מסתכלים למחבלים בעיניים: יוחאי דנינו התלווה ללוחמים על אדמת המרצחים בג'באליה

יום שלישי, השעה 09:30 בבוקר ואנחנו במעבר ארז. שיירת הג'יפים הזו היא אחת מתוך רבות שחוצה את הגבול לרצועת עזה. בעוד דקות ספורות גם אנחנו נצטרף אל השיירות. נעלה אל אחד האמרים של פלוגת הנץ, בדרכנו אל פאתי ג'באליה.

זזים. המסע החל. אמנם מסע של שעה וחצי בלבד מירושלים בירת ישראל, אבל כזה שעד לפני שבוע היה נשמע דמיוני. דקות ספורות לאחר מכן נגיע אל העיר בית להייא השוכנת מצפון למחנה הפליטים ג'בליה וממערב לבית חאנון. היעד כאמור, מחנה הפליטים המאיים ג'באליה וההרס ניכר בכל פינה.

כאן אנחנו נפרדים לשלום מחברי היחידה שליוו אותנו עד לבית מג"ד 614, סא"ל אדונירם שרעבי בן ה-37.

הוידאו לא פועל כשורה? – צפה דרך דף היוטיוב של 'המחדש'

בבוקר שמחת תורה, שרעבי תכנן כבר לצאת לבית הכנסת אבל אז הכל השתבש. הוא הזניק את לוחמיו ובתוך זמן קצר הם כבר ניצבים לכניסה. שבועיים לאחר מכן, הם היו מהראשונים שחצו את הגבול אל תוככי הרצועה. עבור שרעבי, שפונה לפני 19 שנה מביתו שבגוש קטיף, זו סגירת מעגל, אבל הוא מבין שהגיע לכאן עבור מטרה אחת: להילחם.

גדוד 614, הוא גדוד הפיקוד של חיל ההנדסה הקרבית והוא מונה כ-700 לוחמים. רובם בסדיר, אחרים במילואים. עכשיו כולם מגוייסים. בין המטרות שהוטלו על הגדוד: איתור פירים ומנהרות, לצד אמל"ח במוסדות החינוך ובבתים הפרטיים, שהופכים למטרה עבור הגדוד. אנחנו מצטרפים אל המג"ד שרעבי, כשלצידו הקשר ניר ולוחמים נוספים. יחד אנחנו נכנסים אל דירה רחבת ידיים, שזמן קצר לאחר מכן, תהפוך לעיי חרבות ותושמד.

הבית הזה נראה רגיל לגמרי. הכל תמים למדיי, אפילו כוסות הזכוכית שטופות ומונחות על השיש. אם לא היינו יודעים שמדובר בבית ששימש לטרור, היינו חושבים שמדובר בעוד ווילה משפחתית סטנדרטית עבור השכונה. אפילו בחדר הילדים, התגלו ארגזי תחמושת ומצבור של רימוני חבלה.

מכאן המשכנו אל היעד הבא, לא לפני שמחכה לנו מפגש מרתק עם יעקב מחפ"ק הקפה והפטל. יעקב, לוחם במיל' זכה לכינוי הזה בשל הדאגה הרבה לחברי הגדוד שאותם הוא מפנק בשתייה כדי שישמרו על הכוח. אנחנו כמובן נוטלים לעצמנו כוס קפה ערבי, כיאה למקום בו אנו נמצאים ומתקדמים אל פיר מנהרה שמולכד בזמן שחיכינו בחוץ. עכשיו מגיעה שעת השין וגם הפיר הזה, יושמד.

כתובות הגרפיטי בעזה הפכו לכר פורה של איחולים וחלומות, לצד תסכול וזעם. סא"ל שרעבי, נראה, פחות ממוקד במחיקת גרפיטי. אותו מעניין רק דבר אחד: להכות באויב מכה נמרצת.

בהמשך נפגוש את אוניברסיטת החמאס שעמדה על תילה עד לפני שבוע. עכשיו גם היא חרבה כיאה למוסד שטיפח בעיקר את מדעי הרוח. השטנית. נגיע גם אל בית ספר של סוכנות הסיוע של האו"ם. כמו רבים ממוסדות אונר"א, גם בית הספר הזה נראה תמים, אבל אפילו האבק הרב, לא יוכל לכסות את הטירוף שהאו"ם שותף לו.

כאן בתוך ג'באליה, קל מאוד לאבד את תחושת הזמן. כיאה למנותקי קשר עם העולם החיצון, לא כל הלוחמים זוכרים איזה יום היום ויש שאפילו טעו ומתוך הרגל השכימו קום ביום שבת, כדי להניח תפילין.

אחרי כמה שעות בשטח אנחנו כבר מתכוננים לתפילת המנחה. הלוחמים הטילו עליי את המלאכה לעלות חזן וכמי שכבר התרגל לכך מהראיונות הקודמים בשטח, אפילו לא התנגדתי ובכל זאת התרגשות של ממש הייתה, כשנאמרה תפילת על הניסים, שם על אדמת עזה הארורה. בתפילה שכמו בימים ההם, כך יהיה גם בזמן הזה.

לאחר מכן אנחנו מתקדמים חזרה לישראל. בדרך אנחנו פוגשים את שלום גליל, פרמאדיק בחטיבה 460. מאז שגוייס, המלאכה שלו לא נגמרת, תוך שהוא מסכן את חייו לא אחת. שלום לא איש של סיפורים, הוא בעיקר איש של לב, מלא רגש. רק לפני ימים אחדים הוא סיכן את חייו בשעת פינוי, אבל כלום לא ימנע ממנו למלא את השליחות.

זהו. המסע לגבאליה הסתיים. הדרך לישראל מלאה עליות ומורדות תרתי משמע, אבל הלוחמים חדורים אל הקרב. רוצים רק להילחם ולחסל את הנאצים של חמאס.

רגע לפני שאנחנו עולים חזרה אל הרכב, אנחנו פוגשים את לוחמי גדוד 5033 שנע בין אבטחת יישובי העוטף ומחכה רק להצטרף ללחימה בתוך הרצועה. לאחד מהם, גולש המחדש אגב, יש מסר למשפחה ולכולם. אנחנו רק מצטרפים לתפילות שלו כמובן ובתקווה שלשנה הבאה בעזה הבנויה, זו שתיושב מחדש בידי יהודים, בשלום השקט ובטח.