דעה | שחרור החטופים בשידור חי? תקשורת בשירות חמאס

בשבוע החולף, עם ישראל עצר יותר מפעם אחת את נשימתו. זה החל בשחרורם של ילדי משפחת אשר, עבר לנשימה שנעתקה עם שחרורה של אמילי הנד בת התשע, שאביה כבר הספיק להתאבל עליה ואז להיזרק באחת אל תוך השבר כשגילה שביתו חטופה בידי מחבלים נתעבים ואז שוב להתאחד יחד איתה.

זה קרה בכל פעם שנשים מבוגרות וילדים קטנים או נערים בשנות העשרה לחייהם עשו את דרכם היישר מציפורני המחבלים, באמצעות מחבלים אחרים בכסות רופאי הצלב האדום, עד שהגיעו חזרה לזרועות יקיריהם, מתאחדים עם בני המשפחה שסירבו להישבר או להרים ידיים, גם כשנדמה היה שכלו כל הקיצין.

הוידאו לא פועל כשורה? – צפה דרך דף היוטיוב של 'המחדש'

הרגעים הדרמטיים הללו סחטו יותר מדמעה אחת, לפעמים אפילו שק של דמעות שלא נגמרות, אבל האמת היא שהם גם הפכו לסוג של מסחטה פסיכולוגית. צריך להודות ביושר: כל המציל נפש אחת מישראל, כאילו קיים עולם מלא, זו לא סיסמה שנכתבה על ידי מטה משפחות החטופים, אלא משפט שנעוץ עמוק עמוק במקורותינו היהודיים, במשנה במסכת סנהדרין.

אבל דווקא בשל כך, נראה שיש מי שלקח את המשפט הזה כמה צעדים קדימה. הרבה מידי הייתי אומר. מהדורות התקשורת השונות עסקו במהלך השבוע החולף כמעט בנושא אחד: שחרורם של החטופים.

הכתבות, הריאיונות והמאמרים עסקו כולם בסיפורים האנושיים קורעי הלבבות, של אלו שהצליחו לשוב ואלו שנותרו עוד מאחור, כך למשל היה כשהלב יצא מדאגה לכפיר הפעוט ובני משפחת ביבס. אבל רק סיפורה של מדינת ישראל נשכח. סיפורה של מדינה שחטפה מכה אנושה ונוצלה בידי מחבלים נתעבים, שראו את הדאגה האמיתית של מדינה שלימה והבינו שהם יכולים לשחק בה כמה שיחפצו. יום אחד יחליטו לשחרר את זה ויום אחר את זו, יקרעו משפחות ויספרו סיפורים על צורך בימים נוספים של הפסקת אש רק כדי "לחפש" את החטופים שנמצאים כבר בידיהם ומי יודע, אולי גם יום אחד יבקשו בתמורה, למנות נציג שלהם בקבינט המלחמה.

בעוד שמעל אדמת עזה מתבצעים חילופי השבויים, מלאים בפאתוס ובהוראות ציניות להחריד לנופף לשלום או להשאיר מכתבי תודה, מתחת לאדמת עזה, יושבים מנהיגי החמאס, עסוקים כבר בתסריט של הסצנה הבאה, זו שתותיר אותנו רווי דמעות ותותיר אותם בחיים, רווי חיוכים, מסמנים עוד וי על עסקה שהפכה לעוגן ההצלה שלהם.

אינני נכנס לשאלת דיני הנפשות שיש כאן האם יש לשחרר את החטופים במחיר שכזה, או לא. כמו בכל שאלה יש צדדים לכאן וצדדים לכאן ולרגע לא הייתי רוצה להתחלף עם מקבלי ההחלטות. אבל דבר אחד ברור: בשום מדינה מתוקנת, לא היו מנהלים את שחרור החטופים כאילו מדובר בתכנית ריאלטי או לכל הפחות משדר מוצאי יום הבחירות, עם גל פתוח ששוטף את כל האולפנים, עם סיקור שנמשך שעות על גבי שעות, היישר ממלונות המפונים ובתי המשפחות ברחבי הארץ.

במדינה שכמעט כל תושביה מבינים שאם חפצי חיים הם, יש צורך למחות מהעולם את המחבלים הנתעבים, הלחץ הפסיכולוגי המתמשך הזה, לא היה יכול להתרחש. מי שרק העז לומר אחרת, נשאל שוב ושוב איך הוא יכול לעמוד מול דמעות המשפחות הבוכיות וכמעט שהאשימו אותו בחטיפה עצמה. אבל רק מדבר אחד התעלמו: מהלחץ הפסיכולוגי בשירות האויב, זה שמחבל בפועל בלחימה שקרוב לוודאי תמנע את החטיפה והטבח שלא יבואו. מהלחץ הפסיכולוגי שמשחק ברגשות של עם שלם, מבלי שנשים לב לכך שאנחנו משרתים בכך את רבי המרצחים.

שחרור חטופים הוא בהחלט אופציה, אם יחליטו על כך ראשי המדינה, אבל המשחק הפסיכולוגי בשירות האויב הוא לא אופציה. בכלל לא.