הנקישות והחששות
השבוע הקשה ביותר: 24 נקישות בדלתות, שהפכו ברגע אחד את החיים של יושבי הבית
אזלו המילים ונגמרו האמירות לתיאור המצב וכל המתרחש סביב המלחמה בעזה וסביב החטופים. כל שבוע מזמן לנו עוד כותרות על הלחימה והשלכותיה ועוד דיווחים על החששות בעניין גורל החטופים, אותם שעדיין נותרו בחיים. אך נדמה שעל דבר אחד אין חולק: השבוע החולף היה הקשה ביותר לצבא ולציבור, מאז החלה הכניסה הקרקעית פנימה לרצועה.
האסון בו נהרגו 21 החיילים, כ-500 מטרים ממערב לקיבוץ כיסופים, סמוך ממש לגבול הרצועה, ואך שעות בודדות קודם, שלושה קצינים שנהרגו בתקרית בחאן יונס, העלו את מספר ההרוגים ל-24 בתוך יממה אחת. מספר כזה של הרוגים ביום אחד הוא בלתי נתפס.
זה כבר לא "הותר לפרסום" של שם אחד, שניים או שלושה, כפי שלצערנו הגדול התרגלנו לקבל בכאב. הפעם מדובר היה ברשימה ארוכה ארוכה, בה פירטו את שם ההרוג, גילו, מקום מגוריו, וכמה ילדים הותיר אחריו, במיוחד שרוב ההרוגים השבוע היו חיילי מילואים בעלי משפחות.
24 נקישות בדלתות, שהפכו ברגע אחד את החיים של יושבי הבית. הלב נקרע לרסיסים למשמע סיפורי המשפחות על יקיריהם, כל אחד והסיפור שלו. לוויה רודפת לוויה, אסון רודף אסון. יתומים שלא יכירו את אביהם, אלמנות שמבכות את בעליהן. הורים ששיכלו את בנם. לב מי לא יכאב.
"כשאני נדרש בתקופה זו להגיע למישהו לביתו, אני נוקש באופן הכי מוזר ומשונה שיכול להיות, כדי שלא יחשבו שזו הנקישה הרשמית שאינם רוצים לקבל", סיפר השבוע ח"כ מתן כהנא מ"המחנה הממלכתי". החשש מהנקישות הללו, גרם למשפחות רבות שבניהם נלחמים בעזה, להציב בפתח הבית שלט: "נא לא לנקוש בדלת".
בכל מקרה, קשה ואין להשלים עם התשובה הפשטנית שניסו כמה לספק ש"ככה זה במלחמה", ו"אלו החיים" ולעבור לסדר היום לאחר האסון. גורמי ביטחון ציינו כי אירוע שכזה שמתרחש בפעולה מבצעית שגרתית יחסית סמוך מאד לגדר, של פיצוץ שני מבנים, מחייב בחינה לעומק של סדר הפעולות, האופן בו בוצע הפיצוץ, האם נשמרו כל אמצעי הזהירות, האם כמות האנשים בתוך הבתים הייתה נדרשת ומה ניתן לעשות כדי שהדבר לא יחזור.
השמועות והמשפחות
מה השתנה מאז ועד היום: בין האסון הנוכחי לאסון המסוקים לפני 26 שנים
כמו בכל אסון בסדר גודל שכזה, יש צורך להתמודד מול גל השמועות שמסב צער רב למשפחות. בהעדר הודעה רשמית של דובר צה"ל, מסתמכים מפיצי השמועות על חברים וקרובים במערך הלחימה, בדרג הביטחוני, ובשאר דרגי העורף שקשורים לאירועים הללו. המספרים שעברו ברשתות השונות, דיברו על 29 הרוגים ורק הגבירו את החרדה בקרב המשפחות שטרם קיבלו את ההודעות הקשות.
אי אפשר היה שלא להיזכר בסיפור של רונה רמון ז"ל אלמנתו של האסטרונאוט אילן ז"ל, שסיפרה כי התוודעה על מות בנה, טייס הקרב אסף, בתאונת אימונים, כאשר ראתה מול ביתה צלמים ותקשורת. "האם זו הדרך בה הייתי צריכה להבין על מות בני", קוננה אז.
"מאחורי השמועות יש משפחות", התחנן השבוע דובר צה"ל בפני הכתבים ומפיצי השמועות, כאשר הדף את המספרים המוגזמים שנזרקו לחלל האוויר. הדבר הזכיר את דרך ההתמודדות של הצבא ב"אסון המסוקים" שארע לפני 26 שנים בסוף חודש שבט תשנ"ז.
באותו אסון נורא התנגשו שני מסוקים של חיה"א הישראלי זה בזה מעל עמק החולה, בעת שהובילו לוחמים לפעילות מבצעית במוצבי צה"ל שברצועת הביטחון, דלעת ובופור שבדרום לבנון.
אחד המסוקים התרסק בחצר מבנה ששימש כצימר לנופשים במושב שאר ישוב, והשני התרסק בסמוך, בערוץ נחל בין שאר ישוב לקיבוץ דפנה. באירוע נהרגו כל 73 החיילים שהיו במסוקים. 8 מתוכם היו אנשי הצוות שהטיסו את המסוקים.
האסון ארע בשעות הערב, ודובר צה"ל דאז עודד בן עמי, פנה לכל הכתבים והצלמים שלא להעביר למערכות שום חומרים ותמונות, כיון שתרמילי החיילים נושאים את שמותיהם, ואסור שהמשפחות יגלו בדרך זו על מות יקיריהם.
"טסתי עם הרמטכ"ל דאז אמנון שחק, למקום האירוע ותוך 50 דקות הגענו לשאר ישוב ושמענו דיווח פנימי שכל ה-73 חיילים שהיו על המסוקים נספו", נזכר השבוע בן עמי. "התקשורת החלה ללחוץ, ולא נותרה לנו ברירה, אלא להוציא הודעה כי נספו 73 חיילים וממש עכשיו נמסרות הודעות למשפחות. באותו ערב ניתנה גם פקודה מהרמטכ"ל לכל החיילים ששהו בלבנון להתקשר הביתה ולהרגיע את בני המשפחות".
"זה היה משהו חריג מאד, כי אי אפשר היה לעצור את הפרסומים והשמועות", ממשיך ונזכר בן עמי. מה שברור שבמצב הנוכחי היום, כאשר לכל אחד יש נגישות וזמינות לכל אירוע, קשה עד בלתי אפשרי לעצור את השמועות.
במקביל, גם לתקשורת יש במקרים כאלו קודים משלה וכאשר היא מדווחת (כפי שעשתה ביום שני) על "קרבות עזים" ברצועה, כולם כבר מבינים היטב, מה עומד מאחורי הדיווח הזה.
קרועים בצרה
משפחות ההרוגים דורשות להמשיך בלחימה; חלק ממשפחות החטופים דורשות לעצור
יש שמנצלים את האסון הנורא השבוע ואת האבדות הרבות והכואבות כדי להעצים את המחלוקת על המשך הלחימה. לא במקרה הם משתמשים במילה "להעצים", כהשאלה נגטיבית מול "עצימות המלחמה". לצורך כך הם מגייסים את תקדימי העבר במלחמת לבנון, שבה "אסון המסוקים", שהוזכר כבר לעיל, היווה את הזרז לנסיגה החד צדדית מלבנון.
הוויכוח נחצה במידה רבה בין ימין לשמאל. נתניהו שמוביל את טענת הימין, מצהיר כי החמאס סופג אבדות רבות ויש להמשיך ולהכות בו עד שתגיע נקודת השבירה, שתוביל בסופו של דבר לעסקת שחרור החטופים בתנאים שאפשר לקבל. גם גלנט, שהפך לבר פלוגתא של נתניהו כמעט בכל נושא, מסכים עמו לחלוטין בנקודה הזו.
מנגד, בשמאל מאשימים את נתניהו בשיקולים פוליטיים, תוך טענה שהוא תומך בהמשך הלחימה רק כדי לשרוד פוליטית. לפיכך הם תומכים בהפסקת הלחימה ובביצוע עסקה מהירה לשחרור החטופים בטרם ימותו בשבי או ייעלמו.
לפי הנתונים שבידי הצבא, 30 חטופים מתוך 136 שמצויים בידי החמאס כבר אינם בחיים, וייתכן שהמספר האמיתי גדול אף יותר. "כל יום שעובר מסכן עוד יותר את חיי החטופים", אומרים משפחותיהם בכאב רב, אך שוגים בכך שהם נותנים לאנשים פוליטיים, שכל רצונם מסתכם בהדחת נתניהו, לנהל אותם.
הוויכוח האם לעצור את הלחימה או להמשיכה עובר לפסים עצובים וכואבים בבתי העלמין מחד, ובכיכרות ההפגנות של משפחות החטופים מאידך.
מי שנהרג לו חייל, צועק שלא לעצור את הלחימה, כפי שהיה השבוע באחת ההלוויות, כאשר אח של חייל שנהרג באסון המבנים, צעק בסערת רגשות לשר גנץ, שנטל חלק בהלוויה: "אח שלי לא מת לחינם, אל תעצרו את המלחמה"!
מאידך מי שיש לו בן משפחה חטוף, צועק שיש לעצור את הלחימה. מדובר אמנם בהכללה גסה כיון שיש בני משפחות חטופים שאינם צועקים ואינם חושבים שיש לעצור את הלחימה. אולם כרגע, מי שצועקים יותר חזק הם משפחות החטופים, הקוראות לבצע עסקה בכל מחיר, גם אם זה כרוך בהפסקת הלחימה.
משפחות אלו נתמכות בידי התקשורת, שרואה בכך אפשרות לפגוע בנתניהו, ומכאן חוזק הצעקה והרושם כאילו רוב הציבור מעוניין בעצירת המלחמה. בפועל, מצביעים כל הסקרים על ההפך המוחלט: הציבור לא תומך בעצירת המלחמה, לבטח לא בתנאים שמוצגים בתקשורת – תנאי כניעה מוחלטים.
כך או כך, האבדות הרבות יחד עם הדיווחים (המגמתיים) על דשדוש במלחמה, מביאות את משפחות החטופים לדרוש עסקה מידית, יחד עם דרישת מתנגדי נתניהו לבחירות עכשיו. חלק מהמשפחות העצימו (פעם נוספת המילה הזו) השבוע את מחאותיהם הן בכנסת, כאשר התפרצו לדיונים בוועדת הכספים, והן בהפגנות ברחובות ובכבישים, ובכוונתם להמשיך בכך.
דיווחים סותרים
מחלוקת בין חמאס "מנהרות עזה" לחמאס "מלונות הפאר" מונעת התקדמות בעסקה
הדיווחים נעים מצד לצד. לרגע יש עסקה קרובה ממש, ולרגע העסקה מסתבכת והולכת. מחד מדווחים על מגעים ופריצת דרך, ומאידך מדברים על התבצרות, חוסר אמון ואי הסכמה. המשפחות נקרעות בתווך.
לאלו גם אלו ברור מה רוצה החמאס: הפסקת לחימה כוללת, חזרה לשליטה מלאה בעזה, ערבויות ביטחוניות ומעשיות שישראל לא תמשיך לתקוף, שחרור כל המחבלים לרבות מחבלי הנוחב'ה שנתפסו בעיצומו של הטבח ולאחריו, ואז לשחרר אט אט בחזרה את החטופים טיפים טיפים ובשלבים. זאת רק לאחר שיווכחו לראות, שישראל מקיימת את כל תנאי העסקה. ובקיצור: הסכם השפלה על מלא, לא פחות מהטבח עצמו.
בדרך כלל הצד המנצח במלחמה, הוא זה שמכתיב את תנאי סיומה. במלחמה הנוכחית, החמאס רואה את עצמו כמנצח בגלל ההפתעה שהנחיל לישראל במכת הפתיחה. מאידך, הצבא התעשת במהירות ומנחיל מכות קשות לחמאס בכל הרצועה. כל זה גורם לשני הצדדים להתעקש על התנאים שלהם לסיום המלחמה.
במקביל לוויכוחים בישראל בין ימין לשמאל על עצירת המלחמה (כפי שתוארו לעיל), גם בחמאס קיימת מתיחות מתמשכת בין מנהיגי החמאס המתחבאים כעכברים בבונקר בעזה, לבין מנהיגי החמאס בחו"ל שחיים חיי פאר במלונות בקטאר וברחבי העולם. המתיחות הזו מונעת התקדמות בהצעות הישראליות לביצוע העסקה. נתניהו רמז על כך בפגישתו השבוע עם משפחות החטופים, כאשר אמר להם, שיש הצעה ישראלית על השולחן "עליה אני לא יכול להרחיב בפרטים".
אין לדעת מה בדיוק ההצעה והאם הכוונה להגליית ראשי החמאס בתמורה להחזרת החטופים, כפי שדווח בעבר. אולם ברור כי החזרת החטופים לא תבוא על חשבון מטרות המלחמה למיטוט החמאס. עם זאת, ייתכן וקיימת אפשרות להפסקת אש לפרק זמן מסוים ולא ארוך, כדי לתת עדיפות להחזרת החטופים, הגם שכרגע ממש מתנהלת פעילות עצימה בחאן יונס עם תחושה שמתקרבים לראש הנחש.
רוב הדיווחים השבוע על העסקה המתרקמת, הסתמכו על מקור רשמי במצרים, שאישר את הידיעות, לפיהן ישראל הציעה הפסקת אש של חודשיים בלחימה. במהלכה ישוחררו חטופים, בתמורה לשחרור מחבלים, ובהם ככל הנראה גם כאלו עם דם על הידיים, בעוד מנהיגי חמאס יורשו לצאת מרצועת עזה למדינה אחרת. המקור המצרי ציין, כי הנהגת חמאס דחתה את ההצעה ומתעקשת על עמדתה המקורית: חמאס לא ישחרר חטופים עד שישראל תסיים את המלחמה ותיסוג לחלוטין מרצועת עזה. סינוואר מתעקש גם להישאר בעזה.
דחיית ההצעה רק מוכיחה את מה שנכתב לעיל: החמאס מתנהג כמי שניצח במערכה והוא מתבצר ומתעקש לכפות את תנאי סיומה. כך או כך, בישראל דחו את הפרסומים וציינו, כי "יש פערים מאוד גדולים, ואין התקדמות במגעים וכי אסור להשלות אף אחד, זה ייקח עוד הרבה זמן".
הרצועה מתהדקת
הפגנות פנימיות נגד החמאס: מחסום הפחד של העזתים נשבר גם בחאן יונס
ללא קשר לאסון קריסת המבנים, נרשם השבוע לחץ צבאי גובר בדרום הרצועה בחאן יונס. הצבא כיתר את העיר והתושבים ההמומים ראו מול עיניהם טנקים בלב העיר השנייה בגודלה ברצועה, מחזה לא שכיח מאז ההתנתקות. אם הצבא ימשיך שם את הכתרים והסגרים, הוא ייצור מהלך שישנה את המציאות בדרום הרצועה.
בחאן יונס פועלים עדיין מוסדות שלטון המרוכזים מתחת לקרקע. ההנהגה הכינה שם מראש אזורים שלמים לשהות ארוכת טווח. למעשה תוכננה העיר הזו למטרות לחימה כקו עומק מול ישראל. לחמאס היה ברור שאם יהיה תמרון ישראלי, כפי שאכן מתבצע עתה, תתחיל הלחימה בצפון הרצועה, דבר שיגרום לנסיגה והתבצרות בדרום עזה בחאן יונס וברפיח.
החשיבות של חאן יונס נמדדת בכך, שזו עיר הבית של סינוואר. ההערכה היא, שכל מפקדת החמאס והחטופים נמצאים שם. לפיכך היקף המנהרות בה הופך את הלחימה לקשה ואיטית ומאלץ את הצבא להילחם מעל ומתחת לפני הקרקע. 20 שנה חיכו שם למהלך הזה ואי אפשר להרוס הכל כה מהר.
עד כה טרם נשבר המבנה הצבאי בחאן יונס, ועדיין יש שם אפשרות להעביר פקודות ולנהל את המערכה. ולמרות כך הלחץ הצבאי עושה את שלו. האינדיקציה לכך היא התנועה של האזרחים. מסתבר שלעזתים יש את הסנסורים הכי משוכללים לזיהוי המצב גם בצפון הרצועה וגם בדרומה. כאשר הם הבחינו שהצבא הישראלי רציני בכוונותיו בערי צפון הרצועה הסמוכות לגבול הישראלי, הם מיהרו לנוע לכיוון מרכז הרצועה ולדרומה. החמאס ניסה להניע אותם מלנוע, אך הצליח בכך רק חלקית.
השבוע נוכחו העזתים לראות, שהרצינות הזו נמשכת גם בדרום הרצועה, ולכן נראו המונים עושים את דרכם עוד יותר דרומה לעבר רפיח. הדבר יוצר לחץ על גבול מצרים, שכועסת על ישראל וזו אולי אחת הסיבות מדוע א-סיסי, נמנע מלקבל שיחה השבוע מנתניהו.
השאלה העיקרית היא כיצד הדבר ישפיע, אם בכלל, על סינוואר ודף, והאם הם מרגישים שמדובר בקרב הכרעה מול אחת משתי החטיבות החזקות של החמאס – יחידת הבית שלהם. אין לדעת מתי יגיעו הכוחות לשני מנהיגי החמאס, אך ניתן להעריך, שאם הם לא ברחו לרפיח, הם שומעים מקרוב ממש את כוחות הצבא. החבל מתהדק סביבם.
העזתים כאמור חשים בכך ומחסום הפחד שלהם מהחמאס נשבר. הדבר התבטא בהפגנות בחאן יונס נגד החמאס שקראו להחזרת החטופים לישראל, כדי שהם (העזתים) יוכלו לחזור לבתיהם, משם ברחו.
שורה תחתונה: הפעולה בחאן יונס מתקדמת הרבה יותר ממה שמצטייר לציבור בישראל. הצבא לא ממהר לחשוף את ההתקדמות הזו, מתוך הנחה שיחיא סינוואר עוקב בדריכות אחר כל דיווח בתקשורת הישראלית, שנותרה מקור המידע העיקרי שלו. אולם על פי כל הרמזים, הצבא מתקרב למוקדי הכוח, כולל כניסה למנהרות הנחשבות ל'נכס אסטרטגי' של החמאס.
המגבלה היחידה: הימצאותם (ככל הנראה) של החטופים הישראלים במנהרות אלו. כל כוח שפועל בגזרה זו, ובמיוחד חיל האוויר והארטילריה, מודע היטב למגבלות הללו ופועל בהתאם. יש להניח שסינוואר אינו נמנה על עשרת קוראי המדור, ובכל זאת גם כאן צריך להיזהר מלחשוף פרטים נוספים שהצבא מסתיר מסיבות מבצעיות.
מתקרבים למערכה
תמימות דעים: הסרת האיום בצפון, היא כבר לא שאלה של 'אם' אלא רק של 'מתי'
אם בנושא הדרומי ניסו לייצר מחלוקת, האם יש להפסיק את הלחימה לצורך העסקה, אם לאו, הרי שבנושא הצפוני יש תמימות דעים שהמערכה הולכת ומתקרבת. אין שום מצב שחבל ארץ שלם הפך לנטוש ושומם כל כך הרבה זמן.
ובכל זאת היו שניסו לקשור בין ביצוע עסקת החטופים גם למצב בצפון בדרך זו: החיזבאללה לא מפסיק לשגר רקטות ולאיים על הצפון, כסוג של התחייבות לחמאס על המלחמה בעזה. אולם אם תבוצע עסקה לשחרור החטופים, שתגרום להפוגה כזו או אחרת בעזה, הדבר יאפשר לחיזבאללה לרדת מהעץ ולהפסיק את הירי, דבר שיזרז גם את ההסדרה המדינית בצפון. במקרה כזה, גם אם יחודשו הקרבות בעזה, וגם אם בסופו של דבר לא תהיה הסדרה בצפון, החיזבאללה יימנע מלחזור לירי.
מדובר בספקולציה מפותלת, שכרגע פחות מעניינת. המצב העכשווי הוא שהחיזבאללה בעצם הצליח ליצור אזור חייץ ענק הכולל פינוי של יותר מ-60 אלף תושבים ישראלים מבתיהם.
בישראל כאמור לא יכולים להשלים עם זה ועל פי דיווח השבוע שפורסם ב'וושינגטון פוסט', הבהירו גורמים בכירים בישראל למקביליהם בארה"ב, כי אם לא יגיעו להסכם גבול ארוך טווח עם לבנון בשבועות הקרובים, "ישראל תחריף את המאבק שלה עם חיזבאללה". בדיווח הודגש שישראל סימנה את סוף חודש ינואר (בימים אלו) כתאריך יעד להגיע להסכם, ואם לא, היא "תגביר את המערכה הצבאית נגד חיזבאללה".
שר הביטחון גלנט, שביקר השבוע בגבול הצפון אמר, כי הוא לא מייחל למלחמה ואינו רוצה לקחת את זה כברירה ראשונה, ולכן מנסים למצות את האפשרות ההסכמית. "אבל אם אנחנו נצטרך להפעיל כוח על מנת להחזיר את האנשים שלנו לבתיהם, אנחנו נפעיל כוח".
בלבנון עוקבים בעניין אחר האזהרות הללו ושגריר של מדינה אירופית גדולה אף העביר אזהרה לרשויות בלבנון כי "המלחמה מתקרבת למדינה, ויש חשש גובר שהמצב ייצא משליטה". השגריר סיפר כי רק ההתערבות של ארה"ב וצרפת מנעה בינתיים את התרחבות המלחמה בלבנון.
כל זה מוכיח בוודאות, שהסרת האיום בצפון, היא כבר לא שאלה של 'אם', אלא רק של 'מתי'. הדבר מחזיר אותנו לאחור, לכ"ו תשרי, ה-11 באוקטובר, ארבעה ימים לאחר הטבח הנורא בדרום. לאירועים שקרו באותו יום, יש משמעות פוליטית וצבאית רבה בכל הקשור ללחימה בצפון. בקטע הבא.
חוכמה לאחר מעשה
מי מנע את מתקפת המנע על החיזבאללה ומי מנע בזמנו את המתקפה באיראן?
הראיון שקיים גדי איזנקוט בתקשורת בשבוע שעבר עורר הדים רבים. איזנקוט, אב שכול טרי עורר המון אמפטיה, ובשמאל מיהרו להכתירו כמנהיג החדש וכמועמד לגיטימי לראשות הממשלה. אחרים אמרו כי ההיפרדות שלו מגנץ קרובה מאד, ופניו להפוך למנהיג מפלגת העבודה, מרצ וארגוני המחאה (תפקיד שיאיר גולן תופר לעצמו).
במהלך הראיון התייחס איזנקוט גם למה שארע בחדר ישיבות הקבינט ב-כ"ו בתשרי, ארבעה ימים לאחר הטבח. בדיעבד התברר כי באותו יום, רגע לפני ש'המחנה הממלכתי' נכנסו לממשלת החירום, הייתה מדינת ישראל קרובה ממש לפתוח במלחמה מול החיזבאללה באמצעות הנחתת מכת מנע, עם ניסיון לחסל את נסראללה.
במהלך הראיון, תואר איזנקוט כמי שמיד עם כניסתו לקבינט יחד עם גנץ, מנע את המתקפה הזו "בצרחות אדירות שהדהדו גם מחוץ לחדר הדיונים". חבריו הקרובים סיפרו שהוא לא היסס לצרוח ממש על נתניהו ובכך מנע את המתקפה, שאם הייתה מתבצעת, הייתה מסבכת את ישראל בשתי זירות קשות, כחלומו הגדול של סינוואר.
הצגת הדברים באופן זה, קוממה את נתניהו ואנשיו, שמספרים סיפור אחר לגמרי. לדבריהם, גלנט ועימו הרמטכ"ל הלוי ובכירי מערכת הביטחון, תמכו ביציאה למתקפה בצפון, אך נתניהו התנגד לכך. בהמשך הצטרפו לקבינט גנץ ואיזנקוט ותמכו בעמדתו. "זו הייתה אחת ההחלטות החשובות בהיסטוריה של ראש ממשלת ישראל", הסבירו בסביבתו של נתניהו. "ראש הממשלה יצר רוב בקבינט נגד עמדת גלנט והצבא, והציל את המדינה מאסון נוסף".
התנגדות נתניהו לפתיחת זירת לחימה בצפון, תואמה אז עם ארה"ב, במטרה ליצור בידול מזירת הדרום. בסביבת ראה"מ מוכנים להודות, שאיזנקוט היה שותף למאמץ למנוע את הלחימה בצפון, אבל הרוב בקבינט היה מובטח לו גם עם גנץ ורון דרמר.
מנגד אומרים בסביבתו של איזנקוט, שנתניהו היה שרוי בהלם לאחר הטבח והתקשה לקבל החלטות מול המערכת הצבאית, שניסתה לסחוב אותו למערכה גם בצפון. התנגדותו הייתה רפה. רק הצטרפותם של גנץ ואיזנקוט באותו יום לקבינט, מנעה מלחמה. במילים אחרות: נתניהו היה צריך אותם כדי שיסייעו לו לעמוד מול הדרג הצבאי ושר הביטחון.
כך או כך, היו שתהו האם הייתה זו החלטה נכונה למנוע מלחמה בצפון, לנוכח הקונספציה שכשלה בדרום. פירוש: במשך כל השנים הבליגה ישראל והכילה את ההתעצמות של החמאס, עד המכה הכואבת שספגה בשמחת תורה. לפיכך ראוי לשאול: מדוע ההבלגה בדרום נחשבת לטעות אסטרטגית, אבל כאשר גנץ ואיזנקוט תמכו בהבלגה בצפון, הם זוכים לשפע מחמאות.
שמא מכת פתיחה בצפון הייתה מצליחה לשנות את המצב, בדיוק כמו שאם ישראל הייתה תוקפת את איראן לפני עשר שנים, כפי שתמכו אז ברק ונתניהו, מול ראשי הצבא ומערכת הביטחון, אשכנזי דיסקין ודגן, המצב היום היה יכול להיות שונה בתכלית. איראן הייתה פחות חזקה, פחות תומכת בטרור ופחות מעורבת באזור.
התקשורת אז תמכה בעמדה הצבאית של אשכנזי, דיסקין ודגן נגד התקיפה ויצאה נגד נתניהו ושר הביטחון שלו ברק. מאז כאמור הכול השתנה. רק השאלות נותרו והתחדדו.
התיישבות במחלוקת
קמפיין החזרה לגוש קטיף בעיצומו: התמונות מגיעות גם מהחיילים הנמצאים בשטח
"זה נשמע מעט הזוי ודמיוני, אבל יש כאלו שמנסים לקדם את זה במרץ: התיישבות יהודית בעזה. התוכניות מוכנות, יש כבר אפילו שמות לישובים שיוקמו, וביום ראשון יערך כנס גדול בבניני האומה בו ייטלו חלק אלפים. פוליטיקאים רבים מהליכוד ומהימין כבר הבטיחו את מקומם. אפילו שרים מהממשלה יגיעו וינאמו. הכותרת הלא מוצהרת: חוזרים לגוש קטיף.
ראש הממשלה נתניהו אינו תומך (לפחות רשמית) בהתיישבות יהודית בעזה. כאשר נשאל באחת ממסיבות העיתונאים, האם ישראל מתכוונת לכבוש את עזה והאם מתוכננת התיישבות יהודית במקום, השיב קצרות: "זה לא יקרה". נתניהו בהחלט מבין מה היה קורה מבחינה מדינית מול ארה"ב ושאר התומכים במלחמה, אם היה משיב תשובה חיובית. חבריו בליכוד מבינים זאת פחות, והשרים מיקי זוהר וחיים כץ, אף מתכוונים לנאום בכנס וקראו להשתתף בו.
האם יש סיכוי להתיישבות כזו? תלוי כמובן את מי שואלים. יוסי דגן, ראש מועצה אזורית שומרון, אחד האנשים החזקים בליכוד, מראשי המיזם לחזרה יהודית לעזה, טוען שהדבר ריאלי לחלוטין. "לפני 16 שנה נלחמנו לחזור לחומש אחרי ההתנתקות. בסוף זה קרה וחוק ההתנתקות בוטל. חזרנו לחומש ולצפון השומרון ונחזור גם לגוש קטיף".
המטרה של המארגנים היא להתחיל במאחזים קטנים בצפון הרצועה, סמוך לגבול, היכן ששכנו דוגית, אלי סיני וניסנית. "בלי הממשלה זה לא ילך", אומר יוסי דגן ומצפה לקבלת תמיכה מעשית. "אנחנו לא קוראים תיגר על נתניהו, אבל האמירה שלנו היא חד-משמעית".
למרות הקריאה של דגן, קשה לראות כיצד הממשלה במתכונתה הנוכחית תתמוך בקמפיין החזרה לעזה, בפרט שכיבושה והקמת התיישבות יהודית בה אינה נכללת במדיניות של ממשלת ישראל ליום שאחרי.
האירוע בשבוע הבא לבטח יעורר כותרות עם התנגדות בינלאומית נרחבת, והלחץ על נתניהו יגבר מכאן ומכאן. המארגנים כבר רצים קדימה ואפילו חשבו על שמות הישובים שיוקמו. לדבריהם, השמות לא יהיו אותם השמות שהיו לפני ההתנתקות. כל יישוב יהיה על שם של נופל אחר, או ראשי תיבות של כמה לוחמים שנפלו בעזה.
בינתיים הקמפיין הזה מחלחל גם לצבא ובתמונות רבות ששולחים החיילים מעזה, הם מצטלמים במקומות בהם היו בעבר ישובים יהודים בגוש קטיף, עם כתובות גרפיטי: "חוזרים לגוש קטיף". המארגנים משוכנעים שזה יקרה. ימים יגידו.
האולפנים והצנינים
הפרשנים "נעלבו" מהביקורת שהוטחה בהם לנוכח קמפיין התבוסתנות שהם משמיעים
אם בימין מנהלים קמפיין חזרה לגוש קטיף, הרי שבאולפני התקשורת מנהלים שיח מסוג אחר: קמפיין תבוסתנות. ככל שמדובר בקצינים בכירים יותר בעבר, וככל שמדובר בפרשנים בכירים בהווה, כך התנגדותם הנחרצת למהלכי המלחמה. הם אינם בוחלים באמירות תבוסתניות על אי הצלחה, דשדוש, חוסר יעילות וחסר תכליתיות. המטרה, כפי שכבר כתבנו בשבועות האחרונים, היא נתניהו וממשלתו.
אם עד לא מכבר הביקורת הזו הוצנעה, הרי שבשבועיים האחרונים היא גברה. כך לדוגמא הפרשן הבכיר רונן ברגמן, הכותב גם בעיתונות בארץ וגם בארה"ב, התבטא באומרו כי "אי אפשר להשלים את שני היעדים, מיטוט החמאס והחזרת החטופים וגם בצמרת הצבאית והמדינית אומרים שאפילו אחד אי אפשר להשיג".
הפרשנות הזו היא רק דוגמא לקולות הנהי באולפנים, דבר שהביא להתייחסות ישירה של נתניהו באחד ממסיבות העיתונאים שקיים. כאר נשאל על ידי אחד מהעיתונאים על אי הצלחת המלחמה, יצא בתקיפות נגד קמפיין התבוסתנות, ונראה היה כי הגיע מוכן ו"קרבי" לשאלה הזו. "אתם באולפנים תמשיכו להילחם בי, ואני אלחם בחמאס", השיב.
במפגש השבוע עם קצינים, המשיך נתניהו את המתקפה בנושא: "אני שומע באולפנים, פרשנים וכל מיני זה מסבירנים "אי אפשר" ו-"לא צריך". אפשר, צריך וגם אין לנו ברירה אחרת". גם שר האוצר בצלאל סמוטריץ', תקף השבוע את האווירה שמנסים האולפנים ליצור: "כשסינוואר צופה באולפנים מהבונקר הוא אומר לעצמו שזה בסדר ויש לו תקווה".
הדברים של השניים גרמו כצפוי לתגובות רבות באולפנים ש"נעלבו מהדברים". רק להם מותר לבקר ולהתלונן מבלי לקבל ביקורת חזרה. כאשר נשמע קול בודד של כתבת מדינית באחד מרשתות התקשורת, שהצדיקה את הביקורת על האולפנים, עטו עליה עמיתיה בחמת זעם. היה זה כאשר טענה כי הביקורת אינה מגיעה רק מראש הממשלה אלא גם מהרחוב. "זו ביקורת לגיטימית ומותר לנו לעשות חשבון נפש על דברים שנאמרים כאן. יש אמנם קולות שונים בין יושבי הפאנלים אבל עדיין הקולות הרווחים באולפנים הם מאד מסוימים, ותחושת חלק גדול מהציבור היא שהדברים הללו מחלישים אותם".
חברי הפאנל לא יכלו כאמור להתאפק ומיהרו לגלגל את הכדור לכיוונו של נתניהו: "זה רק הוא שמנסה לייצר את התחושה הזו בקרב הציבור. רק הוא", השיבו לה ופטרו עצמם מכל חשבון נפש. מעניין עתה יהיה לראות, כמה זמן תחזיק אותה כתבת באותה רשת תקשורת לאחר דבריה האמיצים.
ולסיום, למצעד האמירות בעניין האולפנים הצטרף השבוע בני גנץ, שלא יכול היה להשאיר את האירוע רק לנתניהו ומצא את הזווית שלו לעקוץ את ראש הממשלה: "מי שנושא באחריות הם המנהיגים ולא האולפנים. האחריות רק עלינו". הפוליטיקה האולפנים והצנינים.
