רגע לפני שנשברה שוב: איך קרה שנפלה פעם נוספת בפח?

לפעמים זה קורה לנו רק בפעם השלישית. ולפעמים גם אז לא.

לשושי זה קרה בפעם השלישית, אבל רק אחרי שעברה תהליך בקורס של "מלכת הדרמה" שאליו הצטרפה לפני חודשיים.

היא נשואה כבר בפעם השלישית, ועדיין, לא שמה לב לקשר. עם כל אחד מהבעלים היא חוותה את אותו דבר רק בצורה אחרת, כך שהיה קל לא לשים לב שיש פה משהו שבעצם קשור בה.

כשהיה לה בעל קמצן, היא הרגישה שהוא מנע ממנה דברים, והייתה מתלוננת בפניו על כך והרגישה שהוא לא רואה אותה.

כשבעלה השני, שלא היה נדיב במיוחד, העניק לה מה שידע, פרחים לשבת, כסף ככל שהייתה צריכה לרווחה האישית, היא הייתה עסוקה בזה שהוא לא העניק לה מילים חמות, ושוב הרגישה שהוא לא רואה אותה ואת הצרכים שלה. היא כמובן האשימה אותו ואת הילדות העשוקה שלו ואת זה שגדל בבית להורים ניצולי שואה שלא ידעו להביא רגש.

לפני חמש שנים כשנישאה בשלישית, לבעל עשיר, כזה שיכול לפנק אותה, היא עשתה הכל כדי להכאיב לו מספיק כדי שלא ירצה לתת לה שום דבר ממה שיש לו.

כשהיא התלוננה בפניו על שהוא רואה רק את עצמו וללא מעניק מכל הטוב שיש לו, הוא היה מתריס בפניה: 'את גורמת לי לא לתת לך' והיא, שוב הרגישה שנפלה בפח.

עכשיו, כשהיא תוך כדי התהליך, היא שמה לב פתאום שהכל קשור בה.

אנחנו יודעים ששלוש פעמים זו חזקה. היא נולדה פגית, 1 ק"ג בחודש שביעי. בת אחרי 4 בנים. בניתוח חירום טראומתי ואז בפגיות של פעם, היתה לה באינקובטור וזכתה אחת ליום למגע פלסטי של האמא שלא הכירה את חום גופה, ולא הרגישה את ידיה הרכות.

היא ראתה מבעד לאינקובטור את אמא העייפה, שהשאירה 4 קטנטנים בבית ונאלצת להיות כאן עבורה, אחרי שעשתה לה קונצים ונולדה לה כך טרם זמנה. היא הרגישה כמה היא לא ראויה, כמה בעצם הייתה לא בסדר בזה שהפתיעה את אמה ככה ויצאה שלא בזמן.

היא החליטה בינה לבין עצמה ושלחה אל אמא מבט שאומר: "מצטערת אמא, אני באמת לא בסדר על מה שעוללתי לך. אני מבטיחה לך שאגדל בלי להפריע לך יותר. מספיק גזלתי מזמנך ומרצך. אני אסתדר בעצמי, לא מגיע לי לקבל ממך שום דבר. אני אחיה בלי שתרגישי אותי".

וכך היא חיה, הייתה הילדה הכי נוחה בעולם, כזו שלא מבקשת כלום, לא צריכה כלום ואומרת תודה על כל דבר שנותנים לה, כי הרי מי היא שבכלל תגיד שהיא רוצה משהו אחר או לא אוהבת את הבגד הזה או האחר. כמובן שלא קבלה שום דבר שלא הייתה חייבת.

כל זמן שהנעליים שלה היו תקינות, היא לא ביקשה דבר וכמובן שאמא לא הפסיקה לספר על הבת המדהימה שיש לה. "אם יש לך צרכים", היא אמרה לעצמה, "את גזלנית, לא בסדר ולא ראויה. לקחת מספיק בזה שהעזת לצאת כזו קטנה וכל כך מוקדם ועוד בלי שום התראה מוקדמת".

כך, היא חייבת לוודא שאף אחד לא נותן לה את הצרכים שלה, אז אם מישהו מעניק, זה לא ממלא אותה. אסור שזה ימלא. זכות הקיום שלה היא רק כשאין לה צרכים או כל דבר שיכול להעיק על מישהו ולקחת את הזמן או הכח שלו ואם מישהו ממש מתעקש להעניק לה, היא עושה הכל כדי לחבל בזה.

כאילו מתחננת: אנא אל תיתן לי את זה! זה הורג אותי!!!

שושי היום מבינה את כל זה. בקרוב היא גם תוכל לפתור את זה אם תחליט שהיא מוכנה. אבל מה שבטוח, היא היום כבר לא באה בתלונות לבעלה הנוכחי, ופתאום מודה בליבה לאלו שהיו קודם, על שבסה"כ עזרו לה לחיות!

כן, מסתבר שכשאנחנו מתלוננים כשמישהו לא נותן לנו משהו שאנחנו כל כך רוצים, אנחנו לא רק צריכים להפסיק להתלונן, אנחנו צריכים פשט להגיד לו: תודה. ממש כמו שהיינו אומרים למי שהציל את חיינו.

תחשבי על זה. למי את הולכת להגיד תודה בשבוע הקרוב? גם אם תעשי את זה רק בינך לבין עצמך, תוכלי לראות שינוי גדול במה שקורה ביניכם. מעצם זה שהשני לא ירגיש שאת מאשימה אותו, אלא רואה בו קרש הצלה.

ספרי לי איך זה עובד לך. ml@meravlavi.com