הוא הגיע לישראל לפגוש אותי, ישבנו זה מול זו, בלובי של מלון ירושלמי, בחור ובחורה בשידוכים. הוא – אמריקאי ואני, ישראלית מלידה. העברית שלו הייתה תנ"כית למדי, את השפה הזו רכש מסידור התפילה ולימודי הקודש. אבל החיוך וההליכות הנעימות שלו כבשו אותי.
עסקתי אז בהפקת סרטי הווידאו ואני זוכרת בבירור את השיחה המכוננת הזו שהיתה לנו בפגישה: "אני לא מוכנה לוותר על העיסוק בהפקות וידאו ויציאה מהארץ לא באה בחשבון. אבל, פעמיים בשנה חשוב לי להתנדב בשליחות״.
מאחר וגדלתי בבית שבו יש 17 ילדים, כאשר רובם ככולם עוסקים בשליחות או בהוראה, יצא שאני היחידה שבחרתי לי עיסוק אחר, אבל הרצון להשפיע רוחנית קינן אצלי. אז הגעתי לפשרה עם עצמי: כל השנה נעשה ביזנס ופעמיים בשנה נתנדב למען הכלל.
בסימן טוב ובמזל טוב נישאנו, ומחלום למעשה – מצאנו את עצמנו אורזים מצות, אוכל כשר, ביגוד לשבועיים, זוג טרי, ישר מהקופסה, חודשיים בלבד לאחר החתונה על מטוס מקרטע לאסיה התיכונה. לקזחסטן.
ליל הסדר הראשון במזרח קזחסטן
תושבי קזחסטן מלוכסני עיניים, נוחים ואדיבים מאוד. השפה הרשמית במדינה היא קזחית, אך רוב תושביה מתנהלים ברוסית, זכר לכיבוש הרוסי ארוך השנים. "נחתנו באלמאטי, עברנו הכשרה קצרצרה והופה, שוב על מטוס, בטיסה של שעה וחצי ואנחנו באוסט קמינגורסק.
העיר אוסט קמינגורסק, או בקזחית אוסקמן, שוכנת במזרח קזחסטן, על גבול סיביר. בזמן השלטון הסובייטי העיר אוסט קמינגורסק היתה סודית. בעיר ובמחוז ישנם מפעלים למתכות יקרות, מפעל לזהב, טיטניום ואף כור גרעיני. לשם נשלחו סטודנטים שסיימו בהצטיינות את האוניברסיטה ורבים מבני הקהילה הם כימאים, פיזיקאים ומומחים לאטום. מינוס ארבעים זהו מזג אוויר די רגיל, גם כשהשלג נערם לכמה מטרים יתנהלו הלימודים בבתי הספר כרגיל והשוק, פתוח תמיד.
"הזמן קצר", אמר לנו וולודיה, ראש ארגון חסד בעיר, ואשתו תרגמה לנו לעברית. בעוד יומיים נארח עשרות יהודים לליל הסדר.
שמנו פעמינו לשוק המקומי, העמסנו כשישים קילוגרם תפוחי אדמה, מספר דומה של קילוגרמים סלק, גזר, שאר ירקות ופירות. מים, הזהירו אותנו המקומיים אסור לשתות מהברז, יש להרתיח. רכשנו ארגזי מים לבישול ולשתיה, בשר ועופות יישלחו אלינו מאלמאטי במשאית. ודגים, מסוג סזן הידוע ככשר רכשנו בדוכן הדגים שבשוק.
עם השלל הזה, הגענו לבית המיועד לרב, שעד אז עמד שומם, בית הכנסת היה בשלבי בניה, אך בית הרב שנבנה ברוחב לב, הספיק לצרכינו בשלב זה. בקומה הראשונה שכן בית הכנסת הזמני, ארון קודש קטן עם ספר תורה כמה שולחנות יספיקו. המטבח היה גדול מספיק וליל הסדר תוכנן להתבצע בקומת המרתף. שולחנות וספסלים מתקפלים הובאו לשם, מספיק מקום לשמונים עד מאה איש.
מר שלמה גלר, איש עסקים בלגי שאת הונו עשה ממפעל טיטניום בעיר, דאג להכל. הוא זה שבנה את בית הרב ומימן את הקמת בית הכנסת וחיפש יחד עם השליח הראשי לקזחסטן זוג שיסכים להנהיג את הקהילה.
הוא הגיע לפגוש אותנו, איש גבוה ומרשים מלווה בפמלייתו. ישבנו סביב השולחן בסלון, הוא הודה לנו בחמימות שהגענו לעיר, ושאל אותנו כמה אנשים אנחנו מוכנים לארח? אני זוכרת שהופתעתי מהשאלה. מה זאת אומרת? שאלתי בתמיהה, כל יהודי שיגיע יתקבל בשמחה לליל הסדר וככל שיגיעו יותר יהודים יהיה מוצלח יותר. זו לא שאלה של מקום, אמרתי. אם לא יספיק, נשים יהודים בקומה השניה וגם בשלישית. מר גלר עזב את הבית מרוצה ואנחנו התחלנו בהכנות…
קירים, יהודי מהעיר אלמאטי נשלח לעזור לנו לנהל את הסדר הראשון שלנו בעיר ואני זוכרת שהוא אמר לי משפט חזק שמלווה אותי עד היום: "ברכה, תזכרי: לא הגעת לפה ללמד רוסית. אף אחד לא מצפה שתדברי רוסית שוטפת. הגעת לפה כדי ללמד יהדות".
וכך, התחלנו ללמוד כל יום מילים חדשות שישמשו אותנו במהלך היום ואנשי הקהילה הריעו לנו על כל מילה חדשה… (אז לא היה גוגל טרנסלייט, ישבנו עם מילונית קטנה שעזרה לנו להסתדר בימים הראשונים שלנו שם).
קהילה חמה – מקום קפוא
נסענו כזוג צעיר ונרגש, בלי שפה, נזרקנו לים. פגשנו קהילה חמה במקום קפוא. בליל הסדר, בסביבות 70 איש. הם הגיעו נרגשים, מנער ועד זקן, טף ונשים, והתיישבו סביב השולחנות הערוכים. בנוסף לקהילה המקומית, הופתענו למראה ארבעה צעירים וצעירות אמריקאים שהגיעו לחגוג איתנו. מסתבר שממשלת ארצות הברית שלחה אותם ללמד אנגלית בכפרים הנידחים.
תחזרו אחרי: פסח, מצה ומרור… רחצה: עכשיו צריך ליטול ידיים … " עוד פעם? רטן איש מבוגר, כבר נטלנו פעם אחת וזה מספיק! הוא נשאר במקומו בזעף, אבל לשמחתנו הרבה האחרים קמו ממקומם ונטלו ידיים שוב.
בסבלנות יתרה ישבו המסובים עד לשולחן עורך ונהנו מסעודה עשירה שעליה טרחנו רבות ערב החג.
מדהים שמגיע זוג צעיר שהרגע התחתן, והקהילה היהודית שרחוקה מאוד מקיום תורה ומצוות נענית לכל קריאה של הרב והרבנית הצעירים ובקבלת עול מופלאה פשוט עושים מה שאנחנו מבקשים מהם. איזו קבלת עול יש להם, חשבתי לעצמי.
חזרנו לאלמאטי לחגוג עם השלוחים הראשיים את שארית החג ושם הציעו לנו להצטרף לצוות השלוחים בכל ימות השנה.
בניגוד לחב"דניקיות רבות, לא חלמתי על שליחות לכל החיים. ובטח לא בחור נידח – החצר האחורית של מה שהיה לפנים ברית המועצות. אך מה שהחל כגיחה חד פעמית התחיל לקרום עור וגידים.
הכל קרה מאוד מהר, וארבעה חודשים לאחר מכן מצאנו את עצמנו שוב על מטוס מקרטע והטיסה הישירה האחרונה מאז – לקזחסטן…
סקרנית לשמוע איך מסתדרים ללא שפה בארץ זרה? איך בונים קהילה מאפס ומה אסור בתכלית האיסור לומר ולעשות בקזחסטן? ולמה אחרי ארבע שנים בכלל עזבתי הכל ועברנו לניו יורק?
מדי שבוע אשתף אתכן מחוויותיי ויחד נגלה איך בכל אחת ניתן למצוא עוז רוח וכוחות נפש. כי אישה זה כוח, אישה זו עוצמה. אישה יכולה להפוך את העולם.
הירשמי עכשיו לרשימת התפוצה וקבלי ישר למייל את הטור החדש!
