פולין, טבת 1930. סיימון וואנדר – השם שחוצה יבשות, המנצח האגדי שכבר מזמן כבש את המקום
הראשון בהבנה המוזיקלית הבינלאומית, ובהרכבת מקהלות, יושב לו כעת בביתו המחומם על יד
תנור הפחם, דרוך, לחוץ, ומתוח, מה קרה? מה כל מלחיץ את האיש ש"מסודר" עד מאה ועשרים….
השאלה קצת מוזרה למי שמעודכן, מה קרה?! פשוט מאוד! בעוד כמה דקות תחל מופע הענק של
ה"הקינדער קפעלא" – למי שלא יודע, זו המקהלה המיוחדת שסיימון בעצמו מלווה כבר עשרות
בשנים, והיום הגיע הרגע המיוחל, בו יופיעו ה"קינדער קפעלא" עם למעלה משלושים וחמשה (!)
כלים שונים, באולם הגדול של העירייה בבירה וורשא, סיימון עצמו חרף גילו המופלג לא היה מסוגל
לטלטל בדרכים המושלגות עד לוורשה, אבל זה הרי לא בא בחשבון שסיימון בכבודו ובעצמו לא
ישתתף במופע, זה לא יתכן?! ולכן, כבר כמה חדשים לפני, בדקו את האפשרויות השונות, כדי
שסיימון לפחות ישמע את המופע בשידור חי, ויוכל לבחון בחושיו הדקים האם המופע אכן צלח או
חלילה…
כדי להנגיש לסיימון את ה"רדיו" המיוחל היה צריך לעבוד קשה… זה לא היה מצרך נגיש בכלל….
אבל מה לא עושים כדי שסיימון יוכל לשמוע ולקבוע… כך שביום אחד בהיר, על יד ביתו של סיימון
התעוררה תכונה והתרגשות רבתית, ההמון בא לראות איך שמפרקים את הפלא – פטיפון מהסוס
והעגלה. עם השלמת ההכנות, לאחר כמה נסיונות להעביר את המופע בשידור חי באופן המוצלח
והברור ביותר, סיימון יושב על הכורסא הנוחה שלו, מטה את אוזנו כאפרכסת לשמוע עוד מעט את
הצלילים הבוקעים מהפטיפון המשוכלל…. השעון זז לאטו בזמנים מרגשים מהסוג הזה…. כאשר
השעה היעודה לתחילת המופע האגדי, התחיל סיימון שומע בדריכות כל צליל ותנועה… הוא ישב על
קוצים…. עם אש בעיניים…. על פניו מתוחה ארשת רצינית של לחץ… הוא יושב ככה בעצימת עיניים
למשך כמה דקות….. אוי, איזה קולות ערבים ומדויקיים להפליא נשמעו שם….. מפליא לגמרי…. אכן,
מה הפלא?! כשסיימון עומד מאחורי כל זה ….. ואז לפתע סיימון מניף את היד לאות ביטול…. פולט
אנחה עמוקה… ואומר; אוי ואבוי הכל ירד לטמיון…. הוא צונח באפיסת כוחות לעמקי הכורסא….
ומתחיל בבכייה חרישית…..הנכד הצעיר שישב לידו פתח זוג עיניים ותמה בקול; סבא, סבא יקר, מה
קרה, מה, אתה בוכה מהתרגשות?! אבל סיימון התייפח ומירר, כך שלא היה ספק שמשהו מעבר
להתרגשות קורה כאן…. הנכד הוסיף לתמוה ולשאול אם הכל בסיידר, שמא סיימון לא כ"כ מרגיש
טוב…. ואז מתוך צער עמוק שניכר היטב על פניו, התחיל סיימון לחכך בגרונו; אהמ… מה אתה כל
כך שואל?! אתה לא שומע שחסר את ה"מנדולינה"?!…….מה? מנדו – מה? הנכד שבקושי ידע על
קיומו של כלי נגינה בשם "מנדולינה" לא הבין את פשר העניין, מה הבעיה – הפטיר, זה היה כל כך
יפה…. אבל סיימון המשיך בשלו, ומתוך בכי שכבר הפך לכמעט יללה השלים את המשפט; חסר כאן
מנדולינה וזה קלקל את "הקול שלישי" שהיה אמור להיות בבית השני…. וכך הוא המשיך למרר
ולבכות….. על המנדולינה שחסרה את הקול השלישי בבית השני….
התורה מצווה אותנו במין ציווי מיוחד; וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה
שבע שבתות תמימות תהיינה (פרק כג, ט"ו), דהיינו – תספור ארבעים ותשע יום, אבל לא סתם
ספירה, צריך שהם יהיו "תמימות", אם חסר לך במנין יום אחד, זהו אתה כבר לא יכול לספור, הלך
עליך…. תאמין לי, שאני לא מבין, מה כל הענין הזה של ה"ספירה" כאילו שהימים לא יהיו ארבעים
ותשע אם לא נספור אותם, מה רוצים ממני…. מה כל העסק הזה של הספירה, ובכלל… אם אני
מחסיר יום אחד אז זהו… מה קרה… בסך הכל שכחתי לספור… זהו כפות…. מה כל הענין הזה של
לספור….. מה העסק….
אז ככה: ימי הספירה הם ימים גבוהים ונעלים ליודעי ח"ן (תורת הנסתר), אנחנו האנשים פשוטים רק
יודעים, שבסידור, מתחת לספירה של כל יום, ישנו מידה אחרת, כמו למשל "תפארת" "גבורה"
"יסוד", שכל אלו מיני מידות שבהם העולם מתנהג בהנהגה העליונה, אין אנחנו מבינים מה תכונתם
ופועלם של מידות אלו, אבל דבר אחד כן ידוע, שכלל ישראל, הינו מיזוג אדיר של מיני מידות
ותכונות, כל אחד מיוחד במה שהוא, כל אחד הוא "מידה" אחרת שגם אם אתה לא כל כך מבין למה
צריך את פלוני ואלמוני…. ולפעמים בשעה קשה אתה גם לא מבין מדוע צריך אותך, ומה התפקיד
שמוטל עליך בעולם….. אז דע לך שגם אם ההרמוניה נשמעת מושלמת מבלעדי הקול שלך… אבל
המנצח שמרכיב את המקהלה שנקראת "כלל ישראל" הוא זה ששומע גם את המנדולינה בקול
השלישי בבית השני…. אין אחד שהוא "מיותר", אין אחד שהקול שלו לא נשמע, כדי שכלל ישראל
יצאו ממצרים ויבואו למעמד הר סיני שם הם נהיו ל"עם", – ל"מקהלה" להרמוניה מושלמת של אלפי
מיני כלים וסגנונות…. צריכים לספור את כל מיני הספירות והמידות, ולא להחסיר ח"ו שום אחד
מהם, כי אם אכן תחסיר, אז ההרמוניה לא תהיה מושלמת….
תחשוב על זה
שבת שלום
אשמח לקבל כל תגובה ב -ABA0548528820@gmail.com
