הרב דניאל פינקלשטיין, מספר, כשהייתי בחור בשנות העשרים גרתי בבלגיה, באנטוורפן. יום אחד אחותי מקבלת טלפון. על הקו יהודי בעל קול מבוגר."מי מדבר"? היא שואלת את היהודי שמעבר לקו."לייזר שך מבני ברק", השיב."ראש ישיבת פוניבז'? היא שואלת. "כן". השיב. "האם אפשר בבקשה לדבר עם אחיך דני?" "כן, הנה הוא כבר ניגש".
"אני מכיר את המשפחה שלך", אמר לי הרב שך, "ואני רוצה לבקש ממך טובה. יש לנו בישיבה תלמיד מיוחד במינו, בן עליה, מתמיד, ירא שמים, מתפלל כמו שצריך, לומד מוסר. דא עקא, הבחור יתום. הגיע שלב השידוכים וזה הלך קשה. אתמול בלילה התקיים הווארט של הבחור הזה, בשעה טובה ומוצלחת, והייתי חייב להיכנס לעובי הקורה. התחייבתי מאה אלף דולר".
"ומה יכול אני לעזור בעניין? מדוע ראש הישיבה התקשר אלי"? תמה דניאל.
"יש לך דוד יהלומן בבורסה באנטוורפן. תיגש אליו ותגיד לו שנשלחת על ידי הרב שך מבני ברק, ואתה מייצג אותו מדין שלוחו של אדם כמותו. תספר לו את כל הסיפור ותגיד לו שביקשתי מאה אלף דולר".
"מאה אלף דולר זה הרבה כסף. אני מאד מסופק אם הוא ייתן סכום כה גדול".
"נו נו", אמר הרב שך. "אם הוא לא יתן לך מאה אלף דולר – תלך לעוד אחד, ולעוד אחד". טוב. ניגשתי לדוד שלי ואמרתי לו: "אל תסתכל עלי כמו שאני נראה, צעיר וגבוה.
תחשוב שעומד מולך יהודי זקן, בגובה מטר חמישים, עם פראק והמבורג וזקן לבן… אני הרב שך מבני ברק".– "למה כוונתך"? שאל. "הרב שך מינה אותי לשליח, ושלוחו של אדם כמותו".
וסיפרתי לו את כל הסיפור.
"תקשיב", אמר לי. "מאה אלף דולר אני לא יכול לתת. אבל בשבוע שעבר היתה לי סייעתא דשמיא ועשיתי עסקה טובה. אתן לך מעטפה עם עשרים וחמש אלף דולר, תן אותה לרב שך".
"יישר כוחך", אמרתי. "אבל מה אעשה ואני צריך מאה אלף דולר".
"תראה", אמר לי. "גר כאן בקומה אחד מהעשירים של אנטוורפן, יהודי יקר, אוהב תורה. אני רק המשל, הוא הנמשל.
הוא הכתובת האמיתית. אליו צריך לגשת. תיגש אליו ותגיד לו שאתה מגיע עם שני כובעים: עם הכובע של הרב שך ועם הכובע שלי, ותבקש ממנו".
נכנסתי למשרד שלו, וראיתי שמולו יושב יהודי זקן. לאחר שקיבלתי את רשותו של הגביר לומר את מטרת בואי, סיפרתי לו את כל הדרשה של הרב שך.
פתאום פונה אלי הזקן בצעקות: "תגיד לי, מה הבחור היתום הזה עושה בבני ברק?"
"מה זאת אומרת מה הוא עושה"? וחזרתי על דברי הרב שך: "הוא בן עליה, לומד בהתמדה, מתפלל טוב, לומד מוסר, בחור מיוחד במינו".
"אתם לא מתביישים"? המשיך הזקן בשצף קצף. "יושבים ולומדים בבני ברק ובאים לבקש כסף לחתונה בבלגיה… מה זה? לכו לעבוד! מה זה הדבר הזה?"
"ֹאֹ ַַמר את האמת", סיפר דניאל. "הוא הרגיז אותי, ועניתי לו – אולי קצת בחוצפה – בנוסח שלו: 'הלו, תגיד לי מי דיבר איתך בכלל? דיברתי עם הגביר שיושב מולך. ממך לא ביקשתי כלום – מה אתה מתערב? מה אתה צועק עלי"?
"בחורצ'יק", ענה לי. "אל תגיד לי הלו! אני השארתי אשה ושבעה ילדים באושוויץ. היום אין לי ילדים. ובניתי את עצמי בעשר אצבעות. אז בבקשה אל תתחצף אלי".
"אני מבקש סליחה. מתנצל מעומק לבי", אמרתי. כשמזכירים את השואה – הלשון מתגלגלת חצי מטר אחורה. היו כמה דקות של שקט מוחלט בחדר. יכלו לחתוך את המתח שבאוויר בסכין. אחרי כמה דקות הרגשתי שפשוט הכניסו לי משמים הבזק לראש, אמרתי לאותו זקן:
"ראיתי במהרש"א, שכתב את ספרו לפני מאתיים חמישים שנה, משפט שמתאים במיוחד בשבילך. הגמרא אומרת )שבת לא ע"א( שכשאדם עולה לשמים, אחרי מאה ועשרים, שואלים אותו כמה שאלות: ציפית לישועה, נשאת ונתת באמונה, עסקת בתורה, עוד שאלה ששואלים אותו: עסקת בפריה ורביה? האם התחתנת? הקמת דורות?
שואל המהרש"א מה פשר הלשון 'עסקת' בפריה ורביה? מתאימה יותר הלשון 'קיימת' פריה ורביה?
מבאר המהרש"א: 'לא אמר קיימת פריה ורביה אלא עסקת – דהיינו להשיא יתום ויתומה". אתה אומר שאין לך ילדים, אולם עדיין יכול אתה לעסוק בפריה ורביה על ידי שתעזור בחיתון יתום ויתומה".
"אני יכול לראות את המהרש"א הזה"? שאל הזקן.
רצתי למשרד של דוד שלי, יש שם ש"ס. הבאתי גמרא מסכת שבת ופתחתי לו את המהרש"א בחידושי אגדות והראיתי לו. הוא הסתכל, ניכר עליו שהוא מאד התרגש. ואז פנה אלי ואמר: "תגיד
לרב שך: הכל עלי. כל המאה אלף דולר"."יש לי בעיה", אמרתי לו. "בכיס שלי מונחת מעטפה מהדוד
שלי, ובתוכה עשרים וחמש אלף דולר". "בחורצ'יק", הוא אמר לי. "תקשיב טוב! או הכל או כלום. או
כל המאה אלף דולר או כלום. אם זו המצוה שלי – אז אין בזה תערובת".
לא ידעתי מה לעשות. החלטתי להתקשר לרב שך. התקשרתי וסיפרתי לו את הבעיה.
"תלך לדוד שלך, הוא מכיר אותי", הורה לי. "תגיד לו שאמרתי שייקח את הכסף בחזרה, ויחפש יתום או יתומה בבלגיה, מעין המצווה הזאת, ויחלק להם את הכסף". – כשסיפרתי לדוד שלי את מה שאמר הרב שך, אמר: "תגיד לרב שך שכסף שיצא ממני – אני לא לוקח בחזרה. לא עלינו, לא חסר יתומים בבני ברק. שיחלק להם את הכסף כראות עיניו".
ואז פנה אלי הזקן שוב ואמר: "בשבוע הבא, ביום שלישי בשעה תשע בערב, אני על הגבעה בבני ברק. אני רוצה לראות בעיניים את הבחורצ'יק הזה, את היתום הזה.
והוא אכן הגיע. אלא שחיכתה לו הפתעה. בדירה, ליד הישיבה, חיכה לו הבחור, שהביא אתו גם את הכלה. "מי אבא שלך, מי אמא שלך"? שאל את הכלה. "אבא ואמא שלי שניהם בהר המנוחות בירושלים". "לא ידעתי שגם ָָאְּת יתומה", אמר הזקן. "סיפרו לי רק על החתן. אוהו, עכשיו שאני נוכח לדעת שמדובר גם ביתום וגם ביתומה, אלו הם ממש דברי המהרש"א, 'להשיא יתום ויתומה'…
אם כך יש לי הפתעה בשבילכם. אבל יש לי שאלה, שהיא תנאי לקבלת ההפתעה: האם אתה מוכן לחתום לי שאתה לא יוצא מכותלי בית המדרש כל חייך? יושב ושוקד על התורה יומם ולילה, ושום דבר אחר בעולם לא יעניין אותך, גם לא משרות תורניות. אתה רק יושב ולומד תורה לשמה".
"זוהי שאיפתי והלוואי ואזכה שתתממש", השיב הבחור. "הבה ונשמע על מה מדובר"?
"דירה עלי. הרי אתה הילדים שלי. כמו כן אקצה לכם נכס, מניב פירות, והוא ישמש מקור פרנסתכם. כך תוכל לשבת ללמוד ברוגע ובמנוחת הדעת.
"ברגע זה אני מוכן לחתום", השיב הבחור. ורבי דניאל המשיך וסיפר: מכיוון שאני הייתי מעין השדכן המתווך בין שני הצדדים, הזקן מינה אותי לקנות להם דירה מרווחת בשכונה יוקרתית בירושלים, וכמו כן מינה אותי לאחראי על הנכס שהקצה לטובתם. מדי רבעון אני מעביר להם מעטפה.
וממשיך ומספר: הזקן הזה איבד באושוויץ שבעה ילדים, וליתום וליתומה האלו נולדו שבעה ילדים. לפני זמן מה היה בר מצוה של הילד השביעי, האחרון, שלהם. נסעתי להשתתף בשמחה, ובידי מעטפה מהזקן. בתוכה היה מונח סכום שכיסה לא רק את ההוצאות הישירות של השמחה, אלא גם של התפילין, וגם של השבת חתן. כסף בשפע שכיסה את הכל.
כל זה נולד וצמח מהאכפתיות של רב שך, שנתן את לבו ונפשו למען תלמידו. וכשאדם מתאמץ, נושא בעול עם הזולת ונותן לו את לבו – הוא זוכה לסייעתא דשמיא מיוחדת, ומידה כנגד מידה הקב"ה נותן גם לו.
הקב"ה לא משאיר אף אחד בלי טיפול. לכל אחד יש את השליח הטוב שידאג לו. כשאדם נושא בעול עם חברו, ודואג לו – הקב"ה שולח לו סייעתא דשמיא ודואג לו.
וַיִּגְדַּ֤ל מֹשֶׁה֙ וַיֵּצֵ֣א אֶל־אֶחָ֔יו וַיַּ֖רְא בְּסִבְלֹתָ֑ם [שמות פ"ב יא]
כתב רש"י: "וירא בסבלתם – נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם".
משה רבנו נבחר להיות מנהיגם של ישראל משום המדה הזו שהייתה בו, נושא בעול עם ֶֶאָָחיו.
וזה לשון רבותינו במדרש [שמות רבה א, כז]: "מהו 'וירא' – שהיה רואה בסבלותם ובוכה ואומר: חבל לי עליכם, מי יתן מותי עליכם. שאין לך קשה ממלאכת הטיט. והיה נותן כתפו ומסייע לכל אחד ואחד מהם. אמר הקדוש ברוך הוא: אתה הנחת עסקך והלכת לראות בצערן של ישראל, והנהגת להם מנהג אחים – אני מניח את העליונים ואת התחתונים ואדבר עמך. הדא הוא דכתיב: 'וירא ה' כי סר לראות', ראה הקדוש ברוך הוא שסר משה מעסקיו לראות את סבלותם של ישראל, לפיכך: 'ויקרא אליו אלקים'".
הסבא מקלם זצ"ל מצביע על אותו מטבע לשון, שמלמד אותנו מהו יסוד הגאולה:
אצל משה רבנו נאמר "נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם". ומה התוצאה?
" וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֵּ֖דַע אֱלֹהִֽים" [שם, כה], ופירש רש"י: "וידע אלקים – נתן עליהם לב ולא העלים עיניו".
משה רבנו נתן את לבו ועיניו לבני ישראל, ומשום כך גם הקב"ה נתן את לבו למענם ולא העלים את עיניו מהם. נתינת הלב לזולת הוא היסוד והשורש לגאולה.
וחלילה יכול להיות גם להיפך. משה רבנו הסתובב שנים על גבי שנים עם תמיהה עצומה: מה קורה פה ? למה כל האומות יושבות איש תחת גפנו ותחת תאנתו, ורק עם ישראל כל כך סובל?
למה לוקחים להם את התינוקות וזורקים אותם לים, או משקעים אותם בחומות הבניין? למה עבודה של נשים ניתנת לגברים, ועבודה של גברים ניתנת לנשים? על מה ולמה כל הסבל הזה? אבל הגיע הרגע שהוא הבין, וההבנה הזאת הכניסה בו פחד.
הכתוב אומר [שם, יד] " וַיִּירָ֤א מֹשֶׁה֙ וַיֹּאמַ֔ר אָכֵ֖ן נוֹדַ֥ע הַדָּבָֽר "
מפרש רש"י: "ויירא משה – דאג על שראה בישראל רשעים דלטורין, אמר: מעתה שמא אינם ראויים להיגאל. ויאמר אכן נודע הדבר – נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו, מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות להיות נרדים בעבודת פרך? אבל רואה אני שהם ראויים לכך". זה מה שקורה כשיש ביניהם דלטוריה – מחלוקות ולשון הרע.
מדהים לחשוב על הדברים. בני ישראל עבדו במצרים עבודה זרה, ועד כדי כך שנשאלה השאלה, בקריעת ים סוף: "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה – מה השתנו אלו מאלו", ולא זו בלבד אלא שחז"ל אומרים שבמצרים הם ביטלו מצות מילה.
אבל כל זה עדיין לא מיישב למשה את תמיהתו מה חטאו ישראל להיות נרדים בעבודת פרך ולא לזכות לגאולה. עבודה זרה וביטול ברית מילה עדיין אינם סיבה מספקת להמשך הגלות האיומה במצרים. עליהם לא אמר משה "אכן נודע הדבר". מתי הוא כן הבין את סוד הגלות? כשראה אצל בני ישראל מחלוקת, שאחד מכה את השני, אין אחדות, אין נשיאה בעול של האחד עם חברו. "אכן נודע הדבר", זה סוד הגלות. ומה סוד הגאולה? ההיפך: "נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם".
כתוב בפסוק [חבקוק ב, א]" עַל־מִשְׁמַרְתִּ֣י אֶעֱמֹ֔דָה וְאֶֽתְיַצְּבָ֖ה עַל־מָצ֑וֹר וַאֲצַפֶּ֗ה לִרְאוֹת֙ ובילקו"ש [חבקוק רמז תקסב] כתב וז"ל: "מהו מצור ?
שצר לו צורה ואמר: איני זז מכאן עד שתענני, שנאמר ואצפה". הנביא צר צורה ברצפה, כמו חוני המעגל, ואמר: ריבונו של עולם, אני לא יוצא מכאן עד שתגיד לי מתי עם ישראל נגאלים.
ממשיך המדרש: "אמר לו הקב"ה: בן תורה אתה, ולא עם הארץ אתה. לך כתוב אל"ף בלוח ואחר כך תאמר הודיעני את הקץ".
ויש להבין מה כתוב כאן. הרי זה ממש מדרש פליאה.
האדמו"ר ה"אהבת שלום" מויז'ניץ זצ"ל אומר דבר מדהים:
הנביא ביקש לדעת מתי עם ישראל נגאלים. הוא הודיע כי לא יצא מהעיגול לפני שידע. אמר לו הקב"ה לכתוב את האות אל"ף. ההבדל בין המילה "גלות" לבין המילה "גאולה" היא באות אל"ף. כשיש אל"ף – אחדות – יש גאולה. הגאולה תבוא כשעם ישראל יהיו מאוחדים. כל עוד יש ביניהם דלטוריה, שהיא היפך האחדות – הגלות תימשך.
מעלתו של משה רבינו היתה במה שנתן עיניו ולבו על ֶֶאָָחיו הסובלים. כתובות כאן בעצם שתי מדות:
המדה הראשונה היא בעיניים – להסתכל מה קורה מסביב. לפעמים אדם יכול להתפלל בצורה רצינית ביותר, והוא שקוע כל כך בתפילה עד שאינו מבחין בשכן שלו שהפסיק לחייך. לפעמים אדם יכול ללמוד בשטייגען רציני ביותר, והוא שקוע כל כך בלימוד עד שאינו מבחין בעצב שעל פני חברו בכולל. הדבר הראשון שנדרש מאדם הוא לשים עין. להתבונן. לראות מה קורה עם הסובבים אותו, לראות כשעובר עליהם משהו.
המדה השנייה היא בלב. אחרי שראית בעיניים יש צורך בשימת לב. להתבונן עמוק ולרדת לשורש העניין. מה הסיבה שהלה הפסיק לחייך? מה הסיבה שהוא מסתובב בלי מצב רוח?
זוהי נשיאה בעול. להבין מה כואב לשני, להיכנס לתוך המצב שלו, להרגיש את הכאב שלו ולחלוק עמו בכאב, להטות שכם ולשאת יחד אתו את המשא הכבד. למשה רבנו היו את שתי המידות הללו, הוא גם נתן את עיניו וגם שם אל לבו.
כתוב בפסוק )שמות ב, ה " וַתֵּ֤רֶד בַּת־פַּרְעֹה֙ לִרְחֹ֣ץ עַל־הַיְאֹ֔ר", ואמרו חז"ל [מגילה יג ע"א] שהיא התגיירה וירדה לרחוץ מגילולי בית אביה. נשאלת השאלה: היכן יש לכך רמז בפסוק?
יש מבארים שהרמז נמצא בסיפא של הפסוק: " וַתֵּ֤רֶא אֶת־הַתֵּבָה֙ בְּת֣וֹךְ הַסּ֔וּף וַתִּשְׁלַ֥ח אֶת־אֲמָתָ֖הּ וַתִּקָּחֶֽהָ:"
ְּבת פרעה רואה תיבה רחוקה ושומעת קול של תינוק בוכה שבוקע מתוכה. היא מגלה אכפתיות, עד כדי כך שהיא שולחת את ידה, למרות שעל פי כל הגיון אין סיכוי שהיא תגיע עד התיבה. אבל כואב לה הלב. "ותחמול עליו" – למרות שהיא יודעת שהתינוק הוא מילדי העברים. אם יש נשיאה בעול שכזו – סימן שקודם לכן היא טבלה מגילולי בית אביה והתגיירה. רק לב של יהודי מגלה אכפתיות שכזו.
מסופר על מרן ה"חפץ חיים" זצ"ל שבימי מלחמת העולם הראשונה, באחת הלילות, התעוררה אשתו משנתה, ולתדהמתה המרובה היא מבחינה כי בעלה איננו במיטתו, מיד היא נחפזת לחפשו, ומוצאת אותו כשהוא ישן על גבי ספסל וידיו תחת מראשותיו. לשאלתה על שום מה עזב את מיטתו הרכה ושכב על הספסל הקשה, השיב: "אחינו בני ישראל הפליטים מתגלגלים בחוצות ונאנקים מרעב ומקור, ובנינו הצעירים שוכבים בחפירות בחזית המלחמה והמוות מרחף נגד פניהם, ואיך יערב לי לישון על מיטתי במנוחה וברווחה?".
בימים אלו כל אחד יכול להיות שותף בצערן של ישראל , בעת שאנחנו מתפללים על אחינו בני ישראל הנמצאים בצרה ובשביה, אנחנו שותפים לצער שלהם, צריך להתפלל גם על האנשים האלה, שהקב"ה יחזק את רוחם ואת נפשם . ובכך נזכה לגאולה במהרה בימינו אמן .
הדברים לעילוי נשמת מור אבי הרב מאיר חי בן גולי'ט זצוק"ל
שבת שלום ומבורך
הרב יוסף זאב
הישיבה הגדולה תל ציון
לא יאומן. כולי רועד מצמרמורת. גם על הרב שך וגם על המספר. מי כעמך ישראל
המאמרים האלו מאלפים המשיכו לפרסמם