חזיתות הפוכות
שיגורים וחיסולים: בדרום מדברים על מעבר לשלב עצימות נמוכה, ובצפון בדיוק להפך
שתי החזיתות הקשות והמורכבות בדרום ובצפון מתנהלות בצורה הפוכה זו מזו. בחזית הדרום נמשכת הלחימה אך ברקע כבר מדברים על השלב הבא, הכולל מעבר מלחימה בעצימות גבוהה לפעילות בעצימות נמוכה יותר כדרישת האמריקאים. גם הפרשנים השונים ועימם פוליטיקאים בדימוס הקשורים בעיקר למחאה ולשמאל, מדברים על הצורך בהפסקת הלחימה, "שהרי ממילא ישראל לא תנצח".
מאידך בחזית הצפון, לא מתנהלת מלחמה רשמית, אלא סבב של שיגורים מצד החיזבאללה וחיסולים של בכירי ארגונו של נסראללה מצד ישראל. שני הצדדים מקפידים שלא לשבור את הכלים, אך כולם בתחושה שהמלחמה קרובה מתמיד. תושבי הצפון אינם יכולים לשוב לבתיהם, ואם לא יהיה פתרון מדיני, לא יהיה מנוס מעימות צבאי. המצב אפוא הוא כזה: בדרום מתנהלת מלחמה עם דיבורים על מעבר לשלב מרוכך יותר, ובצפון בדיוק להפך.
שתי המערכות הצפופות הללו מייצרות הרבה שמועות, כפי שקרה השבוע ביום שני, כאשר פוזרו באוויר מספרים רבים של הרוגים בעזה. הצנזורה לא התירה כמובן את הפרסום עד לאחר שהמשפחות יקבלו הודעה מסודרת, ובינתיים פרחו להם כאמור השמועות והמספרים.
כך או אחרת, אם שואלים את נתניהו, הרי שהמערכה בעזה תימשך בכל העוצמה עד להכרעתו המוחלטת של חמאס. אולם באנגלית הדברים נשמעים אחרת. בתדרוכים לנציגי התקשורת הזרה, התבטאו שר הביטחון יואב גלנט ודובר צה"ל דניאל הגרי, כי ישראל עברה למעשה לשלב השלישי במערכה בעזה. המשמעות: דילול כוחות וצמצום הדרגתי של הפעילות ההתקפית בצפון הרצועה, תוך התמקדות בשתי זירות, מחנות הפליטים במרכז הרצועה, וחאן יונס בדרומה.
החשש האמריקאי הוא, שנתניהו ימשוך את המערכה הצבאית בדרום ויגלוש למערכה בצפון ממניעים אישיים ופוליטיים. הדברים נכתבו השבוע ב"וושינגטון פוסט". העיתון האמריקאי ציין כי סיום המלחמה יביא בהכרח לסיום הקריירה שלו, כיון שהוא לא יוכל לשרוד לאחר כישלון הטבח שידבק בו, ללא קשר לעובדה אם הצבא אשם יותר או פחות.
מי שעשויים לקבוע את עתידו הפוליטי של נתניהו ואת עתיד הממשלה הם שרי "המחנה הממלכתי". נתניהו יכול להתנחם בעובדה שגנץ ואיזנקוט, לא יצאו מהקבינט כל עוד הקרבות נמשכים.
השבוע זכה נתניהו לגיבוי מצד גנץ, שדחה את הדיווחים ב"וושינגטון פוסט", כאילו נתניהו ימשוך למלחמה בצפון ממניעים אישים. "העולם צריך לזכור כי מי שהחל בהסלמה הוא ארגון הטרור חיזבאללה. ישראל מעוניינת בפתרון מדיני. אם זה לא יקרה, מדינת ישראל וצה"ל יסירו את האיום", כתב גנץ.
כאן גם המקום להזכיר, שנתניהו עשה הכול כדי שלא לפתוח חזית בצפון. כמה ימים לאחר הטבח, כאשר עלתה השאלה האם לתת מכת מנע מול החיזבאללה, התייצב נתניהו מול גלנט ודחה את ההצעה.
שלישית "אגס"
המחלוקת בתוך המחנה הממלכתי והשמועות המופרכות על כניסת ליברמן לקבינט
נתניהו מחזיק בתפקיד ראש הממשלה, אבל במערכת הפוליטית מבינים כאמור שמי שמחזיק את המפתח לשרידות הממשלה הוא בני גנץ. הסקרים מיטיבים עם גנץ וגורמים לו לבלבול. מצד אחד אם היו בחירות, הוא היה מקבל את מספר המנדטים הגדול ביותר. מצד שני, הוא התחייב שלא לפרוש מהממשלה כל זמן שהמלחמה נמשכת. לפיכך מנסה גנץ ללכת באמצע ולהנות מפירות ממשלת האחדות, תוך מחשבה שבעתיד יפרוש ממנה מבלי שהכשלים יידבקו בו.
האסטרטגיה של גנץ גלויה ונראית לעין: בידול מהממשלה, אי הגעה לישיבות שלא עוסקות במלחמה, התקפות על שרי הימין, ביקורת נגד התקציב המתגבש, קריאה לקיצוץ משרדי הממשלה המיותרים, קיום מסיבות עיתונאים לבד בלי נתניהו, וניסיון להיראות כל הזמן ממלכתי.
גנץ מבין היטב שאם המלחמה תגלוש לצפון, הוא יחושק לממשלה ולא יוכל לפרוש ממנה. לפיכך הוא מהיחידים שסבורים, שניתן לפתור את המשבר מול החיזבאללה באמצעים מדיניים, כפי שפועלים האמריקאים.
בקטע הפנים מפלגתי, התייאש גנץ משיתוף הפעולה עם גדעון סער, והוא מבין שפורום השלישייה שהוקם בזמנו בעת הקמת "המחנה הממלכתי", וכלל אותו יחד עם איזנקוט וסער ("שלישית אגס") , לא יתכנס יותר. כבר היום מתנהלת מפלגת "המחנה הממלכתי" כשתי סיעות לכל דבר – "כחול לבן" של גנץ ו"תקווה חדשה" של סער, ללא שום תיאום ביניהם. גנץ וחבריו לא מגיעים לישיבות הממשלה, סער וחבריו כן מגיעים.
בהקשר זה ולנוכח היחסים והמחלוקות בין ראש הממשלה לשרים גנץ וגלנט, הוזכר השבוע שמו של סער כמועמד לכהן כשר ביטחון, אם גנץ יפרוש ואם גלנט יחליט שאינו ממשיך בתפקיד. למרבה האירוניה הוזכר גם שמו של אביגדור ליברמן כמועמד לתפקיד שר הביטחון. על פי הדיווח (בתחנה הצבאית), בוחנים בסביבתו של נתניהו להעניק לליברמן את תיק הביטחון עם דרישה ממנו להתחייב להישאר בממשלה לאורך 2024.
הדיווח אמנם הוכחש על ידי כל הצדדים, אך ליברמן עצמו נמנע מלקרוא לנתניהו להתפטר או ללכת לבחירות. בראיונות עמו הוא אומר כי יש קודם כל לנצח במלחמה. "אני לא עוסק עכשיו בשאלה של כן או לא בחירות. זה לא מעניין".
בשיחות נוספות, סיפר ליברמן כי ניסה כמה פעמים לקבוע פגישות עם אנשים שונים, בעיקר עם המזכיר הצבאי, כדי להצטרף לקבינט המלחמה אבל הבין שנתניהו הטיל עליו וטו. "ההסכמה היחידה בקבינט מלחמה זה 'רק לא ליברמן', כי הם לא רוצים מישהו שיאתגר אותם ושולט בחומר".
הוועדה והסלידה
גבולות הלגיטימציה: האם כל שאלה שנשאל הרמטכ"ל בקבינט היא בגדר השתלחות?
"מארב מתוכנן", "תחת אש צולבת", ו"ליל הגרזנים", אפיינו את כותרות כלי התקשורת, שתיארו את אשר ארע בישיבת הקבינט המורחב בדיוק לפני שבוע. היה זה כאשר השרים שאלו את הרמטכ"ל הרצי הלוי, על הוועדה שהקים לצורך הבדיקה המבצעית של הצבא לאחר הטבח.
חברי הוועדה אותם מינה הם הרמטכ"ל לשעבר שאול מופז, ראש אמ"ן לשעבר, אהרון זאבי פרקש, ואלוף פיקוד הדרום בעבר שלום תורג'מן. מדובר בהרכב שעורר שאלות ותהיות. מופז היה מאדריכלי ההתנתקות ונחשב לדמות פוליטית. זאבי פרקש תמך בסרבנות בחודשים שלפני המלחמה, ולכן לא ברור כיצד הוא יכול לבחון כעת את הצבא. כל זה הביא את השרים לשאול שאלות לגיטימיות לחלוטין. אולם מי שהדליף את מה שארע החוצה, סיפר על "קטטה מכוערת" שהביאה לפיצוץ הישיבה, ועל "סערה במערכת הצבאית בעקבות המתקפה של השרים על הרמטכ"ל".
השר דודי אמסלם שהשתתף בישיבה דוחה את הדברים הללו מכל וכל. לדבריו, הרמטכ"ל אישר בדיון בקבינט את ההודעה של דובר צה"ל בתקשורת על הקמת ועדת הבדיקה למחדל. "אמרתי לו שזה לא הגיוני, ולא יעלה על הדעת שבזמן מלחמה כשיש לנו חטופים ונופלים, שהצבא יתעסק בדבר הזה". גם השרה רגב אמרה כי הקמת הוועדה הזו, תגרום למפקדים להתחיל לחפש עכשיו מסמכים שונים, במקום לעסוק בלחימה.
"הם כותבים שהשתלחנו ברמטכ"ל, אבל זה לא נכון. מי שהשתלח בנו היה גנץ", ממשיך ומספר אמסלם. "הוא כמעט הפך שולחן והתחיל לצרוח כדי לעשות הצגה ולהדליף את זה אחר כך. האם כל שאלה לגיטימית זו השתלחות".
מי שעוד השתתף בישיבה היה שר האוצר סמוטריץ', שהעיד כי ישיבת הקבינט לא פוצצה, וכי רוב הוויכוחים היו בין השרים ולא מול הרמטכ"ל". לדבריו, נתניהו קבע מראש שהדיון יסתיים בחצות וכך באמת היה.
הבור והבונקר
הקריה בת"א מארחת מאז תחילת המלחמה את כל ישיבות הממשלה והקבינט
הדיון עצמו בקבינט נסוב סביב שלושה נושאים: האם נכון לעסוק בתחקירים עכשיו תוך כדי המלחמה. האם התחקירים הם משהו צבאי פנימי, או שנכון שתהיה מעורבות דרג מדיני. והאם הרכב הצוות נכון, בשעה שמופז הוא דמות פוליטית מובהקת וזאבי-פרקש הוביל קריאה לסרבנות בחודשים שלפני המלחמה.
מנגד הועלתה טענה כי ישיבת הקבינט אמורה הייתה לעסוק בנושא הרגיש: היום שאחרי בעזה. נתניהו ידע שהנושא הזה בעייתי מבחינה פוליטית, ולכן לדעת מבקריו, עודד את שריו הקרובים לתקוף את הרכב הוועדה שמינה הרמטכ"ל ובכך לפוצץ את הישיבה.
לטענה הזו אין שום הוכחה, אך מה שברור הוא, שאותם המבקשים מראש הממשלה והשרים ליטול אחריות מיניסטריאלית על אירועי הטבח, אינם יכולים לעצור אותם מלשאול את הרמטכ"ל שאלות לגיטימיות לחלוטין. לא כל שאלה היא השתלחות. מותר ורצוי לשאול את הצבא שאלות וגם לבקר אותו כדי שלא להגיע שוב לאירועי הטבח.
לשם שינוי, היו גם פרשנים צבאיים (מעטים) שציינו כי שרי הליכוד צודקים, משום שהיה על הרמטכ"ל לעדכן את השרים על הקמת הוועדה, ולא שישמעו על כך מהתקשורת. "הצבא כנראה לא הפנים את חלקו במחדל", טענו.
אגב, ישיבת הקבינט המורחב נערכה בקריה בת"א, שם נערכות כל ישיבות הממשלה מאז תחילת המלחמה. גם מסיבות העיתונאים וההצהרות לתקשורת נערכות בקריה וכן הפגישות עם משפחות החטופים. הדבר מעורר תרעומת רבה בקרב חלק מהשרים שעיקר פעילותם בירושלים. לדבריהם, אין שום סיבה להעביר את ישיבות הממשלה מירושלים לת"א, בפרט שהמדינה בנתה בהשקעה של מיליארדים, בונקר בהרי ירושלים, לצורך ישיבות חירום בעתות מלחמה וצרה. הבור בקריה החליף את הבונקר בירושלים.
בדרך החוצה
האם בן גביר יגשים את תקוות השמאל ויביא להפלת הממשלה משיקולים ימניים?
מיד לאחר הקמת הממשלה הנוכחית, עוד לפני המחאה וכמובן לפני המלחמה, כתבנו כאן כי מי שעלול להפיל את הממשלה יהיה איתמר בן גביר. ההנחה הזו נשענה על העובדה שהאיש מעולם לא היה בקואליציה ונחשב לאופוזיציונר מטבעו. כמו כן הערכנו כי הוא יתקשה להביע עמדות פרקטיות הנדרשות לכל חבר בקואליציה. תחת זאת הוא יהיה קשוב כל הזמן לבייס הימני שבחר בו, תוך תחרות עם יריבו מבית – בצלאל סמוטריץ'.
הימים חלפו עברו, בן גביר אכן עורר מהומות רבות, אך נשאר לשבת סביב שולחן הממשלה, מביט תדיר החוצה. נתניהו נוהג בו בזהירות רבה, נזהר שלא לפגוע בו, אך לא נותן לו את כל מבוקשו. בן גביר שהיה רוצה להיות חבר בקבינט המלחמה, וחבר בפורומים נוספים שונים, אינו מקבל את מבוקשו ומתקשה להסתיר את כעסו. כל זה מוביל לעימותים חוזרים ונשנים ביניהם, יחד עם האיומים התכופים שלו לעזוב את הממשלה.
בן גביר אינו חושש להביע את עמדותיו. יש לו בסיס תמיכה נרחב והוא מקבל כמעט בכל סקר לפחות 8 מנדטים. בסקר האחרון של מומו פילבר, שנערך על רקע דרישתו של בן גביר (ושל סמוטריץ') להחזרת ההתיישבות היהודית בעזה עם תום הקרבות, קיבלה "עצמה יהודית" 9 מנדטים ("הציונות הדתית" 5) על חשבון הליכוד שמקבל 25 מנדטים, שניים פחות מהסקר הקודם. כל זה מחזק את בן גביר להתמיד בקו שלו ביתר שאת.
"עצמה יהודית" הייתה היחידה בממשלה שהתנגדה לעסקת החטופים הקודמת, בה חזרו רוב הילדים והנשים, וגם עתה מוביל בן גביר קו קיצוני ומאגף את נתניהו מימין. "בן גביר הוא השר היחיד שלא סופר את נתניהו" אומרים שרים בליכוד. "הוא בקמפיין כל הזמן ונתניהו לא יכול מולו כי אין לו אלטרנטיבה".
אירועי הטבח הנורא גרמו לשני דברים בולטים: השמאל זז למרכז, ובמקביל לא מעט מאנשי הימין הקצינו עוד יותר לכיוונו של בן גביר. מבחינתם, צריך להחריף את המלחמה, לגרום לעזתים להגר ממקומם ולהקים התיישבות יהודית בעזה. זו גם הגישה של סמוטריץ', אבל יש הבדל בינו לבן גביר. בעוד סמוטריץ' מתנהל כחבר קואליציה, בן גביר לא מאמין לאף מילה של נתניהו ועושה מה שהוא רוצה.
נקודת הפיצוץ תגיע בדיון של "היום שאחרי" בעזה. אם בן גביר יחוש שנתניהו נכנע לאמריקאים ומוכן להתפשר על שלטון פלשתיני ברצועה, זה יביא לפרישתו. זו הסיבה שנתניהו עושה הכול כדי לדחות את הדיון הזה.
ואם בימין עסקינן, השבוע התברר שמי שאחראי לשלטים ברחבי הארץ: "נתניהו טוב לערבים", הוא איש ימין, אוריה לוברבום, מילואימניק שהיה מראשי מחאת ההתיישבות הצעירה ביו"ש, שנלחם בעזה ומבקר בחריפות את הצמרת הישראלית שמנהלת את המלחמה. התקשורת אימצה אותו בחום, התייחסה פחות לעמדותיו הימניות, אך הבליטה כמובן את השלטים שפיזר.
רק ברק
המינוי של אהרון ברק לנציג ישראל בהאג עורר השבוע שיח פוליטי בנוסח ימי המחאה
מי שמכיר את נתניהו ואת יחסיו האישיים המורכבים עם נשיא ביהמ"ש העליון לשעבר, אהרון ברק, לא הופתע השבוע מהחלטתו של ראש הממשלה למנותו לכהן כשופט מטעם מדינת ישראל בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג. השניים הרבו להיפגש בעבר בארבע עיניים ועל פי הפרסומים, ברק אף תמך בעסקת טיעון לנתניהו ובסגירת כל התיקים בתמורה לפרישתו. אם לא התקשורת משמאל, שסיכלה את העניין עם חשיפה מוקדמת, העניין היה יכול להתרחש בפועל.
ולמרות כל זה, המינוי השבוע עורר שיח ציבורי נרחב וגרר תגובות זעם מהצד הימני (הקיצוני), ומנגד, תגובות ניצחון ולגלוג על נתניהו, מצד אנשי המחאה והשמאל. לפני שנפרט את חילוקי הדעות, תחילה הרקע.
הדיון בתביעה נגד מדינת ישראל בבית הדין בהאג החל אתמול. דרום אפריקה, יוזמת הדיון תטען כי מדינת ישראל מבצעת רצח עם בעזה. מנגד תטען ישראל כי החמאס ביצע רצח עם ביום הטבח הנורא, בעוד שישראל פועלת בתגובה תוך הימנעות מפגיעה באזרחים בלתי מעורבים. הדיון לא יהיה קל וההחלטה הישראלית להשתתף בו, התקבלה רק בעקבות החשש שבית הדין יוציא צו ביניים המורה על סיום הפעילות של הצבא ברצועה. המשפט עצמו מתנהל על ידי 15 השופטים הקבועים של בית הדין, ושני שופטים נוספים שנשלחו, אחד מטעם התובעת דרום אפריקה, ואחד, אהרון ברק, מטעם הנתבעת ישראל.
המינוי של ברק עורר כאמור שיח פוליטי, שהזכיר את כל מה שקרה לפני המלחמה. האקטיביזם השיפוטי של ברק, שאומץ על ידי ממשיכיו בבג"צ, היווה את הסיבה המרכזית לכל הרפורמה המשפטית של יריב לוין. ההפגנות בעד ונגד הרפורמה היו למעשה סביבו. תומכי הרפורמה הפגינו מול ביתו, בעוד מתנגדי הרפורמה חיזקו אותו. מכאן גם נגזרה תגובתם על המינוי.
"אנחנו לא מבינים מה קורה כאן. ברק הוא המנהיג הרוחני של המחאה ואויבו הגדול של נתניהו", הגיבו במחוזות הימין הקיצוני. "שתיקתי רועמת", הגיב ח"כ רוטמן. מנגד בשמאל חגגו "ניצחון למערכת המשפט ולדמוקרטיה", ואגב כך סנטו בנתניהו: "כאשר הוא צריך איש מקצוע, הוא לא הולך לחפש אותו ב'פורום קהלת' או בקרב תומכי הרפורמה, אלא נצרך לשרותיו של יריבו אהרון ברק".
אחרים בשמאל (הקיצוני) לא אהבו את הסכמתו של ברק לייצג את מדינת ישראל, וטענו כי הוא בעצם מעניק שירות לנתניהו: "אם הוא יצליח בהאג למנוע צו להפסקת הלחימה, זה ישרת את נתניהו, שמעוניין בהימשכות המלחמה לצורך שרידותו הפוליטית".
תרגיל מחשבתי
מה היה קורה לו נתניהו היה דוחה את מינויו של אהרון ברק לנציג ישראל בהאג?
מאחורי הקלעים התברר כי נתניהו, לא באמת רצה למנות את ברק לתפקיד, והבחירה לא הייתה שלו. תחילה הוא פנה לפרופ' ארווין קוטלר, שר המשפטים לשעבר של קנדה ואחד התומכים הגדולים במדינת ישראל, אולם קוטלר בן ה-82 סירב מטעמי בריאות. אגב, גם קוטלר נמנה על מתנגדי הרפורמה. בסופו של דבר היועמ"שית גלי בהרב מיארה, היא זו שהמליצה על ברק. נתניהו קיבל את המינוי עקב אילוצי זמן.
בישיבת סיעת הליכוד השבוע, התרעמו חלק מהחברים (ח"כ גוטליב) על המינוי ודרשו לקבל תשובות. נתניהו נחלץ להסביר שלמרות חילוקי הדעות הרבים שיש לו עם ברק בענייני פנים, הרי שבעניינים בין-לאומיים, ברק פעל רבות למען מדינת ישראל וגם הוא ניצול שואה. זו הסיבה שבחרנו בו להיות הנציג מטעם המדינה בדיון".
וכרגיל יש גם אמירות משמאל על "תחכום קונספירטיבי" של נתניהו, לפיו הוא בחר בברק כיון שלפי הערכתו רבים הסיכויים להפסד בהאג, ואז הוא (נתניהו) יוכל לזרוק את כל האשמה על ברק. מנגד טענו בימין, שברק תמיד טען שהבג"צ מציל את מדינת ישראל מהאג. לפיכך תהיה זו ההזדמנות שלו להוכיח שאכן כך הדבר.
ולפני שנסיים את הפרק הזה, ראוי לבצע תרגיל מחשבתי קטן לאנשי השמאל, שלועגים לנתניהו וחוגגים ניצחון מדומיין, תוך טענה שהנה ההוכחה להישענותו ברגע האמת על ברק ולא על אחד המשפטנים מימין. הבה נדמיין לעצמינו מה היה קורה, לו היועמ"שית הייתה ממליצה על מינויו של ברק, אך נתניהו היה דוחה את המינוי לטובת משפטן הנמנה על תומכי הרפורמה.
במקרה כזה יש להניח בוודאות שהנושא היה דולף לתקשורת, ומעורר מיד מריבות קולניות תוך טענה, שהנה עוד הוכחה שנתניהו מוכן למכור את המדינה ובלבד שלא למנות את ברק "המומחה מספר 1 למשפט עולמי". מסקנה: הביקורת נגד נתניהו עשויה מפלסטלינה וניתנת לשינוי מצד לצד בהתאם לנסיבות.
טבח מתועד
רוע מזוקק: ההכנות המוקדמות מרגע הפריצה של מחבלי הנוחב'ה ועד לביצוע הזוועתי
שלושה חודשים חלפו מאז הטבח הנורא, והחומרים ממשיכים לזרום. השבוע פורסם תיעוד ממצלמות גו-פרו העצמיות שנשאו המחבלים על גופם ונתפסו בידי ישראל. מדובר בתיעוד שטרם נראה כמותו, שלבטח ישרת את ועדת החקירה הממלכתית כדי להבין את שארע.
התיעוד מתחיל מההכנות של מחבלי הנוחבה לפני התקיפה, דרך פריצת המכשולים בגדר ועד הטבח והקרבות בקיבוץ סופה, במוצב הצבאי הסמוך ועל הכביש הראשי. מתברר שהמחבלים התבקשו לצלם את האירוע והקדישו לכך זמן רב, מתוך רצון לקבל אחריו תגמול כספי כפי שהם עצמם מעידים בסרטון, וגם לצורך ההיסטוריה שלהם: להראות כיצד הצליח החמאס להפתיע את המודיעין הישראלי ולהכות את הצבא שוק על ירך.
התיעוד חושף באופן ברור את המידע הרב שהיה בידי המחבלים ועד כמה הופתעו מההישג של עצמם ומכך שלא נתקלו בכוחות צבאיים משך שעות ארוכות. המצלמה מתעדת את ההכנות בחדרים אפופי העשן בתוך רצועת עזה, את ערמות הטלפונים הסלולריים ומכשירי הקשר שחולקו לחוליות ואת הכסף הרב על השולחן, כולל שטרות של 200 שקלים, כדי להסתדר בתוך ישראל במידת הצורך. גם הארוחה האחרונה לפני הפעולה (שכללה תה ופיצוחים) תועדה וכן סמי המרץ שנטלו המחבלים לפני שהחלו במעשי הרצח.
בסרטון נראים המחבלים דוהרים עם שחר לתוך ישראל על טנדרים ואופנועים כשברקע מטחי רקטות לעבר ישראל. לאחר מכן הם נראים פורצים את גדר ההפרדה ללא שום הפרעה ואז בתוך שבע וחצי דקות מתחילת הפעולה, הם מוצאים עצמם בתוך ישראל.
החוליה המצולמת שמנתה עשרות מחבלים התקדמה לעבר מוצב סופה וחוליה אחרת שמה פעמיה לקיבוץ סופה. הכול מתועד לפרטי פרטים כולל הקרבות והירי. כמו כן נראה שהחוליה באה מצוידת אפילו עם רופא, שנקרא תוך כדי הקרב לטפל במחבלים הפצועים.
בכל מהלך הקרבות מקפידים המחבלים להצטלם ולשדר את התמונות בזמן אמת למפקדיהם בעזה. אחד המחבלים תועד כשהוא מדבר עברית ומורה לחיילים: ידיים למעלה.
באותו זמן ממש תועדה חוליה אחרת מגיעה לקיבוץ סופה. המחבלים רכובים על אופנועים פותחים את השער, אך לא מוצאים את התושבים המסתתרים בממ"דים. לפיכך הם מתחילים להצית את הבתים כדי לגרום לשוהים בהם לצאת החוצה. חוליה נוספת תועדה כשהיא מכינה מארבים לנוסעים על הכביש הראשי ויורה ברכבים חולפים. כל העת פועל הרדיו ברכבם של המחבלים ומשם נשמע קולו של שדרן פלשתיני, המעודד אותם להמשיך בפעילותם, תוך שהוא קורא גם לערביי ישראל להצטרף לטבח.
מדובר כאמור בסרטון שמציג את כל הרוע המזוקק מעיני המחבלים ומראה את המחדל הנורא והמתסכל של הצד הישראלי: בשעה שבכירי הצבא והשב"כ קיימו את השיחה הטלפונית שעות ספורות לפני הטבח, ישבו המחבלים בעזה וסגרו את הפינות האחרונות לפני יציאתם לביצוע מעשי הרצח.
שוב מוכח מעל כל ספק, שאם ההתרעות היו מגיעות בזמן, אפשר היה לסכל את ההתארגנות הזו באמצעות מסוקי קרב ואמצעים צבאיים נוספים ולמנוע את הפריצה פנימה. ועדת החקירה הממלכתית תעשה לבטח שימוש רב בסרטון הזה. יש להניח שהוא יעלה גם בבית הדין בהאג כדי להראות עד כמה המלחמה בעזה מוצדקת, ועד כמה יש להמשיכה עד לנטרול מוחלט של האיום.
הדיוקן והחמקן
ביקורת חריפה: כמה עולה ציור יוקרתי של ראש הממשלה לקראת יום הולדתו?
ייתכן מאד שהסיפור הבא מתאים יותר למדור "די לחכימא" של ידידי הרב שפיגלמן בעמוד האחרון של גיליון זה. למרות כך אתם קוראים אותו כאן, (מספר עמודים לפני הסוף), עקב משמעותו הפוליטית-תקשורתית. הסכיתו ושמעו.
בנימין נתניהו מכהן כראש ממשלת ישראל בתקופה הארוכה ביותר בהיסטוריה של המדינה. שני לו הוא בן גוריון, שכיהן בתפקיד 13 שנים (ו-127 ימים). בשנה הבאה ימלאו לנתניהו 75 שנים ואין לדעת האם עדיין יהיה בתפקיד, או שיחליט לפרוש בסיומה של המלחמה, כפי שרבים חושבים (וחלק מייחלים).
בכל מקרה לקראת יום הולדתו ה-75, החליטו בלשכתו להיערך לאירוע באופן מיוחד. עוד לפני המלחמה זימנו ללשכה את הצייר היוקרתי מישה רפפורט, המומחה בציורי דיוקן, כדי שיצייר את נתניהו. תמונת הדיוקן נועדה לעטר את מסדרון לשכת ראש הממשלה לצד תמונותיהם של ראשי הממשלות בעבר. המחיר "הצנוע" ששילמו עבור הציור עמד על 47 אלף שקלים.
מיד לאחר פרסום האירוע, קמו קולות זעקה. "התנועה לאיכות השלטון" איימה בפנייה לבג"צ נגד הבזבוז החמור בכספי ציבור. יו"ר האופוזיציה, יאיר לפיד ציין כי "ישראל הפכה לצפון קוריאה עם סגידה למנהיג". הכתבים הכלכליים מיהרו לערוך תחשיב של עלות העסקה, ועד כמה אפשר היה לסייע בסכום הכסף הזה למטרות חשובות יותר. "הנה עוד הוכחה לבזבוז המשווע של הממשלה הזו, שאינה מסתפקת במשרדים מיותרים, אלא מציירת ראשי ממשלות. האם הצעד הבא יהיה לצייר את כל השרים בסכומים דומים", שאלו בלעג.
גם ראשי המחאה לא טמנו ידם בצלחת, ובהפגנות (של מטה החטופים), הניפו שלטים עם הסיסמאות: "ציורים ללא מעצורים", "החמקן מצייר דיוקן, לך מכאן".
בלשכת ראש הממשלה הדפו את הביקורות וציינו כי הציור הוזמן עוד לפני המלחמה וכך נהוג לעשות עם כל ראשי ממשלות בתקופת כהונתם, מה עוד שכאן מדובר בתאריך עגול: לקראת יום ההולדת ה-75 של נתניהו.
התגובה הזו רק הלהיטה עוד יותר את הרוחות. התקשורת מיהרה לפתוח אולפנים, זימנה ציירים מומחים וערכה השוואות מחירים כדי להבין, האם אפשר היה להשיג את ציור הדיוקן במחיר מוזל יותר. במנהל הרכש הממשלתי הסבירו כי ההצדקה להזמין את הצייר המומחה, ולא לקחת צייר זול יותר, נועדה לשמור על אחידות התמונות של כל ראשי הממשלות התלויות במסדרון המוליך לאולם ישיבות הממשלה. "אי אפשר שיהיו הבדלי רמות בין ראש ממשלה אחד לראש ממשלה אחר", ציינו.
יש להניח שלאחר שקראתם את כל זה, התמלאתם גם אתם רוגז ותמיהה (שמא תהייה) על נתניהו, ללא קשר לדעתכם עליו ועל התנהלותו. בשביל מה הוא צריך את זה, אתם לבטח שואלים, מדוע הוא נכנס לכל בור אפשרי ומקומם נגדו את כל העולם. התשובה בקטע הבא.
בין נתניהו לחיות
יצירה אחידה": צייר הקריקטורה של "שביעי" מוכן להסתפק בסכום נמוך יותר
גם מי שאינו מעודכן בחדשות, מבין שהסיפור לעיל הינו סיפור דמיוני, שלא היה ולא נברא, לא מתחיל ולא נגמר, לא ציור ואפילו לא איור. כתבתי אותו לאור הכותרת שראיתי השבוע בתקשורת (ישראל היום). "נשיאה יקרה: 47 אלף שקלים לציור דיוקן של השופטת הפורשת אסתר חיות".
מתברר כי הנהלת ביהמ"ש שילמה כ-47 אלף שקלים עבור ציור דיוקן של השופטת הפורשת, שייתלה במסדרון השופטים הסגור בביהמ"ש העליון. את הציור ביצע מישה רפפורט, הצייר היוקרתי. על פי הכתבה, מדובר בתשלום היקר ביותר ששילם ביהמ"ש העליון עד כה לצורך הנצחת נשיאיו.
דוברות בית המשפט ציינה כי "מאז 92 החלה מורשת הנצחת נשיאי ביהמ"ש העליון לדורותיהם ע"י ציור דיוקנאותיהם והצבתם בהיכל המשפט. הציורים נתלים במבואה של קומת השופטים" (הסגורה לציבור). ההצדקה לקחת את הצייר היוקרתי רפפורט, יקר ככל שיהיה משום הרצון להבטיח "יצירה אחידה" לכל המצוירים.
למרות כך, לא כל השופטים אימצו את "הכבוד הזה". חלקם העדיפו חלופות יקרות פחות. כך לדוגמא, השופטת בייניש ויתרה על המנהג הראוותני הזה בגלל העלות הכבידה על הקופה הציבורית. תחת זאת הסתפקה בצילום אומנותי שעלותו 5,300 שקלים בלבד. יש להניח שגם השופט נועם סולברג, הידוע בשמרנותו, שאמור להתמנות בעתיד לנשיא ביהמ"ש העליון, יוותר על הכבוד המפוקפק והיקר הזה.
כך או כך, מיותר לומר ששום אולפן לא נפתח, שום ציפור לא צייצה, ושום ביקורת לא נשמעה. התגובה היחידה הייתה של הצייר אור רייכרט, מעיתון "שביעי", שחולל בשבוע שעבר מהומה, כאשר צייר קריקטורה של השופטת חיות, כשהיא כביכול דורכת על חייל לאחר פסקי הדין בעניין הסבירות והנבצרות. "הקריקטורה שלי שווה יותר", לגלג רייכרט. ועל זה היה אומר מנחם בגין: "יש שופטים בירושלים" (ויש להם ציורים יקרים). שבת שלום.
הטור נכתב ופורסם בעיתון יתד נאמן
