות (הנה זה שוב הגיע), הקוראים כבר יודעים, האם שוב נרשמה "דחייה טכנית" או כל תירוץ קלוש ותלוש אחר. או שהעסקה אכן יצאה לדרך. ההמתנה מורטת עצבים לכולם ובעיקר לאותם שנפשם יוצאת לראות כבר את ילדיהם בבית.
לבני משפחות קשה גם השימוש במילה "עסקה", כאשר מדובר בילדיהם, אחיהם או הוריהם. הם לא יכולים לדבר עליהם במונחים של עסקי תמחור חפצים או נדל"ן. מבחינתם לא מדובר בעסקה אלא ב"מתווה". ההערה הזו שלהם נרשמה והתקבלה בקרב גורמי ההכרעה. שלשום בלילה במסיבת העיתונאים השתמשו נתניהו, גלנט וגנץ במילה הזו. מתווה ולא עסקה.
מכבסת המילים עובדת שעות נוספות וגם "הפסקת האש", הוחלפה במילה "הפוגה". הסנטימנט הציבורי נע בין הרצון להשמיד את החמאס, אך מבין שאי אפשר לעשות זאת ללא עצירה לצורך החזרת החטופים. אולם הסקרים מראים שרוב מוחלט של הציבור – ימין ושמאל, תומך בהמשך הלחימה מיד לאחר השלמת העסקה (המתווה). זו הסיבה שקבינט המלחמה מקפיד לדבר על "הפוגה" ולא על "הפסקת אש". הפוגה יוצרת רושם שמדובר באמת רק בעצירה קלה ולא בהפסקה מוחלטת.
שאלת השאלות היא האם באמת אפשר יהיה לחזור למלחמה במלוא העוצמה, וכמה זמן תימשך ההפוגה. הקבינט החליט על ארבעה ימים אך נתן אפשרות שהעסקה תתבצע לאורך עשרה ימים, אם החמאס ימשיך להחזיר חטופים. ככל הידוע יש בעזה 40 ילדים ו-58 נשים, ולכן אם ישוחררו כל יום עשרה חטופים, יימשך התהליך כולו עשרה ימים.
ומה יקרה ביום שאחרי, אם סינואר יודיע שיש לו עוד חטופים והוא מבקש עוד ימי הפוגה. זו הרי המטרה העיקרית שלו. האם הצבא יחדש את הלחימה? כיצד אפשר יהיה לעמוד בפני שאר המשפחות, שישאלו מה ההבדל בין אותם ששוחררו לבין יקירנו שעדיין בשבי. באופן זה סינואר יכול לטפטף את שחרור החטופים במשך תקופה ארוכה ולמרוט לכולם את העצבים במשך ימים ארוכים, שבועות ואפילו חודשים. יש לו שבויים ביד למכביר. חברי קבינט המלחמה העלו מן הסתם את האפשרות הזו בדיוניהם ומודעים לדילמה הזו.
לפי אחת ההדלפות, גורמי הצבא והמודיעין השותפים לדיונים, העריכו כי החמאס לא יכול טכנית להחזיר יותר מ-80, כיוון שהשאר מפוזרים במקומות שונים. אין לדעת האם שוב מדובר בהערכה שגויה. מכל מקום, ההחלטה שהתקבלה היא, שהמלחמה תמשך ויהי מה. בעבר החלטה נחרצת כזו הייתה משכנעת את הציבור שאכן כך יהיה. אלא שעתה לאחר כל מה שקרה, אפשר לפקפק גם בכך.
דשדוש וטשטוש
ביקורת מבית: עצירת המלחמה לאחר ביצוע העסקה תביא לנפילת הממשלה ולהחלפת נתניהו
במבט לאחור מגוחך היה לחשוב, כיצד קברניטי המלחמה ניסו לשכנע את הציבור ששני יעדי המלחמה: מיטוט החמאס והשבת החטופים הולכים יחד. מדובר בשני יעדים הסותרים זה את זה, כפי שאנו רואים עתה.
הנושא כולו הפך כאמור להיות גם פוליטי. תומכיו של נתניהו בליכוד וגם במפלגות הימין בקואליציה, "הציונות הדתית" ו"עוצמה יהודית", לא יתנו לו לדשדש ולטשטש את מטרת הלחימה שהוכרזה מיד בתחילה: מיטוט החמאס. הם אמנם התפשרו, לשים בראש היעדים את החזרת החטופים ותמכו בעסקה (מלבד עוצמה יהודית), אך נחושים לחזור ללחימה, מקסימום אחרי עשרה ימים.
בשיחות סגורות, אומרים ראשי מפלגות הימין, שאם ייווכחו לראות שנתניהו אינו חוזר ללחימה, הם יפרשו מהממשלה. הדברים נשמעים גם בקרב אישים מהליכוד. אפשר אפוא לומר שעתיד הממשלה וקיומה, קשור קשר הדוק לעתיד המשך הלחימה. נתניהו "אמן הניסוחים" היה מנסח זאת כך: יש מלחמה, יש ממשלה. אין לחימה, אין ממשלה.
הראשון שעשוי לפרוש הוא השר איתמר בן גביר, שגם כך מביע תרעומת על שאינו שותף בקבינט במלחמה. בן גביר לא לבד. סמוטריץ' לא יישאר רגע אחד בפנים אם בן גביר ייצא החוצה על רקע ההפוגה במלחמה. הוא לא ייתן ל"עוצמה יהודית" את התענוג לתקוף מהאופוזיציה את "הציונות הדתית" שתישאר בקואליציה. זה לא יקרה.
גם בליכוד נשמעים קולות דומים ויש לפחות עשרה כאלו. השבוע צוטט בכיר בליכוד מהעשירייה הפותחת, באמירה תקדימית כי הוא מגבה אומנם את ראש הממשלה, אבל אם הוא ידשדש בעזה, "יש להחליפו אפילו תוך כדי לחימה". בעבר לא נשמעו אמירות שכאלו נגד יו"ר הליכוד מתוך מפלגתו. יש להניח שהסקרים השליליים נגדו, הפיחו אומץ בקרבם.
יהודה שלזינגר, הכתב הפוליטי של 'ישראל היום', הלך השבוע צעד קדימה וסיפר כי מאחורי הקלעים, פועלים מקורבים של אחד השרים הבכירים ומבררים אצל השרים האחרים את עמדתם באשר לאפשרות של החלפת נתניהו.
בשמאל בונים על כך והשבוע שוב דווח כי יאיר לפיד, מנסה לגייס ח"כים מהליכוד כדי להצביע אי אמון בנתניהו ולתמוך בהקמת ממשלה חלופית בראשות מועמד אחר מהליכוד. השמות המוצעים, ככל הידוע לא בידיעתם ולא בהסכמתם, הם יואב גלנט ויולי אדלשטיין. קשה לראות את המהלך הזה יוצא לפועל. אולם ברור לכל, שאם העסקה תוביל בפועל לעצירת הלחימה או חלילה לפגיעה בחיילים בעת ההפוגה, הקריאות נגד נתניהו יגברו והפעם גם מתוך ביתו הפוליטי.
חלחלה באפילה
הכול ניבט מול העיניים: כל הסיפורים והעדויות לובשים לפתע צורה, דמות ומראה
שום סיפור, סרטון ועדות, גם לא דיווח מפורט מהשטח, אינו מכין את המבקרים בכפר עזה למראות הנגלים לעיניהם. לא דומה ולא כמו. זה הדבר האמיתי. כאן ממש זה קרה, הטבח שארע בשמחת תורה.
כל הסיפורים עליהם שמענו, כתבנו וקראנו לובשים לפתע צורה, דמות ומראה. הכול ניבט מול העיניים. ניסינו לחוות את האירוע מקרוב כדי לחוש את מה שעבר על האנשים בעת שהמחבלים צרו על בתיהם, הסתובבו בין החדרים, דיברו ביניהם בצעקות בערבית, פתחו ארונות, שלפו בקבוקים ומוצרי מזון מהמקררים, והכל תוך כדי ירי בלתי פוסק בניסיון לתור אחר המתחבאים בחדרים הממוגנים.
כדי לחוש זאת מקרוב, נכנסנו לתוך חדרי הממ"דים הקטנים בבתים ההרוסים בהם סיירנו, סגרנו את הדלת מאחורינו לתוך החושך והאפילה וניסינו לחשוב מה עבר על מי ששהו פה שעות ארוכות, כאשר כל רגע עלולים המחבלים לפרוץ פנימה. עצם המחשבה מעוררת חלחלה בתוך האפלה.
חלק מהדיירים לא שרדו ונהרגו מירי המחבלים. הדלתות המחוררות בכדורים מעידות על כך. אותם שהצליחו לברוח ולהינצל, עדיין מתהלכים כצל עובר וחיוור, מתקשים להבין את מה שארע, גם לאחר הזמן הרב יחסית (כמעט חודשיים) שחלף. הם חוזרים על הסיפורים על כל מה שעברו, אך אי אפשר להחמיץ ואי אפשר להתעלם מהמבט הכבוי בעיניהם. ייקח הרבה זמן (אם בכלל) עד שישתקמו פיזית ונפשית.
העדויות של הניצולים מעוררי השתאות, כאשר אתה מבין לפתע מקרוב כיצד התמודדו, היכן עמדו, במה החזיקו (הידיות), והכל בתוך כל המהומה המחרידה בחוץ, הקולות של המחבלים, והירי הבלתי פוסק.
יש להניח שעוד ייכתבו ספרים רבים לאין ספור על אירועי פרעות תשפ"ד, עם עדויות ניצולים, סיפורי גבורה וסיפורים על כל מה שקרה. זאת לצד ספרי היסטוריונים ומומחי צבא אסטרטגיים, שינסו לנתח את האירועים והמחדלים במבט צבאי. גם ספרים פוליטיים לבטח עוד יפורסמו, כאשר כל אחד ייתן את המבט והנרטיב שלו – מי אשם, מי אחראי, מי הזהיר, ומי באמת לא ידע.
בביקורנו השבוע בכפר עזה ניסינו להתעלם מכל ההיבטים המדיניים, הצבאיים והפוליטיים ולהתרכז רק בסיפורים ובתחושות האישיות. אבל בין השורות ובין הדברים ששמענו מפי הגורמים הצבאיים הבכירים שליוו אותנו לכל אורך הסיור, אי אפשר היה שלא להבחין, שגם להם יש עמדה על מה שארע וגם הם, תוך כדי דיווחיהם מנסים להנחיל אותה. השתדלנו להפריד בין הדברים ולהתרכז כאמור בפן האישי. לצורך כך נחזור ונתחיל מתחילת סיורנו.
מדוע המושבים בעוטף עזה נפגעו פחות מהקיבוצים וכיצד זה קשור ל"מסיבה"?
כבר לפני כשלושה שבועות, מיד כאשר התאפשר, נקבע לנו ביקור וסיור ביישובי עוטף עזה שנפגעו קשות בטבח הנורא. מסיבות שונות הביקור נדחה ונדחה, פעם בגלל מתיחות גוברת באזור, פעם בגלל מזג אוויר ופעם בגלל קשיי תיאום. השבוע ביום שלישי יצא הסיור לפועל יחד עם קבוצת אנשי תקשורת חרדים נוספים, בראשות מי שארגן את הסיור, ר' אבי מימרן.
הרצון היה להגיע לאחד הקיבוצים שנפגעו ולהתמקד בו. התלבטנו בין בארי וכפר עזה, שני הקיבוצים הסמוכים לגבול, שספגו את מירב הנפגעים. ההחלטה נפלה על כפר עזה ולא בגלל השם הדומה לרצועה, אלא מסיבה אחרת: נאמר לנו כי תושבי בארי החלו כבר להגיע לבתיהם ההרוסים ולמצוא חפצים ומזכרות בין ההריסות. קשה להם לראות משלחות של עיתונאים מהארץ ומחו"ל, או קבוצות של תיירים ואורחים שמסתובבים להם בתוך חורבות הבתים. מדובר בסוג של ניסיון לשיקום עצמי, אף שייקח עוד הרבה הרבה זמן עד שיחזרו (אם בכלל לבארי). בכל מקרה הבנו בהחלט את ההרגשה וכיבדנו אותם.
בעקבות כך שמנו פעמינו לכפר עזה, לשם טרם הגיעו משפחות לפנות את חפציהן. ביום שהגענו היה שם זוג אחד, אליו נגיע בהמשך. בכל מקרה, אי אפשר להגיע היום ליישובי עוטף עזה ללא אישורים מוקדמים. מדובר באזור המוגדר כ"סכנה". מלבד זאת הצבא מונע כניסה של אנשים ללא אישורים, כדי למנוע ביזה בחפצים שנותרו בבתים ההרוסים ובבתים של המפונים. גם תכנת הניווט וייז כותבת למשתמשים: "הנכם נוסעים לאזור מסוכן, נקטו בזהירות יתרה במהלך הנסיעה".
ואכן מחסום צה"לי מקדם את פנינו בצומת סעד. החייל שמאייש אותו לא מאפשר להיכנס פנימה ללא אישורים. טלפון לדובר צה"ל והאישור ניתן. ברוב הרכבים שעוברים את המחסום או יוצאים ממנו, נראים אנשים עם מדי צבא, בדרך לשטחי הכינוס ומשם לעזה או בחזור.
דקות ספורות לאחר מכן ואנו על הכביש המפורסם, שעד שמחת תורה היה מוכר רק לתושבי העוטף – כביש 232. הכביש הזה ייזכר מעתה ואילך כ"כביש המלחמה". כדי להבין זאת נציין, כי המועצה האזורית אשכול מחולקת לקיבוצים ולמושבים. קו הגבול המפריד ביניהם הוא כביש 232. הקיבוצים נמצאים ממערב לכביש סמוך יותר לעזה, המושבים ממזרח (רק קיבוץ רעים נחשב ליוצא דופן).
החלוקה הזו גרמה למחבלים להתמקד יותר בקיבוצים הסמוכים לרצועה ופחות במושבים הרחוקים יותר, שם הייתה לתושבים התרעה להתארגן. המחבלים דילגו על חלקם או שנבלמו בקרב יריות מול כיתות הכוננות. כמו כן חלק משערי המושבים שומרי השבת, היו נעולים, דבר שמנע מהמחבלים לחדור פנימה.
מה שעוד סייע למושבים, הייתה העובדה שבאותו בוקר היו לאורך כביש 232 מאות כלי רכב, בהם נסעו משתתפי המסיבה ברעים, שניסו להימלט. המחבלים העדיפו להימנע מכניסה למושבים מהעבר השני של הכביש, ותחת זאת הציבו מארבים וטבחו בנוסעים. בסופו של דבר נהרגו אמנם גם תושבים במושבים, אך הרבה פחות מהקיבוצים.
תכנון תחקור ותחכום
קצין האג"מ שניצל בחסדי שמיים והצליח לארגן את שארית הכוחות באוגדת עזה
כל נקודה בכביש 232 מספרת סיפור. גם השלטים לכל אורכו של יישובי העוטף, מספרים את סיפורם. חלק מהשלטים מחוררים בכדורים של המחבלים וכוחות הצבא שירו אלו על אלו.
הרכבים ההרוסים והשרופים שהיו בצדי הדרכים פונו זה מכבר לישוב תקומה. אנו חולפים על פניהם ומבעד לחלונות האוטובוס השטח נראה כבית קברות ענק של גרוטאות, פה ושם הבחנו בצמיגים שעוד נותרו בצדי הדרכים, עדות אילמת למה שהתחולל כאן.
קודם לכן עברנו בצומת חלץ. כשמו כן הוא: לכאן חולצו הפצועים מתוך הישובים, לכאן הם פונו ומכאן יצאו האמבולנסים לבתי החולים. ההוראה לארגוני ההצלה הייתה שלא לעבור את הצומת הזה ולא להיכנס פנימה, כדי שלא לסכן את חייהם, מה שלא מנע מאנשי "איחוד הצלה" להיכנס שוב ושוב לכביש 232, לאסוף פצועים ולהביאם לחלץ, אך זה כבר סיפור אחר בפני עצמו, עליו כבר דובר (ועוד ידובר).
השער של כפר עזה היה נעול ושוב נדרשנו לאישור מיוחד כדי להיכנס פנימה. בתוך הקיבוץ מסתובבים רק אנשי צבא וכלים צבאיים. כמו כן נערכים במקום סיורים שונים של דיפלומטים, עיתונאים זרים ומשלחות שונות. סיור נוגע בסיור. יש בתים (הרוסים) להראות לכולם. משלחת מקנדה מסיימת את ביקורה, ויש מאתנו מי שמפטיר לעברם, שאנו מאוכזבים מראש ממשלתם ג'סטין טרודו, שמתבטא נגד ישראל בהקשר של המלחמה. הקנדים חייכו, עשו עצמם כלא שומעים והמשיכו בדרכם.
סיור אחר בו נפגשנו היה של ראש הסוכנות, דורון אלמוג, שהוביל חבורה גדולה של אנשי עסקים יהודים מארה"ב, שגמרו אומר לסייע בשיקום כפר עזה. את פנינו מקדם סא"ל במיל' ירון בוסקילה – קצין אגף מבצעים באוגדת עזה. מאז שמחה תורה הוא מגויס ומספר לנו את סיפורו: הוא נפצע כבר שלוש פעמים במהלך 24 שנות שירותו הצבאי. כיום הוא גר בניצן, יישוב בדרום שנוסד עבור מגורשי גוש קטיף. כמה אקטואלי.
בוסקילה שמע את האזעקות בשמחת תורה והבין מניסיונו רב השנים, שמדובר במשהו חריג ושונה. הוא מיהר להגיע לאוגדה, נתקל במחבלים, בניסי שמיים ניצל מפגיעות כדורים, ראה כיצד חבריו נהרגים לידו, והצליח להשתלט על העניינים, ולארגן את הכוחות שנותרו באוגדה. לדבריו, רוב היוזמות היו של כוחות בודדים. עיקר פעולתו שלו הייתה בכפר עזה ואת חלק מסיפוריו המצמררים על מה שארע במקום, הוא מבקש שלא נפרט כדי שלא להכאיב עוד יותר למשפחות.
בוסקילה, חובש כיפה, נמנה על הצד הימני במפה הפוליטית. באזרחות הוא נושא בתפקיד סמנכ"ל של "תנועת הביטחוניסטים". מדובר בארגון ביטחוני ימני, שקם כמענה לארגוני השמאל השונים, דוגמת "אחים לנשק".
אף שהוא נמנה על הצד הימני במפה הפוליטית, כאשר הוא נשאל על מסקנותיו מהאירוע, הוא עוקף את העניין בדיפלומטיות. "אנחנו עוסקים כעת בשלב התכנון ולא בשלב התחקור". אם היה פתוח יותר, הוא יכול היה לומר, שאם היינו בשלב התחכום, לא היה צריך להגיע לתחקור.
6 חטיפים וחטופים
כל בית זועק את סיפורו: שרידי החפצים שנותרו בו משתקים את העומדים מולם
סיבוב בכפר עזה בשדרת הבתים העליונה מגלה שבילים פסטורליים, שלטים פנימיים עם חיצים המראים היכן נמצאים גני הילדים, תחנות ההסעה, המספרה והמרכז לחינוך ולאמנות. הבתים צמודי הקרקע אליהם לא חדרו המחבלים נראים יפים עם רחבות דשא מטופחות, נדנדה לקטנים וכמה זוגות אופניים בחצרות. הכול משדר אווירה רגועה ונינוחה. אפילו המיגוניות המבוצרות הפזורות לרוב בין השבילים, משתלבות היטב במראה הכללי. חלקן נצבעו בצבעים צבעוניים עזים ומשמחים, מן הסתם כדי לתת הרגשה נוחה לילדים, שממהרים להסתתר בתוכן בעת אזעקות "צבע אדום".
כל השגרה הזו הופרה בשמחת תורה. התושבים שהתרגלו לטפטופי רקטות מהרצועה, נחרדו כאשר שמעו שמדובר בחדירה לתוך בתיהם ממש. קצין האג"מ בוסקילה, שמלווה אותנו, מסביר כיצד פעלו המחבלים בכפר עזה ומצביע על שורות הבתים הסמוכים יותר לגדר, שם היו מירב הנפגעים. יחד עמו, אנו צועדים לעבר שורת הבתים הזו, לא לפני שעוצרים להצטלם ליד גדר הקיבוץ האחורית, שנפרצה בשמחת תורה וממנה פנו המחבלים לבתים הסמוכים.
מדובר ביחידות קטנות יותר, בהן מתגוררים בעיקר הצעירים. הבתים שחורים ומפויחים. המחבלים הנאצים שרפו אותם, לאחר שהרגו את יושביהם, או כדי לאלצם לצאת מהממ"דים, שם הסתתרו. אנו מגיעים לשדרה האחרונה של ששה בתים – שלושה מול שלושה, ובאמצע שאריות של מה שהיה פעם דשא ירוק.
כל בית זועק את סיפורו. שרידי החפצים שנותרו בו משתקים את העומדים מולם. נכנסנו פנימה לבתים כדי להתרשם עוד יותר מקרוב במה שעבר על יושבי הבית. במזווה ובמטבחים עדיין קיימות שאריות של אוכל. כאן צנצנת של מלפפונים חמוצים שבעל הבית כבש אותם, כאן קערת פיצוחים מלאה בחציה, ממול חטיפי ילדים (שחלקם נחטפו לעזה). הכול כל כך ביתי ושגרתי, אם לא ההרס הרב מסביב, שברי הזכוכיות והריח הנורא.
על הריח הזה שמענו רבות מאנשי זק"א, שעבדו במקום ימים ולילות, עשו עבודת קודש וזכו לשבחים רבים. הרב שמחה גריינמן, איש זק"א ממודיעין עילית, שנמצא במקום מאז שמחת תורה, מספר כי אנשיו אמנם פינו ואספו את כל מה שאפשר, אבל עדיין הריח קיים, למרות שהוא הרבה פחות ממה שהיה בהתחלה. יש לו תובנה מעניינת והוא משתף: "לאנשים שעברו את השואה עשו כתובת כחולה של מספר על היד, אותה הם נשאו כל חייהם. לנו, המראות הללו שראינו כאן, עשו סימנים ושריטות בלב. תתפללו עלינו שזה יעבור לנו במהרה".
לפני שיצאנו החוצה, נכנסו שוב לממ"דים, הפעם כדי לראות מקרוב את הידיות, עליהן דיברו כל הניצולים. ליטפנו בידנו את הידיות, הרמנו אותן הלוך ושוב וניסינו לדמיין את המאבק שהתחולל סביבן ואת השעות הרבות שהן הוחזקו על ידי דיירי הבית. גם אותם שנהרגו, סיפרו בשארית כוחותיהם ובשיחות האחרונות שלהם, כי הם מחזיקים בכוח את הידית מבפנים כדי למנוע מהמחבלים להיכנס. חלקם לא הצליחו להיאבק זמן ממושך ונהרגו, אם בכדורי המחבלים שחוררו את דלתות הממ"ד, או לאחר שהמחבלים פרצו פנימה. הידיות מהוות עדות אילמת ומספרות את כל הסיפור.
שיקום ושימור
עדותו של הניצול היחיד בשדרת הבתים האחרונה והשירה המלכדת לא הותירה עין יבשה
על כל קירות הבתים החיצונים בכפר עזה כמו על כל הבתים בקיבוצים שנפגעו, מסומנים באדום ובשחור מספרים, עיגולים וקודים שונים. מדובר בסימונים של אנשי הצבא ולאחר מכן של אנשי זק"א. הסימנים מבטאים מה מצאו בבית, כמה הרוגים, והאם הבית נוקה וטוהר (ובלשון צבאית "זוכה").
אנו שוהים עדיין בשדרה של הבתים צמודי הגבול ולפתע אנו רואים באחד הבתים צעיר, שמחטט בין החפצים בפנים עצובות וכואבות יחד עם רעייתו. "קוראים לי נדב אלון", הוא פותח ומספר במענה לשאלתנו. "זו הפעם הראשונה שאני מגיע לכאן לאחר שמחת תורה. זה הבית שלי ובאתי לאסוף את החפצים שנותרו. אנחנו, היחידים ששרדנו כאן בשדרה של ששת הבתים. בבית מצד ימין לקחו המחבלים את כל יושביו לעזה. בבית משמאל לא היה אף אחד, והם שרפו אותו. ממול כולם נהרגו, ושם בבית הפינתי חלקם נשבו וחלק נטבחו".
נדב מציין את הדברים ביבושת, אולי כניסיון להתגבר על מה שעבר. "שהינו בממ"ד 24 שעות. המחבלים נכנסו פנימה לביתנו, ניסו לפתוח את הממ"ד, לא הצליחו, עברו הלאה, אבל בדרך שברו, ניתצו והרסו את הבית. למזלי הרב הם לא שרפו לנו אותו, כמו שעשו לבתים האחרים כאן בשדרה. הקדוש ברוך הוא אהב אותנו. אין לי הסבר אחר".
נדב אלון בן 31 עובד באזרחות בחברת אמגזית, מספר את סיפורו ומנסה כאמור שלא להתרגש. לאחר מכן כאשר הוא שומע את קולות השירה שלנו יחד "גם כי אלך".. "לא אירע רע כי אתה עמדי", הוא מבין את משמעות המילים, מחבר את כל מה שעבר עליו ועיניו מתמלאות דמעות. "לא בכיתי עד היום", הוא אומר לי בלחש ומנגב את דמעותיו. אי אפשר להישאר שווה נפש לנוכח סיפורו ותחושותיו. הדמעות של כולנו זולגות מעצמן.
מדובר בסיפור אחד מיני אלף. אבל כאשר שומעים זאת מכלי ראשון, רואים את המראות, נכנסים לבתים פנימה וממששים את כל מה שנותר בפנים, מבינים מקרוב את גודל הזוועה. הכאב מפלח את הלב וההליכה הלאה בין השבילים נעשית הרבה יותר כבדה. המראות לא מרפים: כאן נותר בית שלם וכאן בית הרוס ומנותץ שמעיד על מה שהתחולל בו. מי יחיה ומי ימות, במוחש ממש.
אין מנוס מלהמליץ למי שמופקדים על השיקום, להשאיר בכל קיבוץ ומושב שנפגעו, כמה בתים הרוסים ושרופים לשימור הזיכרון והתודעה על מה שהתחולל במקום. לבתים הללו יוצמדו אמצי הסברה והמחשה כדי להזכיר למבקרים מה ארע בהם. הדבר נועד למנוע את הכחשת הטבח הנורא כאשר הבתים ישמשו כעדות אילמת לכל מה שקרה. יהיו אמנם כאלו שיכחישו הלאה, כפי שהם מכחישים את השואה, אבל הרוב בכל זאת לא יוכלו להתעלם מזיכרון האסון.
האזעקה וההשתטחות
שיחה הזויה מכפר עזה: מה עושים עם שני תינוקות שהוריהם אינם בין החיים?
לאורך כל הביקור בכפר עזה הדהדו קולות עמומים של ירי פגזים. לעיתים הקולות הללו גברו והירי נשמע ממש קרוב. "אל תיבהלו! זה ירי של כוחות הצבא המפגיזים בעזה", הרגיעו אותנו הסובבים. עד מהרה התרגלנו לירי והתעלמנו ממנו. אולם כאשר יצאנו מכפר עזה, ממש בדרכנו החוצה באוטובוס, נשמעה לפתע אזעקת אמת של ירי פצמ"ר. לידינו לא היו מיגוניות, רק דשא ירוק ומטופח סמוך לשער הכניסה. ביצענו את הנוהל המחייב, השטחנו על הדשא ושמנו ידינו על ראשינו. הירי היה חזק, יותר מכל היירוטים המוכרים לנו מהמרכז. בחסדי שמיים הפצמ"ר נפל רחוק מאתנו ואיש לא נפגע. קמנו, ניערנו את הבגדים, עלינו על האוטובוס ורשמנו וי: עברנו כאן גם אזעקה והשתטחות.
את הביקור סיימנו בחמ"ל 'איחוד הצלה' בשדה יואב, שם פגשנו את המנכ"ל אלי פולק, שהציג בפנינו עדויות וסיפורים, שטרם שמענו על מה שעבר על אנשיו שנחלצו לסייע לנפגעים והפכו בעצמם לפצועים. סיפור אחד היה קורע לב במיוחד. הייתה זו שיחה של אחד המתנדבים, למוקד איחוד הצלה, שיחה חריגה שמעולם לא נשמעה כמותה.
המתנדב ששמו שלום הגיע לכפר עזה, והתקשר למוקד איחוד הצלה עם שאלה שהיממה את צבי, המוקדן. "אנחנו נמצאים בכפר עזה. אחד החיילים הוציא לנו מבית הרוס ומנותץ שני תינוקות בני עשרה חודשים. הם בריאים ושלמים. לא נפגעו. אני לא יודע מה לעשות איתם. האם לפנות אותם לבית חולים?"
צבי המוקדן לא הבין את השאלה, והשיב בשאלה: "אני לא מבין את הבעיה. היכן ההורים שלהם?"
המתנדב שלום כעכע בגרונו, גמגם מעט והתקשה להשיב. לאחר שהתגבר אמר: "ההורים שלהם נרצחו".
מעבר לקו השתררה דממה. צבי מתקשה לתפוס את מה ששמע. מעולם לא נתקל בשיחה דומה. "לא הבנתי", הוא ניסה להתעשת. "הילדים נשארו לבד בבית? תסביר שוב!"
שלום: "התינוקות ברוך השם בריאים ושלמים שניהם. הם נשארו לבד בבית ולא נפגעו. עכשיו צריך לפנות אותם. כל האזור הזה מאד מסוכן. יש כאן ירי ללא הפסקה משני הכיוונים, של המחבלים מצד אחד ושל כוחות הצבא מנגד".
צבי מתחיל להפנים את מה ששמע: "וואווו" הוא אומר בחרדה, "תן לי לבדוק מה עושים". בפעם הראשונה הוא לא יודע מה להשיב.
לאחר דקה צבי חוזר: "תקשיב. קח אותם לבית חולים. אין לי משהו אחר לעשות איתם. מה מצבם? הם בוכים? הם בהכרה?"
שלום: "הם בהכרה, קצת בוכים. אנו נותנים להם לאכול. בעצם רק לשתות מים".
צבי בקול דואג: "אל תתנו להם כלום, חוץ ממים. אולי הם רגישים לכל אוכל אחר או אלרגיים לחלב. צריך ממש להיזהר".
שלום: "רק מים. רק מים. אתה יכול לברר לי היכן יש עובדים סוציאליים שיקבלו את הילדים הללו?" צבי בודק ולאחר דקה נוקב בשם בית החולים, לשם מועברים הילדים.
השיחה ההזויה מכפר עזה לבטח תיכנס גם היא לספרי ההיסטוריה שיספרו את סיפורי פרעות תשפ"ד.
