כוחו העצום של מלבוש האדם ויכולת ההשפעה הטמונה בו \ הרב יוסף זאב

סיפר הבן איש חי מעשה נורא שאירע בבבל בתקופה קדומה:
היו שלושה ליסטים יהודים, אשר מנהגם היה לארוב מחוץ לעיר, וכאשר הבחינו בסוחר הנושא כסף באמתחתו, היו שודדים את כל כספו. פעמים שהיו הורגים את האומלל שנקלע לידיהם, ופעמים שהיו משאירים אותו בחיים, ריקני וחסר כל. יראתם נפלה על תושבי האזור, והיו האנשים חוששים לצאת מן העיר שלא בשיירה. יום אחד יצאה אשה מביתה לאחר שקיעת החמה, מאחר והוצרכה להגיע לנהר שמחוץ לעיר, לצורך חשוב ביותר. בצאתה מהנהר ראה אותה גוי רע-לב, תפסה בכוח, סתם את פיה והובילה למערה סמוכה. הגוי יצא מן המערה והלך לו לפרק זמן קצר, אך הניח בפתח המערה סלעים כבדים, כדי שהאשה לא תוכל לברוח לאחר צאתו החלה האשה לצעוק צעקות גדולות, וקראה לעזרה. אמנם אין כאן איש – אמרה לעצמה – אך אולי יעזור ה' ויזמן איזה עובר אורח, וישמע צעקתי ויצילני. באותה שעה עבר שם אחד מן הליסטים, ושמע את קול הצעקה מן המערה. קרב אל פתח המערה ושאל: "מי את, ולמה את צועקת?" אמרה לו, "יהודיה אני, וגוי חטפני וכלאני במערה הזו." נכמרו רחמיו של השודד, סילק מפתח המערה את הסלעים והוציא את האשה לחופשי. תוך כדי כך הגיע הגוי, אך כשראה את השודד הבין שהוא מהכנופיה הידועה, ומיד התמלא חרדה וברח כל עוד רוחו בו. אותו ליסטים, לאחר ששחרר את האשה מכלא המערה, הלך וליווה אותה עד לביתה, כדי שלא יאונה לה כל רע בדרך. כידוע, מצוה גוררת מצוה. אחר שהחזיר השודד את האשה לביתה, התחיל להרהר בלבו על רשעותו של הגוי, שחטף אשה חסרת ישע. ומכאן הרהר על עצמו, שלא רק שחמס את רכושם של אנשים חסרי ישע, אלא אף היה שותף בהריגתם של כמה וכמה אנשים, וכמה נשים הפכו לאלמנות בעטיו, וכמה ילדים נעשו יתומים בגללו. התהפך על משכבו כל אותו לילה, והחליט – בהחלטה ברורה ותקיפה – לסלק ידיו מעסק הגזלה והשוד, אף כי ידע שלא בנקל יוכל לעשות זאת. כלל ידוע הוא, שכל מי שחובר לאנשי העולם התחתון, אינו יכול לעזוב לעולם, כי ידועים לו סודותיהם, ועלול הוא להזיק להם. אף אותו ליסטים ידע, שאם יחשדו בו 'חבריו' השודדים שחפץ הוא לעזבם, יהרגוהו מיד, ללא שהיות. לאחר שהפך בדעתו שוב ושוב, מצא הליסטים עצה היאך להיפטר מרעיו השודדים. הוא החליט לעשות עצמו כאילם. כאשר קם בבוקר, לא הוציא הגה מפיו. אשתו ניסתה שוב ושוב לדובב אותו, אך הוא רמז לה בתנועות ידיים, שכח הדיבור עזב אותו, אף כי אין הוא יודע פשר הדבר וסיבתו. כל אותו היום לא הוציא מילה או הברה מפיו, ועם ערב באו רעיו השודדים לחפשו. הם שטחו את תמיהתם, מדוע לא הגיע להשתתף עימם במעשי הגזל, אך הוא רמז להם שהפך לאילם. אשתו סיפרה לשודדים, שמחלה מסתורית תקפה אותו, ומהבוקר איננו מצליח לדבר כלל. גם למחרת התנהג אותו לסטים כאילם, ולא הוציא מילה מפיו. רעיו השודדים חשדו שאולי תחבולה היא בידו, מחמת עניין שאינו ידוע להם, וכיון שכך עקבו אחריו במשך שלושה ימים. ואכן, כל שלושת הימים הללו לא דיבר האיש כלל, אף בהיותו בין הבריות, בשוק וברחובות העיר. תושבי אותה עיר, שלא נודע להם כמובן על התהפוכות אשר התרחשו בלבו של הליסטים – וממילא גם במעשיו – שמחו לאידו. הם סחו זה לזה: "יאה לו לאותו ליסטים, אשר אמלל אנשים רבים כל כך, ועתה קיבל את עונשו". מאחר וכבר לא היה בכנופיית הליסטים, ודומה שאיבד את כוחו לחלוטין, הרשו אנשי העיר לעצמם לבזות אותו בפניו, ללעוג לו ולקללו באוזניו. הוא שמע את החרפות ואת הנאצות, ושתק. כך היה במשך שלוש שנים תמימות. אחרי שלוש שנים הלך לבית עולמו. הוא נקבר בצנעה, וכמעט שלא היו בני אדם בהלווייתו, מאחר ולא ידעו שחזר בתשובה. גם לא ידעו ששמע חרפתו ולא השיב, על אף שיכול היה להשיב. אנשי ה"חברה קדישא" הכינו לו חלקת קבר בפינה צדדית, רחוקה ארבע אמות מהקבר האחרון, ואפילו מצבה לא בנו על קברו. חלפו שנים, ונפטר רב העיר. חיפשו מקום מכובד לקבור אותו, אך בית הקברות כבר היה מלא. מצאו חלקה פנויה, או אם נדייק – חלקה אשר נדמתה פנויה בעיניהם, כי אף אחד כבר לא זכר שאותו בעל תשובה, גזלן-לשעבר, טמון שם. חפרו לעומק, ומצאו גוף אדם עטוף בתכריכים, שלם כביום היקברו, ופניו שוחקות. מיד הכירוהו הוותיקים שבחברה קדישא, ונזכרו במעשה שהיה. מאחר ונותר שלם כפי שהיה בעת שקברוהו, ואור נגה על פניו, הבינו שעניין נסתר יש כאן, והשיבוהו לקברו בכבוד גדול. את הרב טמנו בקבר שנחפר ליד קברו. שבעה ימים לאחר אותו מעשה בא הרב אל תלמידו בחלום, ואמר לו: "דעו לכם, שלאיש הזה יש מקום גבוה מאד בגן עדן, כי הוא בעל תשובה אמיתי, וקיבל עליו באהבה את כל החירופים, הגידופים והביזיונות. משמים גלגלו שיהא קברי סמוך לקברו, מחמת מעלתו הגדולה, ויש לעשות לו מצבה גבוהה ומכובדת!"
עד כדי כך גדולה היא מעלת שמירת הפה והלשון, וזהו שנרמז כאן בפסוק:
" שָׂפָ֡ה יִֽהְיֶה֩ לְפִ֨יו " [כח, לב]
פסוק זה נדרש על פי דרך המוסר: "שפה יהיה לפיו" – ישים האדם "שפה לפיו", לדעת מה ידבר ומה לא ידבר.
צריך כל אדם להקפיד, שאם דיבר דבר, יקיים במלואו את הדיבור אשר הוציא מפיו.
השל"ה הקדוש כותב, שאם אדם נזהר ביותר בדיבורו, ומקיים כל מה שהוציא מפיו, יש בכך סגולה שהקב"ה ישמע תפילתו וישלח לו הצלחה בכל עסקיו.
בפרשה התורה מתארת את עשיית בגדי הכהנים, והבגדים יש להם השפעה עצומה על פנימיות האדם ובביאור עניינה כתב ה'חינוך': "משרשי המצוה, היסוד הקבוע לנו כי האדם נפעל לפי פעולותיו ואחריהם מחשבותיו וכוונותיו, והשליח המכפר צריך להתפיס כל מחשבתו וכוונתו אל העבודה, על כן ראוי להתלבש בגדים מיוחדים אליה, שכשיסתכל בכל מקום שבגופו מיד יהיה נזכר ומתעורר בלבו לפני מי הוא עובד…" [מצוה צט]
כל חלק בבגדי הקודש יש לו משמעות עצומה .
השליח שנבחר לכפר על עם ישראל אינו יכול לעבוד בתפקידו כשהוא טרוד במחשבתו בעניינים אחרים כיון שהוא חייב לכוון את מלאכתו כראוי ולשם כך הוא זקוק לשליטה מוחלטת על פעולותיו. לכן צריך שכל מעיינותיו יהיו נתונים בדבר מה שיזכיר לו בכל רגע ממש בו את חובתו ואת גודל תפקידו, את דרישות עבודתו .
ואת תכליתה. בגדיו היחודיים משמשים עבורו תזכורת, והגם שהיא חיצונית בלבד הרי שבכוחה לעורר אותו כל הזמן ולכוון את מחשבותיו שמעשיו יהיו מופנים אל המטרה והתכלית .
על כוחו העצום של מלבוש האדם ועל יכולת ההשפעה הטמונה בו,
מספר הגה"צ רבי יצחק הוטנר זצ"ל על רבינו קדוש ישראל מסלנט זי"ע. כאשר רבי ישראל הלך לעולמו, כמעט ולא השאיר אחריו מאומה, שכן עני מרוד היה וכל רכושו הסתכם בכמה חפצים פעוטים ובהם פרטי לבוש דלים מאוד. אחד משכניו של ר' ישראל ששימש אותו בשנותיו האחרונות ביקש מהרבנית את כובעו המרופט והוא אכן הצליח, ובחלקו נפל הכובע של ר' ישראל. היהודי הזה ייחס חשיבות עצומה לכובע וחיבב אותו מאוד. על אף שהיה מיושן ומרופט, בעיניו נחשב הכובע לחפץ יקר ערך והיה נוהג לחבוש אותו כדי לכבד בו את השבת. בתחילה חבריו לא שמו לב לשינוי בלבושו, אך במשך הזמן הרגישו בכך והתפלאו לראות שדווקא בשבת חובש הוא כובע שאינו מכבד לא את השבת ולא את בעליו. הם לעגו לו ודיברו אל לבו שבמעשהו הוא פוגם בכבודה של שבת וביקשו ממנו שיחדל לחבוש כובע כה מרופט ומיושן. אמר להם האיש בהתרגשות: "אמרו נא לי, האם הימנעות מדיבורי לשון הרע בשבת מוסיפים לכבודה?" "וודאי!" – ענו כולם כאחד והרי דברים מפורשים בחז"ל הם "בטורח התירו בשאלת שלום בשבת" [שבת קי"ג ע"ב] כלומר, חכמים בקושי התירו לומר שלום בשבת, קל וחומר דיבור לשוה"ר שהוא עוון פלילי וודאי שאסור בשבת, וכבר הגאון מוילנא האריך בזה באגרתו הידועה, וברור אפוא שלהימנע מדיבור לשוה"ר בשבת זהו כבוד שבת אמיתי. "דעו לכם" – אמר אותו יהודי – "כאשר אני חובש את הכובע של רבי ישראל מסלנט אינני מסוגל להוציא מפי אפילו מילה אחת של לשוה"ר!!!"
אומר בעל הטורים " שָׂפָ֡ה יִֽהְיֶה֩ לְפִ֨יו ". שהמעיל מכפר על לשון הרע (זבחים פח ב), שאם חטא בלשון הרע יעשה שפה לפיו (ערכין טו ב) שימנע מלשון הרע ויעשה תשובה ויתכפר לו:"
גם אנחנו לבגדים הפשוטים שלנו יכולים לקדש אותם ולהוסיף להם קדושה , והגם שהיא חיצונית יש בכוחה להשפיע על פנימיות האדם .
אומר הזוהר הקדוש – מי שנכנס לבית המקדש ורואה את הציץ, עזות המצח שלו היתה מסתלקת ממנו. מי שהיו לו ספקות באמונה, כשהיה רואה את האפוד היה מתחזק באמונה. מי שנטה לשקר ולגנוב, כשהיה רואה את החושן היה נעשה אדם ישר.
ה"חפץ חיים" זצ"ל היה אומר, שאין לזרוק שום בחור מהישיבה, אך על דבר אחד יש לזרוק מיד – על עזות פנים. ומדוע ? כי אומרת המשנה [אבות ה, כ]: "עז פנים לגיהנם". מי שהוא עז פנים אין לו תקנה, מקומו בגיהנם, לא בישיבה…
אך בזמן שבית המקדש היה קיים, היתה לו תקנה. כי סגולת הציץ היתה לכפר על מדת העזות של האדם. הוא היה מביט על הציץ שעל מצח הכהן הגדול, ועל ידי כך עזות המצח שלו היתה מסתלקת ממנו.
ומה קרה למי שהיה מריח את ריח הקטורת ? היצר הרע שלו היה נזבח. לכן כלי השרת שהקטירו עליו את הקטורת נקרא 'מזבח', כי הוא היה זובח את היצר הרע. ממה נבע כוחו של הקטורת לזבוח את היצר הרע? בפשטות אפשר לומר, כי ידוע שסגולת הקטורת היתה לעצור את המגפה. הגמרא [שבת פט ע"א] אומרת, שכאשר עלה משה רבנו למרום לקבל את התורה, מסר לו מלאך המוות את הסוד כיצד לגבור עליו ולעצור את המגפה – על ידי הקטורת. והרי מלאך המוות הוא יצר הרע [בבא בתרא טז ע"א]. אם כן, בכוח הקטורת להכניע את מלאך המוות ואת יצר הרע. אך אפשר להוסיף, שהיתה בקטורת מעלה מיוחדת שבכוחה נזבח היצר הרע. עשרה סממנים שבקטורת היו מדיפים ניחוחות ערבים ביותר שאין כמוהם בכל העולם. אך היו מערבים בהם סממן נוסף שריחו רע – חלבנה. מדוע כללו את החלבנה בין סממני הקטורת ? כדי ללמדנו שאין לדחות את הרשעים. אין ספק שהרבה יותר נעים כשכולם מדיפים ריחות ערבים, בלי שום עירוב של ריח רע. אבל צריך לדעת לוותר על הנעימות כדי לצרף ולקרב גם את מי שאינו מדיף ריח ערב. אתה התרוממת ? תרומם גם את אלו שעדיין לא זכו לכך !
שנזכה באמת לחבר את כל החלקים בעם ישראל לעם אחד יחיד ומאוחד אמן .
הדברים לעילוי נשמת מור אבי הרב מאיר חי בן גולי'ט זצוק"ל
שבת שלום ומבורך
הרב יוסף זאב
הישיבה הגדולה תל ציון