היה זה בתקופה שאחר מלחמת העולם השניה בצרפת. היהודים ששרדו את השואה האיומה היו מוכים וחבולים בגוף ובנפש מסיוטים והתעללויות קשות ואיומות שלא יעזבו אותם עד סוף חייהם. באחד מימי שישי, ערב שבת, אירעה טרגדיה קשה ונוראה. בביתם של זוג יהודים, הכינה בעלת הבית את בישולי השבת וסידרה את הבית. היה זה זוג שעבר עינויים קשים ומרים בשואה, עד כדי כך שמרוב הסבל הפיזי שעברו, על פי הטבע הגרמנים גרמו לכך שלא יכלו לזכות בילדים. בני הזוג השלימו עם העובדה שלא יזכו בילדים עד סוף חייהם, והמשיכו לחיות באמונה ובשמחה.
והנה, באמצע שהניחה האשה את הסירים על הפתיליה, יצאה לכמה דקות לקנות מוצר מסוים במכולת השכונתית, אלא שאז אירע הנורא מכל. האש הגלויה אחזה באחד מחפצי הבית והחלה להתלקח בכל אזור המטבח והסלון. תוך דקות בודדות החל עשן סמיך ושחור להתפשט החוצה, אשר החל לכלות את כל אשר עומד בדרכו. השכנים המבוהלים שהבחינו בלהבות הזמינו את לוחמי האש, כשתוך כדי הם רצים אל עבר מעונו של הגאון רבי מרדכי פורגמנסקי זצ"ל, על מנת לשאול אותו מה ניתן לעשות במצב שכזה. רבי מרדכי אשר שמע את הדברים אמר בזה הלשון: "כשהגברת תגיע לבניין תאמרו לה בשמי שלא תוציא מפיה מילה אחת של צער וטרוניה ושלא תיקח ללב, כי זה כפרה, ובעזרת השם בזכות זה היא תזכה השנה לילד!".
והנה, כשהגיעה האשה לבניין וראתה שריפה והמולה רבה סביב ביתה, הבינה כי ביתה – רכושה היחיד שנשאר לה אחרי השואה – היה למאכולת אש, שעות ספורות קודם השבת הקדושה. האשה נשברה לחלוטין לאור המראה הקשה, אך אז רצו אליה השכנים ובישרו לה את דברי הרב פורגמנסקי: "הרב אמר כי אם תצליחי לקבל זאת באמונה ככפרה ולא תוציאי מפיך שום מילת צער או טרוניה, תזכי בשנה הבאה בילד ב"ה". היה זה ניסיון נורא ואיום. אשה גלמודה שעברה את כל סבל השואה האיומה, וכעת גם ביתה הולך כליל. היא עמדה עם דמעות בעיניים, אך לא הוציאה מילה אחת לרעה. היא התחזקה באמונה וביטחון בה' כי אכן זוהי כפרה מיוחדת במינה על מנת לטהר את נשמתה. מספר הסיפור, הרה"ג רבי נפתלי זילברצווייג שליט"א, מוסיף פרט מצמרר: "רבותיי, לאחר שנה נולד לה בן… ואם תרצו לדעת – אני הוא בנה, ויש לי עוד אחות, שנולדנו אחרי אותה כפרה, למרות שעל פי הטבע לא יכלו הוריי לזכות בילדים אחר השואה, אך בזכות שאמי קיבלה זאת באהבה, היא זכתה לכפרה ונושעה בילדים".
וַיִּירָ֧א יַעֲקֹ֛ב מְאֹ֖ד וַיֵּ֣צֶר ל֑וֹ וַיַּ֜חַץ אֶת־הָעָ֣ם אֲשֶׁר־אִתּ֗וֹ וְאֶת־הַצֹּ֧אן וְאֶת־הַבָּקָ֛ר וְהַגְּמַלִּ֖ים לִשְׁנֵ֥י מַחֲנֽוֹת
[בראשית ל"ב, ח]
' האמונה והביטחון – כותב הרמב"ן [בפ"א ב'ספר האמונה והבטחון' המיוחס לו] – הם שני עניינים נפרדים, לא כל המאמין בוטח, אבל כל הבוטח מאמין…
האמונה היא כמו האילן, והביטחון הוא כמו הפרי. הפרי אכן מעיד על האילן שגדל ממנו, וכמו"כ הבוטח בה' מעיד כי הוא אכן מאמין בו, כי אם לא כן במה יבטח. אך כשם שאין האילן מעיד על פירותיו, כי יש אילנות שאינם מוציאים פירות, כך המאמין אינו בוודאי בוטח בה', כי לפעמים יחשוש שמא יגרום החטא, או שמא קיבל כבר על מעשיו הטובים, בניסים שעשה עמו הבורא. ועל כן אף המאמין משתדל, כי הוא ירא שמא החטא גורם. ולולא היראה מן החטא, היתה ההשתדלות, חיסרון באמונה. אבל הבוטח באמת, אינו מפחד מן החטא, וע"כ אינו משתדל שהרי בוטח הוא, כמו שאמר דוד בתהילים [קיב] 'משמועה רעה לא יירא נכון לבו בטוח בה". בזאת מבאר הרמב"ן את פחדו של יעקב מעשיו, והשתדלותו בחציית העם אשר איתו והצאן והבקר לשני מחנות. כי באמת הרי הבטיח הקב"ה ליעקב: 'הנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך…' וממה חשש יעקב ? וכי, חלילה, לא היה בוטח בהבטחת הקב"ה?
אלא, בפסוקים מבואר שיעקב אבינו אכן חצה רק את העם אשר איתו ואת הצאן והבקר, אבל את נשיו ואת בניו לא חצה, כי עליהם היה בוטח בהבטחת הקב"ה, אבל על העם אשר איתו ועל מקנהו, לא הבטיחו הקב"ה, ועליהם חשש שמא יגרום החטא, והשתדל בחצייתם לשני מחנות. מרן הסבא מנובהרדוק זי"ע [מדרגת האדם, דרכי הביטחון פ"ח] מביא את דברי הרמב"ן, ומוסיף שניתן לומר שאף חששו של יעקב מן החטא, לא היה אלא מפני שהיה לו עסק עם עשיו, שנתברך מיצחק: 'והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל צווארך', היינו שכוחו של עשיו כל כך גדול, עד שאפילו ירידה מועטה של יעקב, מרוממת אותו, לכן חשש יעקב שמא החטא יגרום חיסרון בממשלתו של יעקב על פני עשיו, אבל באמת אין החטא סיבה לחיסרון בביטחון, כי אפילו רשע הבוטח בה' חסד יסובבנו.
הדברים לעילוי נשמת מור אבי הרב מאיר חי בן גולי"ט זצוק"ל
שבת שלום ומבורך
הרב יוסף זאב
הישיבה הגדולה תל ציון
