טור פרשנות | ישראל צריכה פעם אחת לגלות אומץ

ככל שהזמן חולף והמגעים לשחרור החטופים מתקדמים – אין ספק שהסוגיה תעסיק יותר ויותר את הציבוריות הישראלית ומן הסתם ירבו המחלוקות.

אתמול, בראיון רדיו, טעה שר האוצר, בצלאל סמוטריץ' בניסוח דעתו בסוגיה. כשמבודדים את דבריו עולה מהם כביכול שהחזרת החטופים "אינם הדבר הכי חשוב". לא, סמוטריץ' לא התכוון לכך. הוא התכוון וכך הסביר, ואני מאמין לו, שהדרך לשחרור החטופים עוברת דרך לחץ צבאי כבד על חמאס שאחת מתוצאותיו החיוביות תהיה שחרור החטופים.

השר לא אמר זאת אבל ברור שאם נמוטט את החמאס הרי שמעבר לשחרור המקווה של החטופים יהיו לכך גם תועלות קריטיות לביטחון מדינת ישראל. הלקח הוא "חכמים היזהרו בדבריכם".

סמוטריץ' הוא אדם חכם. מאד. חבל שמיהר לומר משפט שאחר כך היה צריך להסביר, אבל כוונתו ברורה. תכלס, אין אדם בישראל, לא בכנסת ולא בממשלה שאינו משתוקק לחזרת החטופים. כרגע עדיין אין מחלוקות ממשיות משום שהחמאס דואג לדרוש דרישות בלתי מתקבלות על הדעת. אבל, יגיע יום בו החמאס ירד מהאולימפוס ויתחיל לדרוש דרישות אחרות, כאלה שנצטרך לדון בהן בכובד ראש. או-אז תתחיל המחלוקת  האמיתית בעם ישראל.

נכון, אסור לנו, ולא תהיה מחלוקת על כך, לוותר על זכותנו להמשיך במלחמה מול החמאס בעזה, אבל כן נידרש להפוגות ממושכות, והכי קשה – נידרש לשחרר מחבלים רבים, חלקם עם דם על הידיים. כאן תתחיל מהומת אלוקים. כאן יתחילו הצעקות וההכפשות והמחלוקות גם בקרב הפוליטיקאים וגם בקרב הקהלים השונים בציבור.

ההיסטוריה מלמדת שתמיד, אבל תמיד, בעבור שבויים – היינו מוכנים לשלם מחירים גבוהים ביותר. להערכתי, כך גם יהיה הפעם. בעבור שלומם של החטופים אני מקווה שכבר נגיע מול חמאס לוויכוח על המחיר. אנחנו ממש עוד לא שם.

מסמך אייזנקוט

השבוע פורסם "מסמך אייזנקוט" – פניה של השר מהמחנה הממלכתי לחבריו בקבינט הביטחוני המצומצם בו הוא קובע שקיים קושי בהשגת מטרות המלחמה.

הוא קובע כי חלקים מהמטרות הושגו באופן חלקי – למשל מיטוט החמאס, השבת חלק מהחטופים, השבת הביטחון ליישובי עוטף עזה. אבל, כך קובע אייזנקוט, מצב סיום המלחמה לא הושג וגם חיזוק הביטחון האישי והחוסן הלאומי של אזרחי ישראל לא הושג.

הדבר החמור ביותר במסמך אייזנקוט הוא שלדעתו משך שלושה חודשים לא התקבלו החלטות משמעותיות, ושהמלחמה מתנהלת על פי הישגים טקטיים, ללא מהלכים משמעותיים להשגת הישגים אסטרטגיים.

זהו מסמך חמור מאד מאת אדם מאד שקול ומוערך. נראה שלא שיקולים פוליטיים הדריכו את אייזנקוט בכתיבתו, אלא דאגה אמיתית.

ישראל נמצאת במצב מדיני לא פשוט, שכן הניצחון הצבאי שמושג (וכן, יש ניצחון צבאי דרמטי אם כי עוד לא השגנו את ראש הנחש וחמאס עוד לא נכנע) עוד לא בא לידי ביטוי מספיק ועוד לא הביא את אותו "ניצחון מוחלט" עליו מדבר ראש הממשלה.

אני בדעה שצודקים מי שסוגלים בכך שישראל צריכה לייצר פתרון לשליטה ולניהול האזרחי בעזה. אי אפשר יהיה לאורך זמן להשאיר את המצב כפי שהוא. ואם אנחנו לא מוכנים שהרשות הפלסטינית היא היא שתנהל את עזה – עלינו לייצר אלטרנטיבה בינלאומית. אבל הממשלה בעניין זה איננה אחידה ולכן גם אינה מייצרת את הפתרון.

זהו מצב לא טוב, שעלול למסמס את ההישגים הצבאיים של צה"ל וחבל. לא נכון להשאיר את המצב כפי שהוא, אין בכך תועלת. כאן נכנסת שוב התוכנית האמריקאית הגדולה של שלום עם סעודיה ומדינות ערביות נוספות תמורת הבל פה של אמירה מרוחקת על מתישהו סוג של מדינה פלסטינית מפורזת.

בעיני, זהו מחיר מילולי חסר חשיבות אמיתית שלצערי נראה שממשלת ישראל הנוכחית לא תהיה מוכנה לשלם אותו, למרות שהתועלות שיצמחו לנו מכך יהיו אדירות. אגב, אני בעד קבלת היוזמה האמריקאית גם אם נידרש לוויתורים נוספים, לא באמת דרמטיים.

ישראל צריכה פעם אחת לגלות אומץ ולזרום עם העולם הערבי המתון יחד עם ארה"ב ולתת הזדמנות למתווה שונה ולא להתעקש ולומר "לא" לכל דבר. אולי כך נגיע לתקופה טובה יותר גם ביטחונית וגם מדינית. למלחמה – תמיד ניתן לחזור…