סילוף וגידוף
קרוא וכתוב: המאמר שפורסם השבוע ביום ג' עורר סערה לאחר שסולף באופן מגמתי
מאמר המערכת ביום שלישי האחרון תחת הכותרת "ואנשכנו כחמור" הבהיר היטב את הנושאים שעל הפרק בסוגיית השוויון בנטל. המאמר היה מובנה כדרכו, באופן שכל קורא חרדי של העיתון הבין אותו לעומקו.
המסר המרכזי של המאמר עסק בנקודה חשובה, שיש לחזור ולהדהד אותה: הציבור הכללי לקח על עצמו למראית עין את שימור העם הישראלי, והציבור החרדי נטל על כתפיו את משימת שימור העם היהודי! לומדי התורה שמים שכמם לסבול ובכוח תורתם, שהיא מגנא ומצלא, משמרים את העם ושומרים על העם. בעניין הספציפי הזה, אין שוויון בנטל. לומדי התורה הם מגיני העם, כשהציבור הכללי משתמט מחובת שימור העם היהודי. עד כאן המסר המרכזי של המאמר.
מיד בבוקרו של יום שלישי, הפך המאמר הזה לנושא המדובר ביותר בתקשורת. לא היה ולו כלי תקשורת אחד, שלא ציטט את המאמר הזה. הבעיה הייתה שהמסר של המאמר עוות וסולף באופן מגמתי.
חלק מהעיתונאים שהדהדו וסילפו את המאמר משתייכים לציבור הדת"ל, כאלו שעשו שירות בגל"צ ודו"צ, כשהם מנצלים זאת לקרירה אישית בתחום התקשורת. בכך ניצלו את הצבא לרכישת מקצוע שיש עמו "כבוד", השפעה ושכר לא מבוטל. בצביעותם הם אלה שנטלו בידם את כלי ההסתה והמטיפים שבשער.
מגוחך לשמוע דווקא מהם את צמד המילים "שוויון בנטל". הדבר מזכיר את אנשי הכת "אחים לנשק", שמטיפים לגיוס חרדים, בשעה שהם עצמם קראו לסרבנות ("אי התנדבות") והתהדרו בהפגנותיהם על "עשרת אלפי חיילי מילואים שחתמו על מכתב אי ההתנדבות" בגלל הרפורמה המשפטית.
כך או כך, אותם אלו שעבורם הצבא לא היה בבחינת 'ארץ זבת חלב ושמן רובים', אלא 'ארץ זבת חלב ודבש – ודיו', כנראה היו תלמידים גרועים למדי. יתכן שהם למדו "כתוב", אבל לא למדו "קרוא". אפילו מאמר שנכתב בעברית תקנית ובשפה שאינה קשה להבין, הם התקשו לקרוא.
אם מנסים בכל זאת לסנגר עליהם, אפשר לומר שהם פשוט לא הבינו את המאמר ולכן סילפו אותו והדהדו את הסילוף. ל"זכותם" ייאמר שהם כן למדו ואימצו משהו מהתאוריה הצבאית: לשכב במארב ולהמתין בדריכות לכל מילה שיוכלו לשלוף, גם אם באופן מסולף, ואז לשחרר את נצרת לשונם נגד הציבור החרדי דרך המאמר שסילפו.
בשורה התחתונה נחזור על המסר הברור והנחרץ, בתקווה שהפעם לא יסולף: בעניין הספציפי הזה של שימור העם היהודי, אין שוויון בנטל. לומדי התורה הם מגיני העם, בעוד שיש ציבורים שמשתמטים מחובת שימור העם היהודי. לומדי התורה הם מגיני העם ותורתם מגנא ומצלא!
יראוך עם שמש
שני סיפורים מהעבר: מהי כוחה של שאיפה, ומה הייתה המחווה סביב חוברת המועמדים?
ביום ראשון הקרוב ייערכו בחירות הסבב השני ברשויות המקומיות, בהן לא הייתה הכרעה. את מרכז העניין תופסת כמובן העיר בית שמש, שמזכירה את הסיבוב השני לפני 5 שנים בירושלים. הקרב שניטש אז בין משה ליאון, לעופר ברקוביץ, היה מתוח במיוחד והסתיים בהכרעת משה ליאון, שנתמך על ידי גדולי ישראל.
באותה מערכת בחירות הגיעו אנשי דגל התורה מכל רחבי הארץ לסייע לחבריהם כדי להביא לבחירתו של ליאון. כך בדיוק יקרה ביום ראשון, כאשר פעילי דגל התורה, ראשי מטות מנוסים ובעלי תפקידים בכירים, שסיימו את מערכת הבחירות ביישוביהם, יפשטו על בית שמש במטרה לסייע למועמדם של גדו"י הרב שמואל גרינברג להיבחר לתפקיד.
השבוע נחתמו כל ההסכמים הפנימיים עם המפלגות החרדיות לתמיכה בגרינברג, כדי להביא למהפך חרדי בעיר לאחר חמש שנים. משיחות שקיימתי עם אנשי דגל התורה בעיר לאורך מערכת הבחירות בסיבוב הראשון, הם היו נשמעים רגועים לחלוטין במספרים.
הרב צבי רבינסקי, מוותיקי ומייסדי "בית שמש החרדית", שהגיע כמו גרינברג גם הוא מהצפון (גרינברג מרכסים, רבינסקי מקרית אתא), ניתח את המספרים לאורך כל מערכת הבחירות והזים את החשש לפיו גרינברג לא יעלה לסיבוב השני. "כל השמועות והציוצים על מספרים אחרים, הינם מגמתיים ואינם משקפים את העובדות", טען לאורך כל המערכה. כל העת היה משוכנע כי גרינברג יעלה לסיבוב השני. התהייה הייתה מול מי: האם מול עליזה בלוך או מול הרב משה אבוטבול.
"יש לי סיפור מעניין לספר לך", התקשר השבוע, "זה יתאים מאד למקור נאמן". אשמח מאד, השבתי לו. "תשמע מה זה כוחה של שאיפה", פתח בסיפורו. "כששמוליק הגיע לבית שמש לפני חצי יובל שנים הוא הציע את עצמו כמנהל ישיבת "אור לישרים" בקריה החרדית, בראשות הג"ר אליעזר צור שליט"א. ישב איתו משגיח הישיבה הרה"ג ר' מאיר יונגרייז שליט"א, ושאל אותו: "אתה חדש בעיר ונראה בחור נמרץ, להיכן אתה שואף?" ענה לו שמוליק בשתי מילים: "לראשות העיר"! בשבוע הקרוב הוא יגשים בס"ד את שאיפתו.
מי שלבטח יפרגן לו על כך, יהיה המועמד שלא הצליח להגיע לסיבוב השני, הרב משה אבוטבול. לשניים יש סיפור מעניין שארע לפני חמש שנים בבחירות הקודמות. הרב אבוטבול שהתמודד אז על ראשות העיר, הגיע לוועדת הבחירות ברגע האחרון ממש. כאשר ביקש להירשם, התברר כי חוברת המועמדים שבידו שגויה, ואין לו שום יכולת לתקנה בזמן הקצר שנותר עד סיום הרישום.
אבוטבול, פנה כה וכה והגיע לחדרה של סיעת דגל התורה, שטרם הגישה אז את החוברת שלה לוועדת הבחירות. לאחר שהסביר את הבעיה הטכנית אליה נקלע, הציע לו גרינברג שעמד בראש הרשימה, לזוז למקום השני, תוך שהוא מפנה לו את המקום הראשון ברשימת יהדות התורה, רק כדי שיוכל להתמודד. בסופו של דבר אבוטבול לא זכה, ובהמשך התפטר מהרשימה. השבוע כאשר הרב גרינברג יבחר בס"ד לתפקיד, הרב אבוטבול יהיה לבטח מהראשונים לברכו.
תירוצים קלושים
"אם היו תופסים אותי בדש מעילי במירון", ו"אם היו מעירים אותי בליל הטבח"
אם רוצים להשוות בין מסקנות דו"ח ועדת החקירה של אסון מירון לוועדת החקירה, שתוקם לבדיקת אירועי הטבח בשמחת תורה, כדאי תחילה לראות את עדותו של ראש הממשלה נתניהו במירון: "אם היו תופסים אותי בדש מעילי ואומרים לי 'תראה, הולך להיות פה אסון נורא' אני מבטיח שהייתי מטפל".
כעין זה ממש, טוען כיום נתניהו, ויש להניח שיטען עוד יותר בוועדת החקירה לאירועי הטבח: "אם היו מעירים אותי בשעה 2 בלילה, כאשר ראשי מערכת הביטחון דיברו על הסימנים המוזרים וההתראות מעזה, הייתי מורה מידית על כוננות מליאה ומעלה לאוויר מטוסים ומסוקים כדי למנוע את האסון". ובקיצור אם ואם: "אם היו תופסים בדש מעילי" במירון, ו"אם היו מעירים אותי ערב הטבח".
דבריו של נתניהו על האסון במירון, נאמרו לאחר שהוצגו בפניו מכתבים ודוחות של מבקר המדינה עם אזהרות שקיבל על מה שעלול להתרחש באתר. נתניהו ניסה לברוח מהעניין באמצעות "לא ידעתי", לא עסקתי בזה" ו"לא אמרו לי".
חברי הוועדה לא התרשמו מטענותיו וציינו כי על סמך החומרים והעדויות שיש בידיהם, יש יסוד סביר להניח שהוא ידע שכל נושא אתר הרשב"י מטופל במשם שנים טיפול לקוי. הם הטילו עליו אחריות, אך לא המליצו להדיחו בשל כך. זאת בניגוד להמלצותיהם החריפות נגד השר לביטחון פנים לשעבר אמיר אוחנה, שלא יוכל להתמנות שוב לתפקיד זה, שר הדתות לשעבר, הרב יעקב אביטן, שלא יוכל להתמנות כלל לשר, מפכ"ל המשטרה קובי שבתאי, שאם לא המלחמה היו ממליצים להדיחו מיד, ועוד שורת בכירים עם המלצות חריפות ונוקבות. נתניהו יצא קל יחסית.
ההשלכה כאמור לוועדת החקירה העתידית לאירועי הטבח הייתה מידית. ובכל זאת כאשר מתבוננים על מסקנות הוועדה אפשר לגלות שני דברים מנוגדים ביחס לראש הממשלה: אם בנושא מירון, שאינו מוגדר כליבת העיסוק שלו, בפרט שמדובר באירוע דתי המתקיים אחת לשנה, ובכל זאת מוטלת עליו אחריות, ברור שכך יקרה במסקנות המחדלים שגרמו לטבח. מדובר לכל הדעות בנושא ביטחוני מוחלט המצוי בתחום עיסוקו היומיומי.
מסקנה שנייה: הוועדה קובעת שלמרות שהיא מטילה אחריות על נתניהו, היא אינה יכולה להמליץ על הדחתו, כיון שהוא "נבחר ציבור". לפיכך רק הכנסת או הציבור יכולים להדיחו (בניגוד להדחת שר). קביעה זו נחשבת לחידוש משמעותי שיהיה לכאורה תקף גם בוועדה החקירה העתידית.
מדובר אמנם בדיון תיאורטי, כיון שאם לוועדת מירון לקח זמן כה רב להגיע למסקנות, נקל לתאר את הזמן הכפול והמכופל שייקח ל"וועדת השבעה באוקטובר". מרבית האנשים שיוזכרו בדו"ח ותוטל עליהם אחריות, כבר לא יהיו בתפקידיהם, והמסקנות כלפיהם לא יהיו רלוונטיים, אלא לצורך ההיסטוריה בלבד.
תגובה ללא חשיבה
הניסיון להפוך את ועדת מירון לוועדה פוליטית, עורר ביקורת נוקבת גם מבית
שום וועדה ושום מסקנות לא יוכלו להקל על הכאב הגדול של המשפחות שאיבדו את יקיריהן באסון האזרחי הגדול ביותר שידעה המדינה. הפצעים לא נרפאו והכאב נותר. הנחמה היחידה שלהם תהיה במניעת האסון הבא, בדיוק כפי שהם אומרים בכל שיחה עימם.
התגובה המבישה של הליכוד לנוכח המסקנות לא הקילה על מכאובם. יתכן אפילו שהעצימה והחריפה אותם. בליכוד העדיפו להפוך את הוועדה לפוליטית תוך שהתעלמו מכל עבודתה המקצועית. "צר לנו על כך שלראשונה בתולדות המדינה, הממשלה בראשות בנט ולפיד, הקימה ועדת חקירה נגד קודמתה בימין הפוליטי", הגיב הליכוד בהודעה רשמית.
בהמשך ההודעה נאמר כי אחד מחברי הוועדה, שלמה ינאי, הוא מקורבו של לפיד, שאף הציע לו מקום ברשימת 'יש עתיד' לכנסת. "זו התרסה פוליטית מובהקת לחלוטין". נתניהו עצמו לא הגיב, אך מיותר לומר ששום הודעה של הליכוד, לא מתפרסמת ללא אישורו.
אם בוחנים את הודעת הליכוד, קשה באמת להבין מה עומד מאחוריה, בפרט שמסקנות הדו"ח נחשבות למתונות בכל הקשור לנתניהו, ואינן ממליצות את הדחתו (כאמור לעיל). המסקנות הללו יכלו לעבור בשקט. אולם התגובה של הליכוד, עוררה נגדה זעם רב, לא רק ממתנגדיה, אלא גם מבית. הניסיון להפוך את הוועדה לפוליטית, התפרש כזלזול מוחלט בחיי אדם וכרצון לברוח מהפקת לקחים עתידית.
"הקלות שבה נתניהו, שמסתתר בפחד מאחורי דובר הליכוד, זורק רפש על איש מקצוע מהוועדה רק בכדי להסיט את האש ממנו, הוא מהאירועים המבישים שנעשו פה", כתבו פרשנים, שאינם נחשבים ליריבי נתניהו הקבועים.
"זו לא תגובה מבישה של הליכוד, אלא תגובה מצערת", כתבו נוספים, גם הם לא מיריביו של ראש הממשלה. חלקם תהו, כיצד הוא נתן לכך אישור מוקדם. האם לא הבין את הנזק שייגרם לו. בהקשר זה אי אפשר היה שלא להיזכר בתגובה שלו נגד השב"כ לאחר הטבח. לזכותו יאמר שהבין את טעותו ומיהר אז לחזור בו. הפעם זה לא קרה. נתניהו שותק (לפחות עד שעת כתיבת שורות אלו)
גם "ביביסטים" שרופים לא אהבו את תגובת הליכוד וביקרו אותה. חלקם תלו זאת בהתערבותה המיותרת של רעיית ראש הממשלה, וציינו כי התגובה נאמרה בניגוד לרצונם של יועצי נתניהו.
אם בכל זאת מנסים למצוא טענה כלשהי על עבודתה המקצועית של הוועדה, אפשר לתהות מדוע לא הייתה כל התייחסות למערכת המשפטית, שגם היא קשורה למחדל. הבג"צ התעלם משך שנים מהחלטת ממשלה חתומה להפקיע את שטח הר מירון כדי ליצור תשתיות, שהיו מאפשרות את העברת האירוע ללא דוחס ודוחק. הליך ההפקעה המומלץ נעצר בידי הבג"צ בנימוק של "פגמים חוקתיים" אף שמדובר היה בפיקוח נפש. הוועדה כאמור לא התייחסה לכך וזכתה לביקורת בנושא.
בין אחריות לאשמה
מה ניתן ללמוד ממסקנות ועדת מירון למסקנות שיגיעו מהוועדה שתחקור את הטבח?
אפשר להניח שתגובת הליכוד על מסקנות ועדת מירון, תשוכפל גם נגד ועדת החקירה שתחקור את הטבח, אם חברי הוועדה לא יהיו מקובלים עליהם. המאבק על זהותם, יקבע את היחס למסקנות הסופיות שינפיקו.
בכל מקרה בשתי הוועדות, זו שהייתה וזו שתהיה, ייעשה ניסיון להפריד בין אחריות לאשמה: יש אחריות, אין אשמה. בסביבתו של נתניהו משוכנעים שהוא לא אשם בכלום. הטענה המרכזית שלהם (כפי שנכתב לעיל), שאם הצבא או השב"כ היו מגיעים אליו בזמן ומשתפים אותו בהתראות, הוא היה מרים לאוויר את כל מי שרק אפשר ובכך מונע את מה שארע. לדבריהם, נתניהו לא שותף למחדל, אינו משרת במודיעין ולא חייל בעמדת תצפית, ולכן אי אפשר לבוא אליו בטענות.
אנשי נתניהו נמנעים מלדבר על קונספירציות, ואינם שותפים לגל הזה, שטוען כי ראשי מערכות הביטחון הכשילו אותו בכוונה. את זה הם משאירים לצייצנים ברשתות החברתיות. מבחינתם הטענה היא אחת: הייתה תקלה קשה ונוראית שאינה קשורה ישירות בשום צורה לראש הממשלה. בד בבד מזכירים סובביו של נתניהו את האחריות של ראשי הממשלות לפניו במימון החמאס ובטיפוח הקונספציה שהוא מורתע. הכישלון הזה שייך לכולם ועם הטיעונים הללו יגיע נתניהו לוועדת החקירה הבאה.
בכל מקרה, כאשר זה יקרה, יש יסוד סביר להניח שתוקם פה ממשלה אחרת (לפחות על פי הסקרים) שנתניהו לא יעמוד בראשה. בתום ההליך הארוך והממושך הצפוי, כאשר הוועדה תגיע לשלב המסקנות, יהיה נתניהו מבוגר בעוד 6 שנים לפחות. וכך כשהוא בן 80 ינסה נתניהו להיאבק לפחות על המורשת שלו, כדי שלא יזכרו אותו כאשם במחדל.
כך יקרה גם לשאר הבכירים בצבא שהיו אשמים במחדל. איש מהם כבר לא יהיה בתפקיד. רובם הודינו כי יתפטרו מיד בסיום הלחימה. "אל תספידו כה מהר את נתניהו", חוזרים ואומרים מקורביו. "הוא לא ילך מרצונו לשום מקום. עוד נכונו לכולם הפתעות".
קשה לראות על אילו הפתעות הם מדברים, בפרט לאחר אירועי השבוע, שרק חיזקו את הביקורת נגדו.
ביקור וניכור
מה מסמל ביקורו של בני גנץ בוושינגטון וכיצד האמריקאים מתייחסים אליו?
בימים כתיקונם, נסיעתו של בני גנץ לוושינגטון וללונדון, ללא אישור ראש הממשלה נתניהו, הייתה מסתיימת בפיטוריו. אולם הימים אינם כתיקונם ונתניהו לא ממהר לפטר אותו. הוא אמנם לא הקל על ביקורו וביקש מהשגרירויות בארה"ב ובלונדון שלא לשתף פעולה עמו. אבל לא מעבר לכך.
ראוי להבהיר כי נסיעות של שרים לוושינגטון לפגישות עם גורמי ממשל, התקיימו ומתקיימות בכל הממשלות לאורך כל השנים. לעיתים ראש הממשלה אפילו אינו מודע להן. אולם פגישות במתחם הבית הלבן שמורות בדרך כלל לראשי המדינה ומכאן הכעס על גנץ.
בסביבתו של ראש הממשלה מפרשים את הביקור הזה כחתירה תחת נתניהו, ולא כפי שמנסים לומר אנשיו של גנץ, כניסיון שלו ליישב את המשבר שמתפתח ביחסים בין שתי המדינות על רקע המשך המלחמה בעזה. המצב המשונה הזה מגביר את החשדנות ואת תחושת חוסר האמון בתוך קבינט המלחמה.
נתניהו אמנם הכניס את גנץ לממשלה (ויהיו שיאמרו, שגנץ נעתר להיכנס ובכך הציל את נתניהו). אולם השניים מביטים זה על זה כיריבים פוליטיים, ורק אחר כך כשותפים לניהול המלחמה. לפיכך גם הנסיעה של גנץ לארה"ב, מתפרשת אצל נתניהו כפוליטית וכמי שנעשתה מאחורי גבו. הוא הרי זה שמופקד על היחסים מול הבית הלבן, ולא יתכן שיהיה עוד מישהו שיעשה את זה ללא תיאום עמו.
הקושי העיקרי של נתניהו, היה לראות את גנץ יושב בבית הלבן בפגישה עם סגנית הנשיא קמלה האריס ועם היועץ לביטחון לאומי ג'ייק סאליבן, כמו גם את פגישותיו עם שר ההגנה לויד אוסטין ושר החוץ אנתוני בלינקן. למזלו (של נתניהו), ביידן לא היה בוושינגטון ולכן לא היה שותף בעצמו לפגישות. אם זה היה קורה, מד הלחץ בלשכת ראה"מ היה מתפוצץ.
גנץ מצדו עשה מאמצים כבירים לתאם פגישה עם הנשיא ביידן, אך ללא הצלחה. הוא קיווה לפחות שהנשיא יפתח את הדלת של החדר, שם קיים את הפגישה עם סגנית הנשיא, כפי שקורה לעיתים בבית הלבן. מחווה זו מדגישה את הכבוד שנותנים לאורח בבית הלבן. אולם גם זה לא קרה.
הדבר לא הפריע לכתבים הישראלים המוצבים בארה"ב, לצאת מגדרם ולדווח כי גנץ קיבל "קבלת פנים של ראש מדינה" ולא של שר רגיל. "חוץ מביידן ששהה בקמפ דיויד, כל הבכירים התייצבו לפגישות עם גנץ", דיווחו. "זה רק מראה את עומק המשבר בין ביידן לנתניהו", המשיכו את הדיווחים בחדווה בלתי מוסתרת.
הגדיל לעשות אחד ממנהיגי המחאה (קוסטה בלאק) שציין כי "נסיעתו של ראש משלת ישראל לעתיד, בני גנץ, לארה"ב היא רגע מכונן בחיי האומה. רגע היסטורי של מנהיג היסטורי". מישהו כאן נסחף בהיסטריה מוחלטת.
כך או כך, בלשכת ראש הממשלה יכולים להתעודד מהסיפור הבא: אחת מהעיתונאיות הישראליות הפנתה שאלה לגורמים אמריקאים שנפגשו עם גנץ, האם הפגישות הללו מוכיחות שהממשל רואה בו ראש ממשלה עתידי. הדובר לא היסס והשיב: "גם אנחנו וגם בישראל יודעים שיש ראש ממשלה אחד". העליצות של הכתבת התחלפה ברגע אחד לעוגמת נפש.
הטיסה והתסיסה
גנץ ניצל את חולשתו של נתניהו, שאינו מסוגל לראות איש זולתו מבקר בבית הלבן
בסביבתו של נתניהו מיקדו השבוע את ההתקפות על גנץ. השר אמסלם טען כי גנץ הוא "סוס טרויאני בממשלה". גורמים אחרים בליכוד ערכו "מאזן חתירה" לגנץ, כאשר הם מונים את כל פעילותו נגד הממשלה בה הוא חבר. עוד רגע קט, והם גם יעבירו אליו את התואר השמור לפרס: חתרן בלתי נלאה.
לדבריהם, גנץ טירפד את הדחתם של חטיב יאסין ושל עופר כסיף. כמו כן הצביע נגד התקציב, ממעט להשתתף בישיבות הממשלה, משתלח בהזדמנויות שונות בנתניהו, ועתה הגדיל לעשות כאשר הוא טס לארה"ב כדי לקדם אינטרסים פוליטיים.
אותם גורמים הוסיפו וציינו כי התנהלותו הלעומתית והאופוזיציונית בתוך ממשלה אינה חדשה. כך עשה גם בממשלת האחדות הקודמת תחת נתניהו, כאשר הפעיל לחצים להתמנות לשר המשפטים בנוסף לתפקידו כשר הביטחון. התנהלותו אז סיכנה את הבאת החיסונים נגד הקורונה.
"הוא אוהב להיראות ממלכתי, כמי ששם את המדינה מעל טובתו האישית, אבל בפועל זה לא המצב", אומרים מבקריו. היו גם שהשתמשו בדימוי של גנץ כאשר נכנס לממשלה, כי הוא מתייצב לשים כתף תחת האלונקה. לדבריהם, גנץ שם כתף (גבוהה) והפצוע נופל מהאלונקה.
ולמרות כל זה נתניהו לא יפטר את גנץ, כפי שהוא לא יפטר את גלנט. אם יעשה זאת יקומם עליו את כל הגורמים הצבאים והביטחוניים בעיצומה של המלחמה. נכון יותר אם היה מתעלם כליל מהביקור, נותן לגנץ לעשות כמה כותרות וזהו. כך בדיוק היה כאשר יאיר לפיד יצא בחודש הקודם לארמון האליזה כדי להיפגש עם הנשיא מקרון. אולם האינסטינקט הטבעי של נתניהו ואנשיו פעל לרעתו, הם הגיבו כפי שהגיבו והכל יצא מכלל שליטה.
הבעיה של נתניהו זו החולשה שלו בכל הקשור לארה"ב. הוא לא יכול לראות מישהו אחר טס לבית הלבן, כאשר הוא נשאר בבית ומתקשה לקבל הזמנה. אם היה מתגבר על חולשתו זו, היה קורא לגנץ, מעניק לו אך ברכת הדרך לוושינגטון וללונדון, מצייד אותו בכמה מסרים מדיניים, ומראה לכולם כי גנץ בעצם משמש כשליחו. באופן הזה הכול היה בא על מקומו בשלום ללא מריבות פומביות מיותרות. תחת זאת בחר כאמור לתקוף את גנץ באמצעות שליחיו בליכוד והורה לשגרירים להחרים את הביקור. בחירה גרועה.
במקביל גם המאבק סביב סידורי הטיסה של גנץ, חשף בלבול רב בלשכת ראה"מ – בקטע הבא.
כרטיסים ותכסיסים
בין הטיסות: ההבדל המהותי בין ממשלת נתניהו וגנץ לממשלת שמיר ופרס
נתניהו זוכר היטב את הממשלה בראשותו, כאשר אהוד ברק היה שר הביטחון ואביגדור ליברמן שר החוץ. האמריקאים ראו אז בליברמן גורם בלתי נסבל ורמזו שהוא לא רצוי בוושינגטון. לפיכך הפך אז ברק, לשר חוץ בלתי רשמי, והוא זה שנסע לפגישות בבית הלבן, בכל עת שהדבר נדרש. נתניהו לבטח נזעק מהמחשבה שהוא הפך להיות היום על תקן ליברמן, בעוד גנץ הפך להיות ברק.
ההנחיה של נתניהו הייתה כאמור שהממשלה לא תאשר את הביקור, וכך הנחה את השגרירים בארה"ב ובלונדון, שלא לשתף פעולה עם גנץ וצוותו. מקור מדיני שצוטט בתקשורת אמר כי שתי הדרישות הללו הודלפו לתקשורת במטרה לאותת לממשל שהם נפגשים עם ה"בנימין הלא נכון". לדבריו, אם גנץ לא נסע בשליחות הממשלה, הרי שהוא לא מייצג אותה ולא את נתניהו. אם השגריר לא נמצא בביקורים, אות היא שאין כאן ביקור רשמי.
בלשכתו של גנץ ניסו להתחכם וטענו כי נתניהו אישר את הנסיעה לוושינגטון ביום שישי שעבר, ורק מאוחר יותר בשיחה ביניהם, חזר בו וטען שהוא מתנגד נחרצות לנסיעה ולפגישות. לדבריהם, אפילו כרטיסי הטיסה לגנץ ולאנשיו הוזמנו דרך משרד ראש הממשלה, דבר המהווה ראייה להסכמתו של נתניהו לטיסה.
בלשכת ראש הממשלה הובכו לנוכח הדברים וביצעו תחקיר פנימי כדי לגלות כיצד הוזמנו כרטיסי הטיסה של גנץ ואנשיו בידי המשרד, למרות התנגדות נתניהו לטיסה.
מבדיקת העניין עלה כי מזכיר הממשלה יוסי פוקס, שלח ביום שישי מסרון ליועצת של גנץ ובו כתב לה כי "טיסת השר גנץ מאושרת, בכפוף לאישור ראש הממשלה". היה זה לאחר שאנשי גנץ ביקשו מהחשבות במשרד ראש הממשלה, לקדם את הזמנת כרטיסי הטיסה. ואכן לאחר העברת המסרון הזה, החלו אנשי המשרד לקדם את הנסיעה ולטפל בה. אולם מספר שעות לאחר מכן, שוחח נתניהו עם גנץ ואמר לו שהוא לא מאשר את הטיסה.
בעקבות ההתנגדות הזו בדקו במשרד ראש הממשלה אפשרות לבטל את הזמנת הכרטיסים לגנץ, ומצאו שהביטול יוביל לקנס של 7,000 דולר. העלות עצמה של כרטיסי הטיסה של גנץ לוושינגטון ולונדון עמדה על כ-19 אלף דולר במחלקת ביזנס.
שורה תחתונה: שוב התברר שגנץ ונתניהו שקועים שניהם (במידה שווה) בעשיית פוליטיקה. ההתנהלות סביב הטיסה, רכישת הכרטיסים וכל מה שקרה מסביב, מוכיחים את זה לעיני כל. הוותיקים שבקוראים יכולים להיזכר, שכך ארע גם בימי ממשלות שמיר פרס (עם הנסיעות של פרס ל"הסכמי לונדון" ללא הסכמת שמיר). אלא שאז חילוקי הדעות היו על רקע אידיאולוגי מדיני. היום הכול הפך לפוליטי-אישי. יחי ההבדל.
שגריר ביום סגריר
מדוע החליט שר החוץ לזמן ארצה את שגריר ישראל באו"ם, והאם זה קשור לפריימריז בליכוד?
נוהג מדיני מקובל הוא להחזיר שגריר לארצו, אם אותה מדינה חשה פגיעה מהמדינה בה מכהן השגריר. אולם להחזיר שגריר מהאו"ם כצעד מחאתי, זה עוד לא קרה, לפחות עד השבוע. מי שאחראי על התקדים הזה הוא שר החוץ ישראל כץ.
"הנחיתי לנקוט בצעד תקדימי ויוצא דופן בזימון שגריר ישראל באו"ם להתייעצויות", הסביר כץ את החלטתו להחזיר ארצה את השגריר באו"ם גלעד ארדן. הסיבה: הבעת מחאה על העובדה שמזכ"ל האו"ם פועל למסמס את הדו"ח החמור שהוא עצמו הזמין על הזוועות שהיו במהלך הטבח. כץ מחה על כך שהמזכ"ל מנסה להחריג את החמאס מאחריות ולא יוזם כינוס מיידי של מועצת הביטחון של האו"ם כדי לדון בדו"ח ובהכרזה על החמאס כארגון טרור.
הצעד הזה של החזרת ארדן ארצה עורר כעס רב, לא רק של השגריר עצמו, שהעדיף להישאר באו"ם ולנהל משם את מלחמת ההסברה, אלא גם בקרב גורמים מקצועיים במשרד החוץ, שטענו כי מדובר בצעד מיותר שאינו מביא שום תועלת.
לדברי אותם גורמים, דווקא בשבוע בו האו"ם מכיר בזוועות, היה צריך ארדן להישאר באו"ם ולמנף את הדו"ח באמצעות פעילות הסברתית הכוללת ראיונות לכל ערוצי התקשורת העולמיים. כך עשה בזמנו השגריר חיים הרצוג, אביו של נשיא המדינה, לאחר ההחלטה שהשוותה בין הציונות לגזענות. הרצוג קרע לגזרים את ההחלטה מעל בימת העצרת, לא זומן ארצה "להתיעצויות" ונשאר באו"ם לנהל קרב הסברה.
בגדול, כץ צודק לגמרי במחאתו נגד מזכ"ל האו"ם. אולם הצעד הזה של החזרת השגריר נראה בכל זאת שגוי. היו שניסו להסביר כי ההליך כולו נגוע בשיקולים פוליטיים פנימיים בתוך הליכוד, כחלק מהמאבקים לקראת היום שאחרי נתניהו. ארדן וגם כץ מוזכרים כמי שעשויים להתמודד על התפקיד (יחד עם ניר ברקת ועוד).
כץ שנוכח לראות את הבולטות של ארדן באו"ם, שמאז הטבח סימן את מזכ"ל האו"ם כמי שמתנכר ישראל, זיהה הזדמנות לעקוף את ארדן מימין ו"להורות" ו"להנחות" אותו לחזור ארצה. "זהו מהלך שכל כולו מוכוון פריימריז", הסבירו הפרשנים השונים את הקריאה המפתיעה של כץ לארדן לשוב הביתה. גם ארדן עצמו הופתע מהמהלך, אך לא הייתה לו כל ברירה. כללי המנהל מכפיפים אותו למשרד החוץ.
כך או אחרת, כץ לא התייעץ עם נתניהו על המהלך הזה וקיבל את ההחלטה לבדו. נתניהו לבטח הביט משועשע על הקרב הזה, שבין כץ לארדן. בעוד הם חושבים על היום שאחריו, הוא ואנשיו מדברים על בחירות במועדן בעוד שנתיים וחצי. בפועל, ברור שהבחירות ייערכו עוד קודם, וכלל לא ברור אם נתניהו יתמודד בהן.
בשלב זה איש ממקורביו של ראש הממשלה לא שמע ממנו על אפשרות שהוא ילך הביתה מרצון. לפי הערכתי (שנותרה מאז הטבח) תהיה זו הפתעה מושלמת, אם נתניהו יחליט בכל זאת להתמודד, לאחר כל מה שקרה. ועד אז הוא מאפשר לכץ ולארדן להתגושש בבחינת שישחקו הנערים לפניו.
הטור פורסם במקור במדור מקור נאמן בעיתון יתד נאמן
