על שולחנו של הקבינט מונחת הדילמה הקשה ביותר / אריה זיסמן

לנגד עיניו

מה מונח על שולחנו של נתניהו ומה הבטיח לאחת מהמשפחות השכולות שהוזמנו ללשכה?

זה קרה ביום שישי בצהרים בדיוק לפני שבוע. לחדר בו היו מכונסות חלק ממשפחות החטופים, הגיעה השמועה על התקרית הקשה בסג'עייה בה נהרגו שלושה חטופים בשוגג על ידי הצבא. אותה שעה לא ידעו פרטים נוספים. הכול היה תחת צנזורה מלאה. המשפחות הביטו זו על זו, מי מהן תקבל את ההודעה. "זה היה פשוט נורא", סיפר אחד ממשתתפי הפגישה. רק מאוחר יותר נודעה זהותן של החטופים ההרוגים.  

מראות המלחמה הללו וכל מה שקורה סביבה קשים מנשוא. שבוע קודם נרשמה סיטואציה דומה, כאשר השרים בני גנץ וגדי איזנקוט ביקרו באוגדת עזה. גם אז נכנס לחדר קצין נפגעים, וכאשר הוא קרא לאיזנקוט החוצה, המשמעות הייתה ברורה. "הבנו מיד, מה הוא עומד לשמוע", סיפר מאוחר יותר בני גנץ. נורא. 

הלחץ של משפחות החטופים על קבינט המלחמה גובר. כל שבוע שעובר והחטופים עדיין בשבי, מחריף את מצבם. כך ניתן היה להתרשם השבוע, כאשר החמאס שחרר סרטון בהם נראים שלושה חטופים קשישים. בני משפחותיהם התקשו לשאת את המראה. יקיריהם נראו רזים, כחושים ובעיקר מדוכדכים.

הדילמה של קבינט המלחמה כבידה עם שיקולים לכאן ולכאן. מעולם לא נדרשה כזו החלטה קשה, בפרט שעל השולחן מונחת עסקה לא פשוטה: שחרור אסירים כבדים עם נחילי דם על הידיים וכן הפסקת הלחימה לזמן ממושך יחסית של שבועיים.

ההחלטה נתונה בידי הקבינט, אבל מי שיצטרך בסופו של דבר להכריע יהיה ראש הממשלה נתניהו. הסיפור הבא יכול להעיד על המצב בו הוא נתון: עו"ד יצחק בונצל, אביו של החייל עמית הי"ד שנפל בדרום הרצועה, סיפר השבוע כי הוזמן ללשכתו של נתניהו יחד עם רעייתו. "אמרנו לנתניהו, להביט לנו בעיניים ולהתחייב שלא להפסיק את הלחימה. הוא הביט בעינינו ואמר, 'לא נעצור עד שנכבוש את עזה ונמוטט את החמאס'".

האב השכול המשיך וסיפר כי משרדו של נתניהו עמוס מכל עבר בתמונות החטופים. "הוא לא יכול להרים את העיניים משולחנו, בלי להיתקל במבטו בתמונות החטופים. הם כל הזמן מול עיניו, כפשוטו ממש". כל זה מגביר כאמור את הדילמה הקשה בה מצוי נתניהו. התחדדות המחלוקת בין "מחנה החטופים" ל"מחנה מיטוט החמאס" אינה מקילה על ההחלטה העתידית.

בחמאס עוקבים אחר המחלוקת הציבורית הזו בישראל ועושים הכול כדי להעצימה. כך נהגו גם בעסקת שליט, כאשר דאגו לטפטף כל הזמן מכתבים וסרטונים של החייל השבוי, כדי לקרוע את הציבור בישראל, וכך הם עושים עתה עם החטופים. ניצול מקסימלי של נקודת החולשה הישראלית.

קמפיין מפלג

המחאה משתלטת: איזה סטיקר היה מודבק על המגפון של המפגינים בעד החטופים? 

הרג החטופים בשוגג לפני שבוע הגביר את המחלוקת סביב שני יעדי המבצע העיקריים. אם החיילים היו נוהגים אחרת והשלושה היו מתקדמים לעברם ללא פגע, הייתה פורצת שמחה רבה בציבור, בדיוק כפי שהיה לאחר שחרור החטופה הראשונה אורי מגידיש.

"זו ההוכחה הניצחת לתזה של הקבינט והצבא, שהלחץ הצבאי משפיע על שחרור החטופים", היו מכריזים מצדדי המבצע אל מול "מחנה החטופים", שם דוגלים בהפסקת המלחמה כל עוד יש סיכוי לביצוע העסקה. בפועל התוצאה הייתה אכזרית וקשה, דבר שהגביר עוד יותר את לחץ המשפחות.

בשלב זה מראים הסקרים שרוב הציבור מצדד בהמשך הלחימה וסבור שאפשר למוטט בסופו של דבר את החמאס. הכעס וההלם מהטבח משפיעים על כולם, ימין ושמאל, והדבר מתבטא ביחס למלחמה. אולם כאשר בוחנים את שתי המטרות, כשהן מתנגשות זו מול זו, ניתן להבחין בהבדלים. השמאל מצדד יותר במשפחות החטופים, בעוד הימין בעד המשך הלחימה.

בניסיון (זהיר ומסתייג מראש) לאתר את הסיבה למחלוקת הזו, אפשר לומר שהדבר קשור לזהות הנפגעים: רוב החטופים הינם אנשי שמאל שנחטפו מבתיהם (חלק מהמסיבה) ורואים במדינה כמי שהפקירה אותם. לפיכך הם דורשים בתוקף את השבת יקיריהם בכל מחיר "עכשיו". לעומתם, רוב הנפגעים בקרבות בעזה הם אנשי ימין (רבים מהם דת"לים), שלא מוכנים להפסיק את המלחמה, תוך טענה שאין לאפשר מצב בו יקיריהם נהרגו חלילה לשווא. מדובר באבחנה דקה וקשה, שעם הזמן לבטח תתפוס תאוצה. יהיו גם מי שינסו ללבות אותה מכאן ומכאן  ממניעים פוליטיים.

כבר עתה הפכה המערכה הזו לפוליטית. מובילי הקמפיין להחזרת החטופים, בראשות רונן צור,  מזוהים עם אנשי המחאה ולכן הם ממקדים את פעילותם בהתקפות דמגוגיות על הממשלה. וכך במקום ליצור קונצנזוס מאחד בין ימין לשמאל, הם נוהגים באמירות מפלגות ובמתקפות פוליטיות. הדבר מתבטא אפילו בפרטים טכניים קטנים.

כך לדוגמא בהפגנה השבוע מול הקריה, עמדה אחת המפגינות עם מגפון, תוך שהיא קוראת בצעקות: "לא קשור ימין או שמאל, החטופים מעל הכול". לא היה צריך להיות חד עין כדי להבחין בסטיקר ממחאת קפלן שהיה מודבק על המגפון שלה: "מדיחים עכשיו".

מדובר בהשתלטות עוינת של חבורת קפלן על מאבק משפחות החטופים תוך ניסיון לתפוס עליהם טרמפ כדי לקדם את הרעיון הפוליטי שלהם נגד נתניהו וממשלתו. חשוב להיות הוגנים ולציין שמובילי הקמפיין רוצים בכל מאודם לראות את החטופים שבים הביתה. על הדרך (ויש שיטענו אפילו יותר), הם רוצים להפיל את נתניהו.

קשה שלא להבחין בהבדלים בין הקמפיין הפוליטי הנוכחי לקמפיין שהיה בזמנו לשחרורו של גלעד שליט. בקטע הבא.

המחיר מאמיר

תוצאת הקמפיין המשסה והמפלג: העימות הכואב השבוע בין שני אבות החטופים

  כבר בראשית הקמתו של מטה החטופים, פרשו ממנו חלק מהמשפחות, כאשר הבינו מי עומד מאחוריו. הדבר בא לידי ביטוי גם במפגש המשפחות עם קבינט המלחמה. כל מי שהשמיע דעה בעד הממשלה ובעד הקבינט, הוסה מיד. לעיתים הגיעו הדברים לתגרת ידיים של ממש כפי שדווח כאן בהרחבה לפני שבועיים. 

העימותים בין המשפחות התרחשו גם בהופעות בתקשורת. זה קרה השבוע כאשר אב הנמנה על מחנה השמאל האנטי נתניהו, הטיח באב אחר הנמנה על הצד הימני: "לא אכפת לך מהבן שלך. בעמדה שאתה מצדד, אתה מפקיר אותו". האב מימין התקשה להשיב לנוכח הדברים הללו ופרץ בבכי קורע לב.  

כל זה לא מפריע לראשי מטה משפחות החטופים להמשיך במלאכתם, ולגייס גם את המשוחררים מהשבי לצורך אמירות נגד הממשלה: "לנתניהו לא היה אכפת מהחטופים" וכדו'.

ההשוואה לקמפיין לשחרורו של גלעד שליט, בלתי נמנעת. הקמפיין שהיה לפני 12 שנים הובל על ידי משרדו של שלומי אבנון, כאשר המטרה הייתה ליצור קונסנזוס סביב השחרור. ההבדל ניכר אפילו בצבעי הקמפיין, שהיו אז כחול לבן חגיגיים, לעומת הקמפיין הנוכחי שמגיע בצבעי אדום לבן הנחשבים ללוחמניים יותר.    

המסרים של קמפיין שליט לא היו צבועים פוליטית ונועדו לחבר את כולם אליהם: "הילד של כולנו", "גלעד עדיין שם", "הצילו" וכדומה. המטרה הייתה ליצור תמיכה ציבורית להחלטה של הממשלה לשחרר שבויים בעד החייל החטוף.

לעומת זאת, הקמפיין הנוכחי בהובלתו של רונן צור, אינו משדר אחדות, אלא פועל באופן נגטיבי ולוחמני עם תדרוכים למשפחות לפני ראיונות וכאמור עם מסרים נגד הממשלה והעומד בראשה. הדבר גרם כאמור לפילוג גם בתוך משפחות החטופים, כאשר חלקם לא אהבו את אופי הקמפיין ויצאו נגדו. אימו של אחד החטופים (אבינתן אור) אף התעמתה מילולית במפגש מקוון שקיימו המשפחות עם רונן צור.

היה זה כאשר צור תקף את מקבלי ההחלטה בקבינט באומרו "אני לא רואה מישהו בקבינט היום שמסוגל להעלות על בדל שפתיו את הנרטיב הזה, שאומר נחזיר אסירים תמורת חטופים". בתגובה פנתה אליו האם ושאלה אותו: "למה אתה תוקע סכין בגב הממשלה ומחליש אותה כשהיא נאבקת בחמאס?!". צור השיב לה בחוסר סבלנות: "אני מבקש שלא תגידו לאף אחד פה שהוא תוקע סכין בגב של מישהו. זאת פעם אחרונה שמישהו מדבר אלינו בצורה כזו". האם לא ויתרה:  "אל תאיים עליי, רונן". בתגובה הוא עזב את המפגש, (וחזר אליו שוב בהמשך). המשפחות לא הרפו והמשיכו: "מקשרים אותנו לכוח קפלן ואנחנו לא מוכנים לזה. אם זה המצב תודיעו לנו, שנדע לא להזדהות אתכם".

המשפחות הללו זועמות על הצגת הממשלה, כמי שאשמה בכך שאין עסקה וכאילו לא אכפת לה מהחטופים. טענה נוספת: הקמפיין הנוכחי פועל לרעת החטופים, כיום שהחמאס מבחין במה שקורה, רואה את הלחץ המופעל על הממשלה לבצע את העסקה בכל מחיר, ולכן  מעלה את המחיר. 

פרידה ותנודה

האם סער יחזור לליכוד: ההודעה הרשמית על פיצול "המחנה הממלכתי" תצא לאחר המלחמה 

במערכת הפוליטית מבינים היטב שלסיפור החטופים יש משמעות פוליטית. התגובות בהתאם. בני גנץ אמר השבוע כי הלחימה יכולה לחכות, אבל החטופים לא. גנץ מבין לאן נושבת הרוח בקרב תומכיו, וגם הוא נמצא בקמפיין פוליטי על מלא.

גנץ כבר השלים עם העובדה שמיד לאחר המלחמה תצא הודעה רשמית על פירוק "המחנה הממלכתי" לשתי מפלגות, "כחול לבן" ו"תקווה חדשה". השותפות שלו עם גדעון סער מיצתה את עצמה והסקרים מראים שהוא לא מצטער על כך. החשדנות בין השניים גוברת, כאשר סער ושותפו הבכיר זאב אלקין, נוהגים להדגיש בראיונות עמהם, שגנץ ומפלגתו מצויים במרכז הפוליטי, בעוד הם ימניים יותר.

מי כבר זוכר שבתחילת הדרך במהלך האיחוד לפני הבחירות בין גנץ לסער, נקבע לקיים פריימריז משותפים ב"מחנה הממלכתי", כפי שדרש גדי איזנקוט עם הצטרפותו לגנץ. הדרישה הזו יכולה להיזרק לפח הפוליטי הקרוב. סער נמצא במקום אחר לגמרי. בעבר לא הכחיש את רצונו להיבחר לתפקיד ראש הממשלה, ואף התמודד מול נתניהו על ראשות הליכוד. אם הוא עדיין חולם על כך, הוא יוכל לעשות זאת רק דרך חזרתו לליכוד.

השבוע נפוצו שמועות (מיכאל שמש ב"כאן 11") כי נתניהו מעוניין להחזיר את סער לליכוד במטרה לשמור על יציבות הממשלה ביום שאחרי המלחמה. בדיווח נאמר כי על פי ההצעה המתגבשת בדיונים סגורים, יוחזרו כל חברי "תקווה חדשה" לליכוד. כאשר בעתיד יוכל סער להתמודד על ראשות הממשלה מתוך מפלגה גדולה ויציבה. סער הגיב לפרסומים וציין כי "הדבר כלל לא עומד על הפרק". מוטב להתייחס בספקנות להכחשה הזו.

לסער יהיה הרבה יותר נוח לחזור לליכוד מאשר להתמודד במפלגת ימין קטנה, כאשר על אותו קהל יתמודדו קרוב לוודאי גם יוסי כהן, נפתלי בנט ואולי עוד מתמודדים חדשים, יחד עם מפלגות ימין קיימות דוגמת ליברמן (שנוטש אט אט את מסריו האנטי חרדיים, וחוזר לימין הביטחוני). סער יתקשה להתמודד מול כל המפלגות הללו, ולכן יעדיף את דרך המלך בתוך הליכוד.

לנתניהו לבטח זה יהיה נוח יותר, כיון שסער ייתן לו עוד מרווח נשימה בתפקיד. הפגישות התכופות ביניהם מבשרות שמשהו חם קורה בנתיב הזה. החברים הקרובים שהפכו ליריבים מרים, בדרך אולי לאיחוד מחודש.   

נשאר או הולך

השנאה העיוורת של אנשי השמאל, המחאה והתקשורת לנתניהו, תשפיע על החלטתו   

המערכת הפוליטית ביום שאחרי המלחמה תנוע סביב שאלה אחת: האם נתניהו יתפטר או יישאר. רק לאחר שהדבר יתברר, תתבהר גם תמונת המפלגות החדשה. באופן טבעי, נתניהו  צריך ללכת הביתה מיד לאחר המלחמה, ללא שום קשר לשאלה האם הוא אשם במחדל או לא (והוא לא אשם). הטבח ארע במשמרת שלו והוא אחראי מיניסטריאלי. אולם מי שבונה אותו מחדש בתפקיד, הם אנשי השמאל, אנשי המחאה והתקשורת. השנאה העיוורת שלהם אליו, מחזקת אותו בקרב תומכיו ומעניקה לו תחושה ורצון להישאר.    

נתניהו לא מתייחס לכל הנושא באופן רשמי, ואומר כי הוא מרוכז כולו רק במלחמה. אולם בשיחות עם אנשיו, עולה כי הוא לא ימהר להתפטר. לדבריהם, נתניהו נבחר לארבע שנים עד סוף 2026, ואין סיבה שיקדים ויתפטר, אם כמובן הקואליציה תישאר בהרכבה הנוכחי. (צירוף אפשרי של סער וחבריו, ייחשב כבונוס). לנתניהו ברור גם שתוקם ועדת חקירה ממלכתית, אך עבודתה תימשך שנים לא מעטות ועד אז יוכל לכאורה להישאר בתפקיד.  

בסביבתו של נתניהו מתייחסים בביטול לכתבות ולפרשנויות, לפיהן ינסו אישים מתוך הליכוד להתמודד מולו ולהחליפו. בהקשר זה מוזכרים שמותיהם של אדלשטין, דנון וברקת. אם לא המלחמה ותוצאותיה היומיות האיומות, היו פורצים בסביבתו של נתניהו בצחוק רועם לנוכח אזכור שמותיהם. הסקרים הפנימיים מוכיחים בוודאות, שנתניהו מנצח כל מועמד מהליכוד שיכריז על התמודדות מולו.  

ולמרות כל זה, הסקרים החיצוניים מראים שהליכוד בראשותו, יספוג מכה ניצחת בבחירות. כרגע  מקבל הליכוד 18 מנדטים, ואם יוסי כהן ובנט מקימים כל אחד מפלגות חדשות, הליכוד יורד ל-15 בלבד. אולם אם נתניהו יפרוש לאחר המלחמה, הכול ישתנה. במקרה כזה יוסי כהן לא יקים מפלגה עצמאית, אלא ישתלב בליכוד ויתמודד שם על ראשות המפלגה והממשלה.

בינתיים נתניהו לא הולך לשום מקום. אהוד ברק, אהוד אולמרט, דן חלוץ, בוגי יעלון וחבריהם "דואגים" שהוא יישאר. השבוע נשאל אחד מיריביו האובססיביים הגדולים ביותר, העיתונאי בן כספית, את מי הוא מעדיף יותר, את סינואר או את נתניהו. כספית השיב: "קודם כל סינוואר ונתניהו זה היינו הך. שניהם צריכים זמן". כאשר התבקש לחדד את תשובתו, או לחזור בו, התבצר וענה: "סינוואר ונתניהו, זה שני אנשים שתלויים זה בזה".

מסקנה: האובססיביות של השמאל והתקשורת נגדו מאחדים את תומכיו ופותחים אפשרויות שונות באשר להמשך דרכו.

שינוי השם

מיתוג מחודש: "חרבות הברזל" החלידו, מחפשים שם חדש למלחמה הנוכחית

תחושה של חוסר נוחות עוטפת אותנו, כאשר מדברים על הטבח הנורא שעבר על יישובי עוטף עזה תחת הכותרת "השבת השחורה". אין שבת שהיא שחורה וקשה להשלים עם השם הזה.

גם השם "חרבות ברזל", שניתן בתחילת הדרך למלחמה, לא נתפס בציבור. כאן המקום לספר, שכאשר חיפשנו בתחילת הדרך לוגו, שילווה אותנו בראש עמודי חדשות העיתון לאורך ימי המלחמה, פסלנו מיד את השם הזה, שהוא חסר משמעות ותוכן. תחת זאת בחרנו במילות חיזוק ואמונה: כי אתה ד' מחסי. 

גם נתניהו, הבין שהשם "חרבות ברזל" אינו מסמל דבר, והוא יותר דומה לשם של מבצע כמו "צוק איתן", "עופרת יצוקה" וכדומה, ולא שם של מלחמה. השבוע נפנה נתניהו מעיסוקיו והקדיש זמן לצורך חיפוש שם מתאים למלחמה, בהבינו שהשם קובע את מקומה וזיכרונה של המלחמה בפרקי ההיסטוריה. כך לדוגמא, אם היו קוראים לה "מלחמת המחדל", (כפי שאכן היה), זה לא היה משרת אותו, אף שהמודיעין הצבאי אחראי יותר ממנו למחדל.

השם המועדף על נתניהו הוא "מלחמת בראשית", המוסבר על ידי אנשיו כ"שם תנכ"י" וגם בגלל שבשמחה תורה מתחילים לקרוא (עד שני) את פרשת בראשית. אפשרויות נוספות: מלחמת שמחה תורה (שם שרבים כבר משתמשים בו), "מלחמת שבעה באוקטובר", או "מלחמת עזה". מה שברור הוא, ש"חרבות ברזל" לא.

וכרגיל יריבו של נתניהו (ולא רק הם), הביעו פליאה על העיתוי בו בחר נתניהו לעסוק במיתוג המלחמה עם שם הולם. מדוע חשוב לו לעשות את זה דווקא עכשיו בעיצומם של הקרבות. לטענתם, מדובר בסוג של פוליטיקה, כדי לשמר את המלחמה תחת השם הנכון.

ההיסטוריה מלמדת שלעיתים שם המלחמה, מגיע תקופה ארוכה אחרי שהיא מסתיימת. כך לדוגמא המלחמה שהייתה בתש"ח (1948) והגדירה את גבולות המדינה, זכתה תחילה לכינוי שנתן לה בן גוריון, "מלחמת הקוממיות". מנחם בגין העדיף לקרוא לה "מלחמת השחרור". לבסוף, שנתיים לאחר המלחמה ב-1950 התקבע לה השם "מלחמת העצמאות".

גם מלחמת לבנון החלה כ"מלחמת שלום הגליל" (מלחמת של"ג), אך בשלב מאוחר יותר עברה ל"מלחמת לבנון הראשונה", וזו שבאה בעקבותיה כבר נקראה "מלחמת לבנון השנייה". אם ח"ו תפרוץ מלחמה נוספת בצפון, השם שלה כבר מוכן: "מלחמת לבנון השלישית".    

אגב, אם היו שואלים את אנשי המחאה כיצד לקרוא למלחמה הנוכחית, הם היו מכנים אותה "מלחמת ההפיכה", תוך האשמת נתניהו והממשלה בעיסוק ב"הפיכה המשטרית", והתעלמות מכל האזהרות של הצבא. הנרטיב הזה כבר מופץ על ידם בהרחבה בעיתון השמאל הקיצוני "הארץ". מבחינתם, נתניהו הוא האשם בכל הכישלון הזה.

שורה תחתונה: "חרבות הברזל" העלו חלודה ומחפשים שם אחר למלחמה. והיה מי שאמר השבוע (כתבנו יוסי טיקוצ'ינסקי) שכאשר המלחמה חולה, צריך לעשות לה שינוי השם.  

התעלמות במודע

מדוע ראשי מערכת הביטחון לא עדכנו ערב הטבח את נתניהו בהתראות החמות מעזה?

כל יום שעובר מאז הטבח חושף ומעלה שאלות נוספות על המחדל ועל העיוורון של אמ"ן, שב"כ וכל גורמי הצבא האחרים בפיקוד דרום. ועדת החקירה שתקום, תבדוק כמובן את כל הנושא לעומקו. בשאלה מרכזית אחת היא תידרש להתעמק יותר: מדוע בלילה שלפני הטבח, כאשר גורמי הבא השונים קיימו ישיבה טלפונית, לאחר שזיהו שיש משהו חריג בעזה, לא טרחו לעדכן  את הדרג המדיני, קרי את ראש הממשלה.

כבר בשבוע הראשון לאחר הטבח, נכתב כאן במדור, שנתניהו הידוע באופיו הפחדני (יש שיאמרו "אופיו האחראי") בכל הקשור למלחמות, היה מורה באותו רגע לכל מי שרק אפשר, לצאת מיד לגבול הרצועה כדי למנוע את האסון. מדוע אפוא החליטו גורמי הצבא לדלג עליו ולמנוע ממנו את המידע? הלא גם אם חשבו שמדובר באירוע קטן בהיקפו, היה ראוי ליידע בכך את הדרג המדיני, לו כפופה המערכת הצבאית. מדוע זה לא קרה?   

רן ברץ, שהיה מנהל תחום ההסברה בלשכת ראש הממשלה, טוען שבניגוד לכל הכשלים שהתגלו סביב הטבח וסביב הקונספציה השגויה של "החמאס מורתע", הרי שכאן בשיחה הלילית לא היה כשל. לא "שכחו" לעדכן את נתניהו, אלא עשו זאת במכוון. זו הייתה החלטת מודעת. במאמר ב"מקור ראשון", מסביר ברץ כי ראשי מערכת הביטחון שקיימו את השיחה הלילית, ראו את עצמם כדרג ביטחוני עליון ולכן לא עדכנו במודע את נתניהו וגלנט.

לצורך הבנת העניין יש לחזור לאירועי המחאה שקדמו לשמחת תורה, ולהבין כי מי שחשש שיתרחש בעתיד פוטש של ראשי מוסדות המדינה הלא נבחרים (צבא, משטרה, בג"צ) כלפי הממשלה הנבחרת, טעה. הפוטש התרחש בפועל. הראייה: ראשי מערכת הביטחון לא ראו שום צורך לעדכן את המערכת המדינית, משום שלא ספרו אותה.

במילים אחרות: צמרת מערכת הביטחון הכריעה בחסות מערכת המשפט בעד המחאה ונגד הדרג המדיני, ולכן לא התקשרה לעדכן את נתניהו וגלנט במתרחש. אם נלך צעד קדימה, ונדמיין שנתניהו היה מקבל כמה ימים קודם את ההתרעות, והיה מורה לצאת למתקפת נגד בעזה. האם זה היה מתבצע? השמאל הרי היה יוצא מגדרו בזעקות קרב ובטענות, שנתניהו מנסה למלט עצמו ממשפטיו ומהמחאה ולכן הוא רוצה לצאת למתקפה בעזה. הסרבנים לא היו מגיעים, ומערכת המשפט לא הייתה מאפשרת לנתניהו לקבל החלטה כזו. תחת זאת היו קובעים שזו בדיוק הנקודה שיש להוציאו לנבצרות בשל "שיקול דעת לקוי" ובגלל קבלת החלטות משמעותיות "מנימוקים אישיים". 

אין לשכוח שהמחאה לפני הטבח הייתה בשיאה וחצתה גבולות. נתניהו הוצג כדיקטטור בהקרנות ענק בניו יורק. "אחים לנשק" יצאו נגדו בשצף קצף ובקמפיין עולמי. אנשי המחאה אף קיבלו את תמיכתה השקיטה של צמרת מערכת הביטחון, זו שהתעלמה במופגן מנתניהו בליל הטבח. ברץ מכנה את כל מה שארע כ"אנרכיה ביטחונית". מעניין יהיה לראות כיצד תתייחס לכך ועדת החקירה העתידית.    

טיעון מגוחך

"הרמטכ"ל לא פעל לסכל את הטבח משום שחשש להדחתו אם יתברר שזו אזעקת שווא"

מדהים לראות כיצד דוברי השמאל מנסים לענות על השאלות לעיל: מדוע הרמטכ"ל, ראש השב"כ, אלוף פיקוד דרום וראש אמ"ן לא עדכנו את נתניהו על ההתראות החמות. לטענתם, לרמטכ"ל היו ערב הטבח שלוש אזהרות של סימני מודיעין על המתרחש. 10 שעות לפני, 5 שעות לפני ושעתיים קודם.

בהתאם לכך קיימו הרמטכ"ל וראש השב"כ הערכת מצב, לילה קודם, יחד עם גורמי ביטחון נוספים יותר מפעם אחת. ראש השב"כ אף שיגר לפי הפרסומים את הצוות המבצעי ("טקילה") למקרה של אירוע בני ערובה. לכל זה יש לצרף גם את האזהרות ממחלקת התצפית על אפשרות שהחמאס עומד לבצע התקפה על יישובי הדרום, לכבוש אותם להשתלט על בסיסים ולרצוח קיבוצים שלמים. מדוע אם כן הרמטכ"ל לא פעל? מדוע לא העמיד בכוננות את חיל האוויר, מטוסי תצפית, מסוקי קרב, כדי שיהיו מוכנים לאפשרות שתפרוץ מלחמה?

וכאן מגיעה התשובה "הניצחת" של דוברי השמאל: הרמטכ"ל לא פעל מול נתניהו בגלל משבר 'ההפיכה המשפטית'. ההסבר: נתניהו הגיב עד אז בזלזול לכל ההתרעות של הצבא על מה שעלול להתרחש כתוצאה מהחקיקה. לפיכך כיון שהרמטכ"ל הסתפק באותו לילה, האם לנקוט פעולה צבאית אקטיבית או לא. הוא העדיף להימנע מנקיטת פעולה, מחשש שבסוף זה יתברר כהתרעת שווא, ואז הדבר יביא למשבר אמון חריף יותר עם נתניהו ואף להדחתו שלו (של הרמטכ"ל). 

התיזה המגוחכת הזו קובעת, כי אילו שררו יחסי אמון בין הדרג הפוליטי לדרג הצבאי, היה לרמטכ"ל מרחב של חסינות, גם אם מדובר היה בהקפצת שווא. אולם באווירה שהייתה ערב הטבח, נמנע הרמטכ"ל מלסכן את עצמו בפעולה צבאית משמעותית.

להשלמת הנימוק הזה, מגייס השמאל גם את פיטוריו בעבר של שר הביטחון גלנט, רק משום שהזהיר מפני סכנת מלחמה אם הרפורמה תעבור. שורה תחתונה: הרמטכ"ל לא פעל צבאית למנוע את הסיכון חרף ההתרעות, משום שחשש שמדובר באזעקת שווא, ואז תהיה סיבה לנתניהו לפטר אותו. הנה לנו עוד טיעון מגוחך הישר מדוברי השמאל והמחאה.

ציטוט לאחור

ההתרעות מפני הפרצות בגדר ההפרדה מול רצועת עזה שעלו בוועדת הכספים לפני שנה

מידי סוף שנה אזרחית במהלך דצמבר, מגיע מבקר המדינה לוועדת הכספים של הכנסת כדי להציג את פעילות משרד מבקר המדינה ולאחר מכן לאישור התקציב לשנת התקציב הבאה. כך היה גם השבוע כאשר המבקר מתניהו אגלמן הגיע יחד עם צוות משרדו לוועדת הכספים.

יו"ר הוועדה ח"כ הרב גפני ביקש מהמבקר לעבור יחד על פרוטוקול הדיון הקודם שהתקיים בנושא ב-28 לדצמבר 2022. השניים התעכבו על הציטוט מאותה ישיבה, בה התריע גפני במילים אלו: "אדוני המבקר אני רוצה להעלות בפניך דבר שמציק לי מאד בתקופה האחרונה, אני מבקש שתבדוק אצלך, ויכול להיות שנצטרך לקיים על זה דיון עם משרד הביטחון, משום שזה דבר חמור מכל היבט אפשרי. מדובר בגדר ההפרדה מול רצועת עזה, שזה עניין של פיקוח נפש. מתברר כי משרד הביטחון חתם חוזה מול קבלן תחזוקה, שבפועל לא עושה את הנדרש, משאיר פרצות בגדר ומקבל את התשלום שלו רגיל. אני מבקש שתעשו בדיקה בנושא ונקיים על זה דיון עם משרד הביטחון, זה נושא של פיקוח נפש ממש".

האזהרות הללו שנאמרו אז קיבלו משמעות מעשית בימים אלו. "אי אפשר לומר שלא התרענו על כך, אמר הרב גפני השבוע למבקר המדינה. "אני מבקש לבדוק את הנושא הזה במיוחד עכשיו אחרי הטבח כאשר כולנו ראינו את הפרצות בגדר ההפרדה". המבקר שהופתע מהדברים, ציין את חומרתם והבהיר כי משרדו יבדוק את הנושא במסגרת שאר הבדיקות שמתקיימים על אירועי הטבח שארע בשמחת תורה.

להפוך דף

מגוחכים ומובכים: האמירה הרברבנית של לפיד, המאמר של גלעד שרון ומבוכת מוחמד דף 

המלחמה הזו מייצרת גם רגעים מגוחכים, דוגמת האמירה המצחיקה והמתרברבת של השבוע ששייכת ליאיר לפיד, לפיה אם היה ראש ממשלה היה מזהה את האיום מעזה.

בנאום שנשא על סוגיית היום שאחרי המלחמה אמר כי "האיום על מדינת ישראל הופיע בדוחות המודיעין. ראש הממשלה לא עשה כלום, כי הוא לא היה פנוי לזה, הוא היה עסוק בדברים אחרים. פה מתחילה הטרגדיה, צריך ראש ממשלה שזהו עיסוקו. אם אני הייתי ראש הממשלה בתקופה הזו, הייתי רואה ומזהה את האיומים. בנט ואני היינו ערניים, הייתה ביננו יראת כבוד, ובחנו את החומר המודיעיני בעיניים כבדות".

דבריו של לפיד מגוחכים ותלושים מהמציאות, שהרי גם השב"כ וגם אמ"ן פספסו את האירוע, אבל לפיד היה "מזהה את זה". לא פלא שגנץ עולה בסקרים על חשבון לפיד, שרק הולך ומדרדר לאחור. הציבור מזהה את זה…  

בתואר המאמר התלוש של השבוע זוכה (ללא תחרות) גלעד שרון, בנו של ראה"מ לשעבר אריאל שרון. במאמר תחת הכותרת "לא לתת כלום בחינם", מבקר שרון הבן את נתניהו על שהעניק לעזה סיוע הומניטרי בחינם בלי לקבל את החזרת החטופים. מעבר לכך, שמדובר בטיעון מנותק מהמציאות, כיון שהאמריקאים הם שאילצו את נתניהו לנהוג כך. מגוחכת הכותרת הזו, לאור העובדה שגלעד שרון נמנה על אנשי "פורום החווה", שנתנו את גוש קטיף לפלשתינים וביצעו את ההתנתקות ללא שום תמורה. הכול בחינם.   

הדבר המגוחך האחרון (לעת עתה), הוא הכישלון המודיעיני הישראלי בכל הקשור למוחמד דף. מתברר כי האיש שכל השנים חשבו שהוא "מת-חי" התגלה בעזה כיצור נמרץ, שמצבו טוב והוא מסוגל גם ללכת. לאור כל זאת, היה מי שתלה השבוע שלט דמיוני על דלת חדר אמ"ן: "כאן לא מודיעין". שבת שלום

הטור נכתב ופורסם במקור במדור מקור נאמן בעיתון יתד נאמן