התחממות בצפון, הבג"צ והסבירות והחיסול הדרמטי בלבנון / אריה זיסמן

מחטף פרסונלי

שתי פסיקות הבג"צ השבוע משולים לירי דו צדדי ממנו נפגעים שני הצדדים גם יחד

כמה סמלי שבדיוק השבוע במלאות שנה להקמת הממשלה, הנחיל לה הבג"צ שני הפסדים צורבים סביב הרפורמה המשפטית, אותה הציבה בראש סדר היום (עד שהחלה המלחמה).  אם אנו רוצים להגדיר את מה שארע בשפה המלחמתית בה אנו נמצאים, אפשר לומר שמדובר בירי דו צדדי, ממנו נפגעו שני הצדדים.

מצד אחד כשלה הממשלה בהעברת הרפורמה אותה סימנה כיעד ראשון במעלה. מצד שני המשיך הבג"צ לאבד את שארית האמון שעוד נותרה לו.  במקום לברוח הצידה ולא לעסוק בסוגיות שבמחלוקת בעיצומה של המלחמה, ביצעה נשיאת בית המשפט העליון הפורשת, אסתר חיות, מחטף מכוער, בטרם תצא לגמלאות, יחד עם עמיתתה ענת ברון, שופטת אקטיביסטית נוספת.

וכך בתוך שבוע אחד התקבלו להן שתי פסיקות דרמטיות, כל אחת על חודו של קול: 1. ביטול חוק יסוד (בג"צ הסבירות) 2. דחיית חוק יסוד (בג"צ הנבצרות). האבסורד: מעולם לא קרה שדעת מיעוט במועד שניתנו פסקי הדין הופכת לרוב. פירוש: חיות וברון היו צריכות לפרוש ולא להשתתף בשני פסקי הדין הללו. אם היו נוהגות כך, הרי שהרוב היה משתנה על חודו של קול לטובת הצד השמרני. וכך נוצר מצב שכאשר בבית המשפט דיברו על "חוק פרסונלי" בהקשר של נתניהו וחוק הנבצרות, התברר שמדובר בפסיקה פרסונלית, של שתי השופטות הפורשות, שביצעו את המחטף.

דבר נוסף שלמדנו משתי העתירות: בית המשפט העליון נחלק לשני מחנות ברורים של שמרנים וליברלים. השבוע עדיין היה רוב (של 1) לטובת הליברלים. אולם בעוד שבוע, יירשם מהפך עם פרישתן  של שתי השופטות האקטיביסטיות. לראשונה בהיסטוריה יזכה המחנה השמרן לרוב בבית המשפט העליון: 7 שמרנים מול 6 ליברלים אקטיביסטים. כזה עוד לא היה.

בעוד עשרה חודשים כאשר השופט עוזי פוגלמן יפרוש, ירד המחנה הליברלי לחמישה. הכוח עובר עתה לוועדה למינוי שופטים, ויש להניח ששר המשפטים יריב לוין, יעשה כל שביכולתו לשמור על הרוב השמרני החדש.

מסקנה נוספת: אם השר לוין וח"כ רוטמן היו פועלים בצורה אחרת בהצגת החוק ובהעברתו בכנסת, והיו מבצעים זאת בשינויים קטנים ולא בבת אחת ובבום גדול, אפשר היה לבצע את הרפורמה באמצעות הרוב השמרני שנותר בבג"צ. הכישלון רשום על שמם וחבל.

איפוק ואחריות

כך בחסות המלחמה נמנע המשבר החוקתי שעלול היה להוביל למלחמת אחים ברחובות

אם לא המלחמה, יש להניח שלוין ורוטמן לא היו נכנעים לפסק הדין השבוע בבג"צ, והיו יוצאים להפגנות מחאה הפוכות עם תומכיהם הרבים שצידדו ברפורמה. למאבק הזה היה נרתם כמובן גם נתניהו, ולו בגלל דחיית חוק הנבצרות, נושא שטורד אותו אישית הרבה יותר מביטול צמצום עילת הסבירות.

מבחינת נתניהו היה אפשר לוותר כליל על חוק הסבירות ולהתרכז רק בנבצרות. נתניהו עדיין חי בפראנויה שהיועמשי"ת תבקש להדיחו, אף שהיא אמרה לו שאין בכוונתה לעשות כך. אם לא המלחמה, הוא היה מכנס השבוע את ראשי הקואליציה כפי שעשה בעבר, ומבקש מהם להוציא הודעה משותפת נגד החלטת בג"צ ונגד התערבותו בביטול ודחיית חוקי יסוד.

הפסיקה הייתה מובילה למשבר חוקתי ממנו חששו כולם, כיון שלוין ורוטמן היו מגבשים מיד הצעת חוק עוקפת בג"צ. כל זה היה גורם להפגנות רחוב של שני המחנות, אלו נגד אלו, עד כדי מלחמת אחים. המלחמה מנעה את המראות הללו ויש רק להצטער שהבג"צ לא השכיל גם הוא לברוח מהנושא ותחת זאת ביצע מחטף לא ראוי.

ברור לכל ששני פסקי הדין שהוציא תחת ידו – בעניין הנבצרות ובעניין הסבירות, ממש לא חשובים עכשיו בשגרת המלחמה וגם לא רגע אחריה. שאלת הנבצרות של נתניהו אינה עומדת על הפרק וגם שאלת הסבירות סובלת דיחוי.

וכך אם הוחלט לדחות את הבחירות המוניציפאליות בחודש נוסף עקב המלחמה, אפשר היה גם לדחות את ההכרעה בנושאי הסבירות והנבצרות ובכך למנוע חילוקי דעות תוך כדי לחימה. לבג"צ מסתבר יש חוקים אחרים.

"פסק הדין לא ירפה את ידנו", הכריז לוין, ומיד הוסיף כי כרגע הוא לא מתכוון לעשות מאומה,  כיון שזה הזמן לנהוג "באיפוק ואחריות". שרת המשפטים לשעבר, איילת שקד, שכיום נמצאת מחוץ לפוליטיקה, אך תחזור בהזדמנות הראשונה, היטיבה להגדיר ולסכם את שארע: "פסק הדין כשלעצמו מלמד שקם מחנה שמרני בבית המשפט העליון. אם הממשלה הייתה מחכה עוד קצת ופועלת לאט יותר היה כבר רוב שמרני שלא היה פוסל את החוק. מה שיידרש מהכנסת הבאה זה לחוקק חוק יסוד: חקיקה שיעגן את הסמכויות של הרשויות ואת הדרך שבה מחוקקים חוקי יסוד".

ולסיכום הפרק הזה: לציבור לא אכפת כרגע מעילת הסבירות, מחוק הנבצרות וגם לא מיריב לוין או אסתר חיות. כל "ההפיכה המשטרית" נראית לרוב הציבור זרה לחלוטין ושייכת להיסטוריה ולחדשות האתמול. חיות לא הצליחה לחיות את הנושא מחדש וטוב שכך.

תקדים שלילי  

מה יעשה השמאל כאשר השופט השמרן סולברג יתמנה לנשיא ביהמ"ש העליון? 

לאחר שתי הפסיקות הדרמטיות השבוע של הבג"צ בנושאי הסבירות והנבצרות, שעברו כל אחת על חודו של קול, היו במחנה הימין שאמרו שמדובר דווקא בתקדים חיובי. לדבריהם, כאשר בעתיד הקרוב יהפוך בית המשפט לשמרן ברובו, ניתן יהיה להפוך את פסקי הדין הללו על חודן של קולות בודדים על פי התקדים שנוצר השבוע. "החלטות בג"צ השבוע מעניקות לגיטימציה לממשלת הימין הבאה שתקום, לפעול בדיוק באותה דרך, רק הפוך".

מדובר כמובן בחלום, שאין כל סיכוי שיתגשם. הנה תזכורת קצרה שיכולה ללמד מדוע זה לא יקרה: בקדנציה הקודמת, כאשר הקואליציה דאז בראשות בנט, לפיד ויו"ר הכנסת מיקי לוי, רדפה ודרסה את האופוזיציה באי ייצוג הולם בוועדות השונות בכנסת, ובניסיון להעברת חוקים על חודן של קולות בודדים, אמרו אז אנשי האופוזיציה, שכך בדיוק ינהגו כאשר השלטון יתהפך.

חברי הכנסת של "דגל התורה" שהתראיינו כאן, היו נחרצים אחד אחד, כאשר הסבירו כי ינהגו בדיוק כמו שהקואליציה דאז נוהגת לכשהמצב יתהפך. "למדנו מהם כיצד פועלים, כיצד דורסים וכיצד לא מתחשבים בצד השני", אמרו אותם ח"כים. אמירות דומות נשמעו מכל חלקי האופוזיציה דאז. "חכו!  חכו! מה יקרה כאשר אנחנו נחזור לשלטון", נהג לומר השר דודי אמסלם, שהיה אז ח"כ אופוזיציוני בולט. 

לא עבר זמן רב, וממשלת בנט-לפיד קרסה. תוצאות הבחירות היו חד משמעיות, והעניקו ניצחון ברור ונוקב לקואליציה החדשה. או אז כאשר נתניהו וחבריו ניסו להתחיל במהלכים חוקתיים וכן לנהוג בכנסת, כפי שלימדה אותם הקואליציה הקודמת, הקימו אנשי המחאה קול זעקה, יחד עם רוב רובה של התקשורת. הקריאות "ד-מוק-ר-טיה" מילאו את חלל האוויר וניפצו את החלום של הממשלה החדשה לבצע את מה שלימדה אותה הממשלה היוצאת.

כך בדיוק יקרה בעוד כחמש שנים, כאשר השופט השמרן ("והמתנחל") נועם סולברג יהפוך לנשיא הבג"צ, על פי שיטת הסניוריטי. אם סולברג יעז לנהוג באותו אופן שנהגה הנשיאה הפורשת הנוכחית אסתר חיות, ויבצע מחטפים. או ינסה להעביר פסקי דין בהתאם לרוב השמרני שצפוי להיות אז בבג"צ, הוא ייתקל בחומה בצורה של השמאל, המחאה והתקשורת, שיטענו כי "הימין משתלט על הבג"צ". יהיו מהם גם שיאיימו לעלות עם "די 9" על הבג"צ, ובלבד שלא יבצע שום שינוי או חקיקה חדשה בהתאם לרוב שיהיה לו.  

כך בדיוק הם נוהגים עם המשטרה הנוכחית, כאשר מאשימים אותה כ"משטרת בן גביר". דן חלוץ אפילו הזהיר בשבוע שעבר משפיכות דמים מול "המליציות של בן גביר". שורה תחתונה: מי שבונה על תקדימי החלטות הבג"צ השבוע, במטרה להפוך אותם בעתיד, כאשר הרוב בבג"צ ישתנה, מוטב שיתפכח מהר מאד. זה לא יקרה. 

כותרות מתחלפות

התחממות בצפון, הקרב בים האדום, הבג"צ והסבירות והחיסול הדרמטי בלבנון

השבוע ראינו שוב עד כמה קצב האירועים במדינת ישראל ובאזור נחשב לחסר תקדים ביחס לכל העולם. כותרות באות ומתחלפות בזו אחר זו, לעיתים תוך שעות ספורות. אם ביום שני בלילה ובשלישי במהלך היום, עוד עסקו הכותרות בהחלטת בג"צ על חוק הסבירות, והפנו את תשומת הלב מהמלחמה בעזה, הגיע ביום ג' בערב הדיווח על החיסול הדרמטי בלבנון, ונטל שוב את כל תשומת הלב, כשהוא מותיר את פסק הבג"צ ללא שום חיות.

הכותרות השבוע ב"יתד נאמן" יכולות לשמש אינדיקציה בנושא: המלחמה בעזה, שמספקת כל יום הצהרות רשמיות מפיו של דובר צה"ל, כולל תמונות מהלחימה, נדחקה מהכותרות. ביום ראשון עסקו הכותרות במתיחות הביטחונית בצפון שמתקרבת לנקודת רתיחה. ביום שני עברו הכותרות לעסוק בחותי'ם ובקרב בים האדום. ביום שלישי, הפכו הכותרות לפנימיות על הבג"צ ופסילת צמצום חוק הסבירות. וביום רביעי החיסול בלב ביירות של רב המרצחים עארורי. אתמול ביום חמישי עסקה הכותרת להבדיל אא"ה בפטירתו של זקן המשגיחים מארה"ב, ובקיצור שבוע רצוף אירועים כאשר הכותרות משתנות מידי יום. אין עוד מדינה כזו.

כל הדברים הללו מתרחשים כאשר אנו מתקרבים (בשבוע הבא) לשלושה חודשים מאז הטבח הנורא בשמחה תורה. שלושה חודשים ועדיין בעזה נמצאים 130 חטופים, שאין לדעת מה מצבם וכמה מהם כבר אינם בחיים.

באופן סמלי ומעשי, בדיוק באותה שעה בה פגע הטיל בעארורי, נפגש נתניהו עם נציגי משפחות החטופים ואמר להם: "המאמץ נמשך, המגעים מתקיימים, הם לא נותקו. היה אולטימטום של חמאס, עכשיו הוא קצת התרכך. המגעים האלה נמשכים גם עכשיו". כאשר המשפחות יצאו מהפגישה, הן שמעו על החיסול והתייחסו לכך ברגשות מעורבים.

מבלי שנכנס לוויכוח (הצודק), מה קודם למה: מיטוט החמאס או החזרת החטופים, ברור לכולם, שכל יום שעובר מרחיק את חזרת החטופים ארצה. גם החיסול השבוע נמדד במשקפים של עסקת החטופים וגם כאן נרשמו כרגיל חילוקי דעות. היו שטענו כי יחיא סינואר, שלא ממש הצטער על חיסולו של יריבו מבית עארורי, יבין שמדינת ישראל רצינית בכוונתה לחסלו, ולכן ירצה להישאר בחיים ולבצע את העסקה (בתמורה להגלייתו מעזה). מאידך היו שטענו ההפך: החיסול יעכב ואפילו יטרפד אפשרות לעסקה.

וכרגיל גם כאן נכנסת הפוליטיקה לתמונה. מתנגדיו של נתניהו מיהרו להסביר שההחלטה על החיסול היא הימור על חיי החטופים ו"ימים יגידו אם ההימור היה מוצדק". מיותר לומר מה עושה הפרשנות הזו למשפחות החטופים, שאין להם יום ואין להם לילה.

כך או כך מבצע החיסול היה מרשים ביותר כאשר היעד מרשים לא פחות. עארורי, היה לחמאס, כמו שעימאד מורנייה היה לחיזבאללה וכמו שקאסם סולמאני היה לאיראנים. אין ספק שיבוא  אחר תחתיו של עארורי, אך במקרה זה אפשר לומר, שכל אחד אחר יהיה פחות ממנו, לפחות לכמה שנים עד שיכנס לנעליו.

פער בלתי נתפס

הדיוק והשיתוק: פעולה מורכבת ומוצלחת בלבנון מול עיוורון וכישלון שהביאו לאסון

היכולת לפגוע באיש מספר 2 בחמאס בלב בירה ערבית באופן כירוגי וסטרילי ללא פגיעה מסביב באנשי החיזבאללה, מצריכה יכולת מודיעינית ומבצעית איכותית. בהנחה שמדינת ישראל ביצעה זאת (ולא "צבא ליכטנשטיין", כהגדרת ח"כ ליברמן) הרי שמדובר במבצע מורכב ביותר.   

עארורי לא נקט באמצעי זהירות והרגיש בטוח בדירה שקיבל מהחיזבאללה, דבר שלבטח הקל על המעקב אחריו. אולם נדרש דיוק רב כדי להשחיל את הטיל לדירה הספציפית בה שהה, וכן  כמות חומר נפץ מדויקת על מנת לחדור את קיר הדירה, מבלי לפגוע בדירות סמוכות.

עוד קודם, נדרשים העוקבים לאסוף את כל הפרטים אודות המחוסל הפוטנציאלי, ללמוד את נתיבי נסיעתו, פגישותיו והרגליו. כל הפרטים ולו הקטנים ביותר נבדקים, כמו היכן בדירה הוא שותה קפה, היכן הוא יושב בסלון ובמטבח, מתי הוא הולך לישון ומתי קם בבוקר. כמו כן בודקים האם הוא מנסה לשנות את שגרת יומו כדי להקשות על איתורו.

במקרה של עארורי נבדק גם עם מי הוא מסתובב, מתוך רצון שלא לפגוע באנשי חיזבאללה. ואכן בסוף הפעולה התברר שמלבדו נהרגו עוד 6-7 פעילי חמאס שסבבו אותו ואף לא איש חיזבאללה אחד. הפעולה דרשה אפוא תכנון מדוקדק ומודיעין מדויק, ושולבה עם יכולת טכנולוגית ייחודית, שלעולם לא נדע את פרטיה.  

השבוע, למחרת החיסול, כתבנו כאן (ונחזור על כך בקצרה) כי הצלחת החיסול, מעוררת תחושת תסכול לנוכח הכישלון הצורב בדרום, שם התעלמה מערכת המודיעין מכל האזהרות ומכל התצפיות שהיו לנגד עיניה ממש.  מחד, מתגלית יכולת מרשימה בצפון, ומאידך יכולת ירודה בדרום. פער בלתי נתפס בין ההצלחה בלבנון לכישלון שהביא לאסון.  

וכמו כל מבצע מוצלח, מגיע שלב הקרדיטים ובעיקר של אלו שרוצים כהרגלם "להשבית שמחות". שעה קלה לאחר החיסול, הגיבו הפרשנים, אנשי רל"ב בלגלוג: "לבטח נתניהו יכנס הערב מסיבת עיתונאים ויגיד, 'אני', 'אני' 'ואני'". בפועל זה לא קרה, ולו בגלל הרצון להשאיר את החיסול במרחב ההכחשה והעמימות. 

אולם אם אותם פרשנים בכל זאת מתעקשים, אפשר להזכיר להם את דבריו של נתניהו לפני ארבעה חודשים, זמן קצר לפני הטבח, כאשר הטרור השתולל ביו"ש. באותם ימים התרברב עארורי ואיים בנאום על ישראל על "הסלמה בשטחים". עארורי הוא זה שמימן וארגן את ההסלמה הזו.

בתגובה, השיב לו נתניהו בפתח אחת מישיבות הממשלה: "שמעתי את דברי הרהב של בכיר החמאס עארורי, ממקום מחבואו בלבנון. הוא יודע היטב למה הוא וחבריו נמצאים במקומות מחבוא.  מי שינסה לפגוע בנו, מי שיממן, מי שיארגן, מי שישלח טרור נגד מדינת ישראל – ישלם את מלוא המחיר". השבוע המחיר שולם ובגדול. רב המרצחים חוסל. עארורי כל הרשעים.

ניל"י סטרילי

לבנון התחנה הראשונה: מבצע חובק עולם לחיסול בכירי החמאס וכל מי שהיה שותף לטבח

ביום ג' השבוע, שעות ספורות לפני חיסולו של עארורי, הלך לעולמו צבי זמיר, ראש המוסד לשעבר ויש בכך סמליות היסטורית מסוימת. זמיר היה האיש שפיקד על המרדף אחרי המחבלים מארגון "ספטמבר השחור", שביצעו את הטבח במינכן בתשל"ב. המרדף אחריהם נמשך שנים ארוכות על פני יבשות רבות, עד שכולם ללא יוצא מהכלל חוסלו.

למחרת, בהלווייתו של זמיר, התבטא ראש המוסד דדי ברנע, ברוח זו והצהיר בנחרצות: "תדע כל אם ערבייה, שאם בנה היה שותף בטבח, דמו בראשו". דבריו אלו של ראש המוסד, מתכתבים עם הדברים שהשמיעו לאחר הטבח, ראה"מ נתניהו, ושר הביטחון גלנט, כי הורו לחסל את בכירי החמאס באשר הם בכל מקום בעולם.

המוסד (בעולם) והשב"כ (בישראל) מרוכזים במטרה זו ולצורך כך הוקם לאחר הטבח גוף בשם ניל"י על שם המחתרת היהודית שהייתה בארץ עוד לפני הקמת המדינה. מטרת ניל"י: סגירת חשבון עם כל האחראים לטבח, בכירים וזוטרים כאחד. אם אפשר לעשות את זה באופן כירוגי וסטרילי, עדיף. ניל"י סטרילי. 

ספק רב אם עארורי ידע מראש על הטבח, כיון שסינואר מידר את הנהגת חמאס מחו"ל, מחשש שהדבר ייחשף ויסוכל מבעוד מועד. גם יחסיו של סינואר ועארורי היו מורכבים לאור מאבקי ההנהגה ביניהם. אולם עארורי נתפס ביום הטבח כשהוא "מתפלל" על הצלחת מתקפת הטרור יחד עם אסמעיל הנייה (גם הוא על הכוונת) ויחד עם בכירים נוספים. באותו רגע נקבע, שגם הוא בן מוות.

עארורי ידע כבר שנים שהוא על הכוונת של מדינת ישראל, ולבטח נזהר שבעתיים מאז הטבח, מה שמעצים עוד יותר את ההישג המודיעיני והמבצעי של החיסול. למרות כך קיים ישיבת עבודה רבת משתתפים בלשכתו בלב רובע הדאחייה בביירות, כשאינו מעלה בדעתו שמדינת ישראל תעז לפגוע בו ובכך תגרום להסלמה מול נסראללה עד כדי מלחמה כוללת. מסתבר שהמחשבה הזו הייתה מוטעית.

כמו סינואר, גם עארורי דיבר עברית שוטפת, עקב אחר כל הניואנסים בחברה הישראלית וידע לפרשן אותם באופן מפורט. העברית שלו נלמדה בכלא הישראלי, שם ריצה 15 שנים עד ששוחרר עוד לפני עסקת שליט, וגורש מהארץ. תחילה קבע את מושבו בטורקיה, אחר כך בקטאר ולבסוף בלבנון.

איש שב"כ שחקר אותו בזמנו, סיפר השבוע כי לעארורי יש שני מצבי פעולה: או שהוא מתכנן פיגוע או שהוא כבר שחרר אותו לפעולה. מטרתו המרכזית הייתה לייסד את חמאס יו"ש ולהתגבר על הפתח' ועל אבו מאזן. יש להניח שיו"ר הרש"פ שמח ועלז השבוע במיוחד.

בעבר התבטא עארורי בכמה הזדמנויות כי החמאס מתכנן אירוע שידהים את מדינת ישראל וישנה את גורל האזור. הצהרותיו נתפסו כהתרברבות. בדיעבד התברר שצריך היה להתייחס אליהן ברצינות.

חשף וחטף

מרחב ההכחשה: העמימות הנוכחית סביב החיסול, וההדלפה הבלתי אחראית של בנט 

כמו כל פעולה דומה בעבר, גם השבוע התאמצה מדינת ישראל לשמור על עמימות ועל מרחב הכחשה לאחר פעולת החיסול בלבנון. בדרג המדיני מבינים היטב כי אם לוקחים אחריות על פעולות שכאלו, דוחקים באויב להגיב מבלי לתת לו מרחב תמרון.

כך היה גם לאחר הפצצת הכור הסורי בתקופת ממשלת אולמרט, כאשר מדינת ישראל לא נטלה אחריות רשמית, כדי שלא לגרום לנשיא אסאד להגיב. נתניהו כיו"ר האופוזיציה ספג אז ביקורת חריפה, לאחר ששיבח בשידור את אולמרט על התקיפה הזו (כדי להראות שהוא היה בעניין). 

במקרה הנוכחי של החיסול השבוע, אין איש בעולם שמטיל ספק באשר למבצעי הפעולה. כל ההתבדחויות של ח"כ ליברמן על "הביצוע המושלם של חיל האוויר של ליכטנשטיין" (אין למדינה הזו צבא) ושל האלוף במיל' עמוס ידלין, על "חיל האוויר של לוקסמבורג", לא הצליחו לשכנע אף אחד.

מיד לאחר החיסול מיהר מזכיר הממשלה להוציא הוראה לשרים, שלא להתראיין ולא לקחת אחריות על הנושא. אולם אם למישהו היה ספק, מיהר ח"כ דני דנון לפזר את שאריות העמימות, כשהגיב לאחר החיסול: "אני מברך את צה"ל, השב"כ, המוסד וכוחות הביטחון על חיסול בכיר החמאס סלאח אל-עארורי בביירות. כל מי שהיה מעורב בטבח 7.10 צריך לדעת שנגיע אליו ונסגור איתו חשבון".

שרים נוספים מהממשלה (סמוטריץ' ושיקלי) בירכו על החיסול, אך היו זהירים יותר ולא קשרו אותו למדינת ישראל. מי שעוד נזהר, היה דובר צה"ל דניאל הגרי, שנשאל בתדרוך הלילי שלו על החיסול בלבנון, והשיב: "אנחנו ממוקדים בחמאס". להגרי היה ברור שלא רק אוזני הציבור בישראל יהיו כרויות להצהרתו היומית, אלא עיני העולם ובמיוחד לבנון. לכן נזהר מאד בתגובתו המדודה. הרצון היה כאמור שלא לדחוק את החיזבאללה עוד יותר לפינה, אלא לתת להם מרחב תמרון כדי להימנע מיציאה למלחמה. העמימות במקרים כאלו משחקת תפקיד חשוב.

יש רק לברך על העובדה שנפתלי בנט אינו מכהן כיום כראש ממשלה, כיון שמבחינתו העמימות מיותרת. בנט חשף וחטף על דבריו בעניין שתי תקיפות ישראליות באיראן שבוצעו בתקופתו כראש ממשלה. האחת הייתה תקיפת בסיס כטב"מים על אדמת איראן, והשנייה חיסול בטהראן של בכיר ממשמרות המהפכה חסן חודאי. "הנחיתי את כוחות הביטחון הישראלים לגבות מטהראן מחיר על החלטתה לממן טרור", הדליף בנט בטור שפרסם בתקשורת האמריקאית.

מדובר בהדלפה מיותרת לחלוטין, המספקת לאיראן מניע לנקמה פומבית. בנט כאמור ספג על כך ביקורת נרחבת. הבולטת שבהן הייתה של ח"כ יולי אדלשטיין, יו"ר ועדת חוץ וביטחון שרמז כי התגובה של בנט באה על רקע פוליטי אישי.  "יש כאלו שמתגייסים למען המדינה ויש כאלו שמגייסים את המדינה למענם". ואכן בנט עושה הכול לחזור לזירה הפוליטית תוך ניסיון להראות שהוא "מוכשר" ו"רב תעוזה"  יותר מנתניהו. ועל כגון זה נאמר, מוטב שיישאר הלאה ברעננה ויעשה לביתו.   

פולין כמשל

תמונת מראה: זה מה שיקרה אם תקום ממשלת שינוי תחת הממשלה הנוכחית

"לא נהיה פולין והונגריה", זעקו אנשי המחאה בהפגנותיהם, כשהם מתכוונים לממשלות הימין בשתי הארצות הללו. והנה לא מכבר השתנה השלטון בפולין וממשלת שמאל-מרכז הדיחה את ממשלת הימין ונבחרה תחתיה.

הממשלה החדשה לא המתינה, ומיד כאשר נכנסה לתפקידה פעלה לשנות את כל מה שהממשלה הקודמת עשתה. בדרך זו השתלטה על מוקדי הכוח וההשפעה, והיא מנסה גם  לעקוף את סמכויות הנשיא המזוהה עם הממשלה הקודמת ולשלול ממנו לגיטימציה שלטונית.

ההשתלטות המרכזית הייתה על כלי התקשורת בפולין, תוך ניקוי אורוות פנימי על מנת להשליך את כל מי שזוהה עם השלטון הקודם. "ממשלת השינוי" הפולנית בראשות דונלד טוסק, נשיאה לשעבר של מועצת האיחוד האירופי, לא מסתפקת רק בהשתלטות על התקשורת הציבורית, ופועלת בריצה מטורפת לשינוי והפיכת כל הרפורמות אותן יישמה הממשלה הקודמת בשלל תחומים.

מדובר בביטול הרפורמות המשפטיות, הכפפה מחדש של מערכת המשפט הפולנית לזו של האיחוד האירופי, שינוי מדיניות ההגירה הקפדנית ופתיחות להגעתם של פליטים לא-חוקיים ו"מבקשי מקלט" בעיקר דרך גבול בלארוס. השינויים הללו נחשבים למהותיים בממשל הפולני, ומצריכים גם את החלשתו של הנשיא אנדז'יי דודה, שנבחר לתפקיד מטעם מפלגת השלטון היוצאת.

לנשיא הפולני סמכויות רבות בשלל נושאים, והממשלה החדשה עושה הכול כדי להפוך אותו לדחליל. אלא שהנשיא דודה משיב מלחמה שערה ואינו נכנע לממשלה החדשה. במסגרת זו הטיל וטו על חלק מהתקציב ל- 2024 ויגיש הצעת תקציב משלו שלא תכלול מימון לכלי התקשורת ציבוריים, לאחר שהממשלה החדשה מנסה להשתלט עליהם.

התקדים הפולני עלול להתרחש במדינת ישראל, אם חלילה תקום ממשלת מרכז – שמאל. הממשלה החדשה תמהר לבצע שינויים משמעותיים בכל התחומים ותזכה כאמור לגיבוי תקשורתי. אם הבג"צ שצפוי להיות שמרני יותר יפריע לה, היא תמצא את הדרך לנטרלו, מבלי שתתקל במפגיני מחאה. 

התרחישים כאמור קיימים. פולין משמשת כמשל מוחשי וכתמונת מראה למה שצפוי להיות כאן בעתיד, אם וכאשר תעלה ממשלת שמאל מרכז.  בהקשר זה יש כבר מי שעובדים על השיבוצים בממשלה הבאה. בקטע הבא.

"ממשלת שיקום"

רשימת החלומות של קבוצת שמאל המבקשת להקים ממשלת צללים עוד לפני הבחירות

לשמאל יש חלום: להחליף מהר ככל האפשר את הממשלה הנוכחית ב"ממשלת שיקום", שתפעל במקביל לממשלת "המחדל והחידלון" כפי שהם מכנים אותה. לצורך כך יש כבר שמות, תפקידים ואפילו בחירות פנימיות שהם מקיימים.

העיתונאית הוותיקה פאר לי שחר, שאינה מסתירה את השתייכותה לקבוצה זו, כתבה לא מכבר כי ממשלת ישראל הנוכחית אינה מייצגת את הרוב בעם, כפי שמראים הסקרים האחרונים. אולם אין בידי מתנגדי הממשלה כלים מעשיים לשינוי שלטוני מידי, כיון שהקואליציה איתנה עם 64 מנדטים (בלי המחנה הממלכתי, שנכנס לקואליציה רק לצורך המלחמה).

מאז הקמת הממשלה לא הצליחו מתנגדיה למצוא 5 ח"כים שיצביעו נגדה ויגרמו לה להפוך לממשלת מיעוט. אולם לדבריה, בעוד תקופה לא ארוכה, יצאו המונים לרחובות במחאת ענק, בדיוק כפי שהיה לאחר מלחמת יום הכיפורים.  

פאר לי שחר מספרת כי כבר עתה יושבות לצד המפגינים קבוצות של אנשי אקדמיה, פעילים חברתיים ואנשי צבא בדימוס ומנסים לשרטט את מסגרת "היום הפוליטי שאחרי". את הקבוצה מובילים ד"ר נדב גפני וד"ר מיכאל מירו, שמנסים לגבש ממשלת שיקום לאומי.

לדבריה, מדובר בהליך פשוט: במקום ממשלת צללים על פי המודל הבריטי, שמושתתת על חברי האופוזיציה, תקום ממשלה שחבריה ייבחרו על ידי הציבור שתומך בהקמת ממשלת השיקום. ממשלה זו תעבוד במקביל לממשלת ישראל, תדון בנושאים שעל סדר היום, וחבריה יציעו ניירות עבודה, תכניות פעולה לטווח ארוך ותוכניות חומש  על פי הצרכים שיעלו מהשטח.

בשלב הראשון הועלתה רשימה של שרים פוטנציאליים ובבחירות החשאיות שנעשו בקרב תומכי הפרויקט השתתפו 1500 איש, שבחרו כך: ראש ממשלה – בני גנץ, שר ביטחון – יאיר גולן, שר אוצר – אביגדור ליברמן, שר חוץ – יאיר לפיד, שר משפטים – גדעון סער, שר חינוך – שי פירון, שר לביטחון לאומי – יואב סגלוביץ', שר בריאות – רוני גמזו, שרת רווחה – מירב כהן, שרת שיכון – נעמה לזימי, שר תקשורת – תומר אביטל, שרת אנרגיה – שקמה ברסלר, שרת הסברה – נועה תשבי.

לדברי הכותבת, ההצבעה נמשכת ולאט לאט מצטרפים שמות חדשים, אף שהשמות שהוזכרו, כלל לא נתנו את הסכמם לפרויקט הזה של "ממשלת השיקום".  

"רק אחרי הבחירה תהיה פנייה אליהם לקבל את הסכמתם" כותבת פאר לי שחר. מדובר כמובן ברשימה נאיבית של כתבת פוליטית בעברה, שמנסה דרך החלום ההזוי של הקבוצה, שהיא נמנית עליה לשנות את פני המציאות עוד לפני ההליכה לקלפי. הרשימה שבכל זאת הציגה, מלמדת על הצפוי חלילה לקרות, אם המרכז-שמאל יחזור לשלטון. הנחמה: אין כל סיכוי שזה יקרה, לבטח לא בהרכב הזה.

הטור נכתב ופורסם במדור מקור נאמן בעיתון יתד נאמן