מי עומד מאחורי ההתנגדות לצירוף ליברמן לקבינט המלחמה? / אריה זיסמן

"מפץ ממלכתי" 

בניגוד להודעות הפוליטיות המפתיעות של סער בעבר, הפעם הצעד שלו היה צפוי

זהו זה. נגמרו הבחירות המקומיות. הסיבוב השני מאחורינו, שמואל (שמוליק) גרינברג נבחר לראשות העיר בית שמש, ואפשר לחזור לימי השגרה בכל הקשור לכתבות ולסיקורים. אלא שבמציאות הביטחונית והפוליטית בה אנו נמצאים, אין שגרה ואין שלווה.

אחד מחברי פנה אלי השבוע עם שאלה מחויכת: מה תעשה עכשיו אחרי הבחירות. נגמרו הנושאים הבוערים. על מה תכתוב? אז הנה הגיע השר גדעון סער, שמספק לנו כותרות פוליטיות עם הודעתו על פירוק השותפות שלו עם השר בני גנץ.

הודעת סער עומדת אמנם במרכז השבוע הפוליטי, אולם יש עוד נושאים בוערים על השולחן. מדובר בהמשך המתיחות בין הנשיא ביידן לנתניהו, שהופכת להיות אישית (לשמחת אנשי המחאה). כמו כן על השולחן ניצב העימות הקשה מול חיזבאללה בצפון, שעל פי כל הסימנים מוביל (במוקדם או במאוחר) למלחמה, המשך ההתלבטות בעזה, האם (ומתי) להיכנס לרפיח. עיכוב עסקת החטופים, חיסול (או לא) של רמטכ"ל החמאס מראוון עיסא, סערת ההתבטאות של קצין בכיר נגד הפוליטיקאים מימין ומשמאל, וכמובן עוד השלכות של תוצאות הבחירות לרשויות, בקיצור: יש עוד הרבה נושאי כתיבה והתייחסות. החבר יכול בהחלט להיות רגוע.

אז נצא לדרך עם ההתפתחות הפוליטית של השבוע: פירוק "המחנה הממלכתי" וההשלכות האפשרויות להמשך הדרך של גנץ וסער, כמו גם ההשפעה על עתידו של נתניהו. הכול קשור זה לזה.  

מבין כל הכותרות שניתנו על הודעתו של סער על סיום השותפות הפוליטית עם גנץ, בלטה הכותרת: "המפץ הממלכתי". מי שניסו לשדר ממלכתיות ובריחה מהפוליטיקה הכעורה, נסחפו לתוכה על מלא. "המחנה הממלכתי" נקלע למערבולת פוליטית פנימית, ובטווח הארוך יכולה להיות לכך משמעות, בעיקר לאחר שסער יחליט מה בדיוק הוא עושה ולאן הוא הולך.

ההיסטוריה של סער מלמדת כי הוא נוהג להפתיע עם הודעותיו הפוליטיות ומותיר את המערכת הפוליטית בתמיהה לפשר מעשיו. כך היה לפני 10 שנים כאשר החליט לקחת פסק זמן מהליכוד, בעודו מכהן כשר הפנים. איש לא חזה אז את הפצצה הפוליטית שהטיל, והודעתו שניתנה אז בפני פעילי הליכוד בטקס הרמת כוסית לפני ראש השנה, הותירה את כולם בהלם.

שנתיים וחצי לאחר מכן שוב הפתיע, כאשר הודיע על חזרתו לליכוד. בהמשך רשם שוב הפתעה כאשר הכריז על התמודדות בפריימריז נגד נתניהו, וכך עשה גם כאשר עזב את הליכוד לטובת הקמת "תקוה חדשה".  

בשונה מכל זה, הודעתו השבוע לא נחשבת להפתעה. לכולם היה ברור שהשותפות שלו עם גנץ עומדת לפני פירוק רשמי. באופן מעשי הם מזמן כבר לא ביחד. השאלה שנותרה הייתה, מתי תגיע ההודעה. השבוע זה קרה.

המשבצת הימנית

האפשרויות של סער: התמודדות עצמאית, חבירה לאישים נוספים או מיזוג בליכוד

גדעון סער נחשב לאחד הפוליטיקאים המיומנים והמתוחכמים ביותר. שהותו במשך שנים ארוכות  לצדו של נתניהו, עוד מהימים בהם כיהן כמזכיר הממשלה שלו, לימדה אותו רבות. גם חברו למפלגה, זאב אלקין נחשב לשועל פוליטי בפני עצמו. השניים טוו את מהלך הפרישה זה זמן רב ויש להניח שידעו מראש מה היא תחולל. בשלב זה נוח להם לשמור את כל האופציות פתוחות ולתת לכולם לעשות פרשנויות סביב הצעד שנקטו. 

אם ננתח את הדברים באופן מושכל, ונתעלם ממשקעי העבר בין גנץ לסער, שהלכו והתחדדו מאז החלטתו של גנץ, להעדיף את איזנקוט כחבר בקבינט המלחמה על פניו, עדיין נתקשה להבין כיצד פוליטיקאי כה מיומן כסער, מפרק את השותפות עם מפלגה שנמצאת בשיאה ומקבלת בחלק מהסקרים 40 מנדטים. תוצאה כזו אינה זכורה שנים ארוכות במערכת הפוליטית. מה אפוא ראה סער לשטות זו.  

שאלה זו מתחדדת עוד יותר לאור תוצאות הבחירות האחרונות, בהן זכתה המחנה הממלכתי בראשות בני גנץ ב-12 מנדטים, מתוכם יש לסער ארבעה. לכולם היה ברור שהשותפות הזו הועילה לסער יותר. בלי המשענת של גנץ, הוא לא היה עובר את אחוז החסימה.

כאמור סער ואלקין אינם שוטים פוליטיים. אם הם החליטו לעזוב, כנראה שיש סיבה פוליטית מוצדקת מבחינתם. השניים מביטים קדימה ומבחינים במה שכולם רואים: מאז הטבח הנורא בשמחת תורה, הציבור זז ימינה. אולם התזוזה הזו אינה נעה לכיוונו של נתניהו. אפילו הסקרים (היחידים) שמטיבים עם נתניהו מעניקים לו מקסימום 25 מנדטים. כל השאר נותנים לו הרבה פחות. 

סער, שיודע לקרוא את המפה הפוליטית, פעל מאז הטבח בשני דרכים: מצד אחד בידל את עצמו מגנץ ואיזנקוט מבחינה מדינית. מצד שני הקפיד לשמור מרחק מבן גביר וסמוטריץ' ומיקם את עצמו בימין הממלכתי, שאינו נתניהו. "ימין ליברלי".

המגרש הזה עומד להיות בקרוב צפוף במתמודדים. נפתלי בנט ויוסי כהן מחממים מנועים ושמותיהם כבר עולים בסקרים וזוכים למנדטים לא מעטים. לא מן הנמנע שגם האוזר, הנדל, שקד ואחרים (אולי כחלון), ינסו גם הם לחזור. כולם מבקשים להתמודד על אותה משבצת ימנית "ליברלית". גם ליברמן,ְ שהולך ומתחזק בסקרים (מאז הפסיק את התקפותיו נגד החרדים) נמצא שם.

סער ביקש אפוא להיות הראשון שעושה את הצעד המעשי. הוא אמנם לא "הראשון שזיהה". כולם מכירים את המשבצת הימנית הזו. אולם הוא הראשון שעלה רשמית עליה וסימן בה את עצמו. 

השאלה האם ילך עד הסוף כמפלגה עצמאית, האם יחבור כבעבר לאישים נוספים, או אולי ינסה להתמזג בליכוד כסיעה עצמאית, בדיוק כפי שעשו בעבר צומת, גשר וישראל ביתנו. יתכן שזו המטרה הסופית שלו: להתמזג בעתיד כליל בליכוד ולהתמודד ביום שאחרי נתניהו על ראשות הממשלה. סער, כפי שנכתב לעיל, אוהב לשמור את כל האופציות פתוחות. זה כוחו.

ביקור במחלוקת

הסוד הפוליטי נחשף: מי עומד מאחורי ההתנגדות לצירוף ליברמן לקבינט המלחמה? 

מאז כניסת המחנה הממלכתי לממשלה, לאחר הטבח בשמחת תורה, ניכר היה שסער ונתניהו עושים כל מאמץ להשלים ביניהם. לפתע הם החלו להיפגש בארבע עיניים וגרמו לרבים לחשוב שמתרקם ביניהם מהלך סודי, שיטלטל את המערכת הפוליטית.

מאידך שמעו הכתבים תדרוכים קשים בסביבות גנץ נגד סער וההפך. "סער לא תרם כלום בבחירות", אמרו אנשי גנץ. "גנץ הבטיח לעשות פריימריז ולמזג את שתי המפלגות, אך מתעלם מכך" טענו מנגד אנשי סער. וכך במשך חמישה חודשים, מאז כניסת המחנה הממלכתי לממשלה, נמשכה המתיחות והחריפה. השניים לא עשו כל מאמץ להתגבר על כך ולא נועדו זה עם זה בארבע עיניים.

חילוקי הדעות ביניהם ניכרו כמעט בכל תחום. סער התבטא באופן מדיני ניצי ושלל בתוקף הקמת מדינה פלשתינית וכן כל ניסיון להסדיר שליטה פלשתינית של הרש"פ בעזה ביום שאחרי. מאידך הצמד גנץ ואיזנקוט, היו מוכנים לפשרות. כמו כן מתח סער ביקורת פומבית נגד ההחלטות של קבינט המלחמה וטען שצריך לקבל החלטות תקיפות יותר לרבות כניסה לרפיח.

דוגמא נוספת נרשמה ביחס להליך ההדחה של ח"כ עופר כסיף. בזמן שרוב חברי "כחול לבן" נמלטו מההצבעה בכנסת, ארבעת הח"כים של "תקווה חדשה" הצביעו בעד ההדחה, וביקרו את ההחלטה של גנץ להיעדר מהמליאה.

"המכה בפטיש" היה הביקור של גנץ בשבוע שעבר בארה"ב בניגוד לעמדתו של נתניהו. גם סער יצא נגד הביקור הזה, בעיקר לאחר שהבין כי גנץ מדבר עם בכירים אמריקאים בעד הקמת מדינה פלשתינית, בניגוד לעמדת הממשלה ובניגוד לרוב הרצון הציבורי. בדיעבד מתברר כי בעת הביקור של גנץ בחו"ל, העבירו גורמים בכירים במפלגת תקווה חדשה  מסרים לאמריקאים, לפיהם עמדותיו של גנץ לא מקובלות על סער, וכי העמדה הישראלית הרשמית, מתנגדת למשא ומתן מדיני מול הפלשתינים.

עתה לאחר פרישתו מבקש סער להצטרף לקבינט המלחמה, ואילו גנץ עושה הכול לסכל זאת. אם תיפתח הדלת לסער, יבקשו גם בן גביר וסמוטריץ' להיכנס פנימה, והדבר יפוצץ את הקבינט ויביא לפרישתם של גנץ ואיזנקוט. בסביבת נתניהו חצויים בדעתם, האם לצרף את סער תמורת התחייבותו להישאר בממשלה גם אם גנץ ואיזנקוט יפרשו. או להימנע מכך, מחשש שסער יפעל בתוך הקבינט נגד נתניהו ויביך אותו.

סער עצמו כעוס ביותר על התנגדותו של גנץ לצרפו לקבינט המלחמה, ובשעת כעסו חשף סוד פוליטי שלא היה ידוע לרבים.  לדבריו, "התנגדותו של גנץ אינה עניינת ואינה נובעת מטובת המדינה, בדיוק כפי שהייתה התנגדותו בתחילת המלחמה לצירופו של ליברמן לקבינט המלחמה". אמירה זו חושפת כי מי שהתנגד לליברמן, אינו נתניהו, (כפי שליברמן טוען), אלא "האיש הממלכתי", בני גנץ. הסיבה: חשש שליברמן יאפיל עליו בקבינט, וילכוד יותר תשומת לב תקשורתית, כמי שהזהיר מראש על העלול להתרחש בעזה.      

"גנץ מסתכסך עם כל מי שותפיו", אומרים בסביבת סער. "הוא לא החזיק מעמד עם אשכנזי, לפיד, יעלון, הנדל והאוזר, ועכשיו גם סער נפרד ממנו".

"תודה ובהצלחה"

כיצד התייחס גנץ לפרישת סער ומה ארע למפלגות המתנגדות לנתניהו מאז המלחמה?

יש הטוענים כי ההצלחה של "תקווה חדשה" בבחירות ברשויות המקומיות, היא זו שהאיצה בסער ללכת על מהלך הפרישה שלו מגנץ. לאחר הבחירות טענו כל המפלגות על ניצחונן, כאשר כל אחת מבליטה את המקומות בארץ הנוחים לה. אולם סער באמת הצליח. מועמדיו נבחרו לראשי רשויות בעשרה מקומות. כמו כן הצליח להכניס 130 חברי מועצות המזוהים עם תקווה חדשה. בין ראשי הרשויות: גדרה, פרדס חנה וכרכור. מועמד נוסף מטעמו, דוד עציוני הגיע לסיבוב השני בחיפה ונוצח (למרבה הצער) כפי שנרחיב בהמשך.

גנץ מצדו התייחס בחצי זלזול להודעתו של סער והגיב על כך בציוץ של שתי מילים: "תודה ובהצלחה". בכך ניסה להראות שהצעד של סער אינו מכאיב לו. הסקרים שפורסמו שלשום מראים שהוא עדיין מקבל 34-35 מנדטים, כלומר סער לוקח עמו 5 מנדטים בלבד. (הסקר של פילבר מעניק לגנץ רק 22 מנדטים, אבל זה סקר בודד). כך או כך במערכת הפוליטית מודעים לעובדה שאצל גנץ חונים כעשרה מנדטים, שיכולים לנוע למפלגה ימנית, כאשר היא תוקם. סער בשלב הזה לוקח רק חצי. 

האבסורד מבחינת גנץ, הוא הפער בין הסקרים המעניקים לו עולם ומלואו, לבין המצב האמיתי שלו בכנסת, 8 מנדטים בלבד (לאחר פרישת 4 ח"כי התקווה החדשה). המצב הזה הופך את מפלגתו לקטנה וחלשה, בעוד לקואליציה יש עתה 68 מנדטים בלעדיו. האבסורד הזה יגבר עוד יותר, אם יפרוש לאופוזיציה, שם יבלע מול 24 המנדטים של "יש עתיד" ומול ליברמן הפעלתן.

מנגד, מבחין נתניהו בהנאה רבה במתרחש בתוך המחנה הממלכתי. נתניהו הרי מומחה לפירוק מפלגות המתנגדות לו, אך הפעם לא היה צריך להתערב. הדבר נעשה מעצמו. בטווח הנראה לעין זה אפילו משרת את יציבות הממשלה שלו, ובעיקר מסיר ממנה את החרם שהטיל עליה סער בזמנו. נתניהו גם נהנה לראות כיצד גנץ "נענש" פוליטית על נסיעתו לארה"ב, מבלי שהוא (נתניהו) היה צריך לבצע את העונש.

כאמור נתניהו טרם החליט האם לצרף את גנץ לקבינט המלחמה כפי שהוא דורש, אך בליכוד שוקלים לתת לסער ולאנשיו תיקים ומשרדים ממשלתיים אם גנץ יפרוש. נתניהו שהסתכסך לפני עשר שנים עם סער על שהריץ את ראובן ריבלין לנשיאות, סלח לו על כך. לשניים יש עתה אינטרסים תואמים. עם זאת סער לא רוצה להתקרב יותר מידי לנתניהו כדי שלא להזיק לעצמו בקרב הבוחרים מימין שמאסו בראש הממשלה. זו הסיבה שבאופן רשמי הוא מודיע  שלא יחזור לליכוד אלא מקים מפלגת "ימין ממלכתי". הסקרים בעתיד יקבעו האם יתמיד בכך או ינסה להתמזג בליכוד כפי שתואר לעיל.

והיה מי שסיכם היטב את האירוע כולו (מיכאל שמש), כשהוא מתאר מה ארע לגוש מתנגדי נתניהו מאז פרצה המלחמה: מפלגת העבודה קרסה, מיכאלי הודיעה על פרישתה. יש עתיד מתרסקת בסקרים ומאבדת מחצית מכוחה, לפיד וליברמן בברוגז פומבי, המחנה הממלכתי נכנסה לממשלה והתפרקה לשניים, סער מתנגד לחרם על נתניהו.  

במקביל גם ארגוני המחאה לא ממריאים, כפי שהוכיחו הבחירות לרשויות. דוגמא אחת מיני רבים – בקטע הבא. 

רחובות שפויים

הניסיון של ארגוני המחאה וכוח קפלן להבעיר אש ומחלוקת בעיר רחובות נכשל

בעבר כאשר מכוני הסקרים השונים ניסו לחזות מראש את תוצאות הבחירות לכנסת, הם הביטו לעבר תיכון "בליך" ברמת גן, שם נערכו בחירות דמה. הסיבה: מדד בליך המפורסם, זכה ליוקרה רבה בשל הצלחתו לחזות את המהפך בזמנו בבחירות 77. אולם בפעמים האחרונות המדד הזה כבר לא הוכיח את עצמו והתוצאות האמיתיות היו שונות לחלוטין מאלו שהתקבלו בבליך.

בצר להם חיפשו מכוני הסקרים מדד מדויק יותר ואז גילו את העיר רחובות. מניתוח תוצאות הבחירות לכנסת בעיר הזו, עלה פעם אחר פעם, כי התושבים הצליחו לחזות במדויק את התוצאות הסופיות על פי הצבעתם. לא פלא שמכונים מפורסמים ומוכרים כמו פרופ' קמיל פוקס, מכון סמית, מנו גבע וסוקרים נוספים משקיעים זמן רב ברחובות, כדי לעמוד על הלך ההצבעה בעיר ולהסיק מכך על התוצאות הסופיות לכנסת.

בבחירות האחרונות לכנסת זכה הליכוד במקום הראשון עם 25.77% קולות, אחריו "יש עתיד" עם 23.10% מהקולות, הציונות הדתית זכתה ב-13.07%,  המחנה הממלכתי זכתה ל-10.56% מהקולות, וש"ס ויהדות התורה זכו יחד ב-12% מקולות הבוחרים.

נזכרנו בכך השבוע, בגלל תוצאות הבחירות בסיבוב השני בעיר הזו. אם אכן "מדד רחובות" משקף את האווירה הכללית ברחוב לקראת הבחירות לכנסת, (לכשיערכו במועד שייערכו), הרי שאנשי המחאה לא הצליחו במלאכתם. הניסיון של "כוח קפלן" להבעיר את העיר באמצעות הרצתו של זוהר בלום, מועמד "יש עתיד" שהוביל את "הקו הליברלי", נכשל.

התושבים התרעמו על ניסיונו של פעיל המחאה משה רדמן, שקרא באירוע בחירות שהתקיים במוצ"ש מול הכניסה למכון ויצמן, להתגייס לקראת הבחירות ולהצביע לבלום. "אסור לנו להפסיד שום חזית ושום מאבק, כולל את המאבק ברחובות", זעק רדמן, כשברקע הולמים תופי המחאה.

רדמן, ניסה כאמור לסחוב את הרחוב "החילוני ליברלי" לכיוונו וביטא את הרצון של ארגוני המחאה, שסימנו לעצמם את הצורך בניצחונו של בלום כיעד ליברלי הכרחי וכסמל מוניציפאלי למאבק הארצי שהם מנהלים. באופן הזה הם הפכו את המועמד שכנגד, מתן דיל, שנתמך בין השאר על ידי הליכוד, הדתיים  והחרדים לשמרני לאומני וחשוך.

התושבים ברחובות סלדו כאמור מכך. חלקם אמנם הפגינו בעבר, עוד לפני המלחמה, נגד "המהפכה המשפטית". אולם עתה הם לא ראו צורך להכניס את הנושא הזה לתוך מערכת הבחירות המקומית. כמו כן היו מהם שהצביעו ופעלו בגלוי לטובת מתן דיל. בסופו של דבר התברר כי המחאה נותרה בחוץ, והמועמד מתן דיל, שהלך על קו קמפיין נקי ומכובד זכה ונבחר.

התוצאות הוכיחו שהעיר רחובות, המהווה מדגם מייצג של מדינת ישראל בהרכב הסוציולוגי שלה, בסוגי האנשים שחיים בה ובהתפלגות הדעות שלהם, לא נתנה למחאה להיכנס בשעריה. אם אכן זה מה שמלמד על הצפוי גם במישור הארצי, על ארגוני המחאה לחפש "חומרי תבערה" אחרים.

קמפיין הסתה

במקום להתמקד בבעיות אמיתיות, התנהל בחיפה קמפיין הפחדה שקרי וחד צדדי

בעוד העיר רחובות שמרה על שפיות ולא הלכה שבי אחר הניסיונות של אנשי המחאה להבעיר אש בתוכה, בעיר חיפה התנהלו העניינים אחרת.

המועמד שזכה בראשות העיר, יונה יהב, גמר אומר לחזור לתפקידו לאחר שכשל והובס בבחירות הקודמות. "קשה היה לי לקבל את התבוסה הזו", הסביר לאורך חמש השנים, בעוד הוא רוקם את חלומו לשוב ולכבוש מחדש את חדרו בקומה השנייה ברחוב חסן שוקרי.   

יהב החליט לסלול את דרכו חזרה באמצעות קמפיין הפחדה והסתה נגד הציבור החרדי. "מי שרוצה עיר ליברלית וחופשית ולא עיר עם השתלטות חרדית שיצביע עבורי", אמר בבוקרו של יום הבחירות השבוע, על מנת לגרום לחיפאים לצאת מהבית ולהצביע מתוך פחד עבורו.

דבריו אלו של יהב, היו שיאו של הקמפיין. במקום להתמקד בבעיות המטרידות את העיר – מכת החזירים וההכנות הביטחוניות מפני אפשרות של מלחמה, ניהל קמפיין מכוער ושקרי.

הנה עוד דוגמה: יומיים לפני הבחירות (יום שישי שעבר), קיבלו תושבי חיפה "סקר טלפוני" ובו שאלה – האם תצביעו ליונה יהב או לדוד עציוני. מי שענה שהוא מתכוון להצביע ליהב, נענה בברכת שלום ובהצלחה. מי שכתב שהוא בוחר בעציוני, זכה לשאלה נוספת: "האם העובדה שעציוני חתם עם החרדים על הקמת "רשת חינוך חרדית חדשה ובניית 3 בתי ספר בהפרדה תשנה את דעתך"? המטרה של השאלה ברורה: יצירת הפחדה באמצעות מצג שקרי, כאילו עציוני עומד לשנות את מצב החינוך בעיר מקצה לקצה עם "רשת חינוך חרדית חדשה".

עכשיו תחשבו לבד מה זה עושה לתושב חילוני פשוט ותמים, שאינו מכיר את הדברים, לאחר שהוא מקבל כזו הודעה. הוא לא יודע לומר לעצמו, שאין כל סיכוי שעציוני יצליח להקים רשת חינוך חרדית חדשה, דבר שאיש לא מצליח לעשות במישור הארצי. הדברים הללו מחלחלים אצלו וגורמים לו לחלחלה.   

טלפונים נוספים שהגיעו בקולו המוקלט של יהב, הסבירו לתושבים שעליהם לבחור בו, כדי שיהיה "נעים לחיות בעיר, ולא לתת לחרדים להשתלט עליה". הדברים כמובן מגוחכים לחלוטין: כיצד יכולים שלושה נציגים חרדים (מתוך 31) להשתלט על העיר. גם מי שלא למד ליבה יודע לעשות חשבון פשוט ולגלות שמדובר בפחות מעשרה אחוזים. אולם הדברים עשו את שלהם, בעיקר במגזר הערבי.

ח"כ אימן עודה שהתגייס לסייע ליהב, קרא לערבים לנהור לקלפיות, תוך שהוא מסביר להם שאחוז ההצבעה הנמוך יגרום לשני ציבורים מאורגנים להכריע את הבחירות: הערבים או הדתיים. "צריכים לנטרל את הדתיים באמצעות הצבעה ערבית ליהב", קרא עודא. ואכן הציבור הערבי הצביע ליהב והכריע את הבחירות.

ההחלטה בידיו

האם יהב ירצה להיזכר כראש עירייה נקמן ופלגן, או כמי שהגיע לתקן את כישלונותיו

בשנות שלטונו הקודם הצליח יונה יהב, להשניא את עצמו על רוב רובו של הציבור החרדי בעיר. אך טבעי היה שעם חזרתו, הוא ירצה להשכיח את השנאה ולפתוח דף חדש. על פי כל הנתונים, הוא יכול היה להיבחר גם בלי קמפיין ההסתה שניהל נגד החרדים.

תושבי העיר חיפשו שינוי לאחר חוסר הצלחתה של ראשת העירייה היוצאת עינת קליש, שנכשלה בתפקידה. היא לא ידעה ליצור חיבורים נוספים במועצת העיר, וקוממה את כולם נגדה. בד בבד המועמד דוד עציוני נתפס כשותף לה, כיון שבתחילת הדרך שימש כסגנה עד שפרש. התושבים הצביעו אפוא ליהב כברירת מחדל ולא כתוצאה של אמון מחודש בראש העירייה הכושל לשעבר. ניתן לראות זאת בשיעור ההצבעה שהיה מהנמוכים בארץ בסיבוב השני. יהב היה בבחינת הרע במיעוטו.

הקמפיינרים שלו הצליחו לחלחל בציבור את המסר, שאסור לקחת סיכונים עם מועמדים חדשים ו"נוצצים" כמו בבחירות הקודמות, אלא צריך ללכת על המוכר והבטוח. בכך ביקשו להשכיח  ולשים בצד את כישלונו לאורך 15 שנותיו בראשות העיר. אולם הם לא הצליחו למנוע ממנו לנהל קמפיין שנאה בלתי נתפס, אף שלא היה לו צורך בכך.

בהקשר זה חשוב לציין כי סקרים מוקדמים הוכיחו, כי כל נושא החרדים-חילוניים כלל לא מעסיק את העיר חיפה. רק 7% אמרו שזה חשוב להם. כל השאר ציינו את נושאי הביטחון ומכת החזירים.

חשוב גם לציין ששותפיו של יהב, אנשי "הירוקים" ו"כחול לבן" באמצעות מועמדם אביהו האן, נסחפו גם הם בניסיון להבעיר את העיר עם הפחדה מפני "השתלטות חרדית", והפיצו את המסר הבא במהלך יום הבחירות: "אנחנו מתכוונים להיות חומת המגן לעיר חיפה ולשמור עליה חופשית לתושביה יחד עם יונה יהב כראש עיר. היום יקבעו התושבים איך תיראה העיר בחמש השנים הבאות ואולי לתמיד: או עציוני עם החרדים, או יהב עם הציונות הדתית והחרדים הליברלים" (הקבוצות החסידיות המועטות, שהצביעו ברוב חששם ליהב, כונו על ידם "חרדים ליברלים"…).

השאלה עתה כיצד ירצה יהב בן ה-80, שיזכרו אותו: האם כראש עירייה פלגן, נקמן וסכסכן. או כזה שפועל על פי הצהרתו מיד לאחר שנבחר: "עם שובי לתפקידי אני מתכוון לאחד את כל חלקי העיר, יהודים וערבים, שמסרבים להיות אויבים. דתיים וחילונים כאחד". 

חיפה נחשבת לעיר שקטה שאין בה איבה בין הציבורים בשום נושא, גם לא במלחמות דת. יש בה המון בעיות אחרות, אבל התושבים ברובם הגדול רגועים ושלווים. יהב שקיבל 62.6% מקולות המצביעים, ניסה להבעיר אותה באופן מיותר וכאמור היה יכול להיבחר גם בלי זה. לפני חמישה חודשים הסביר בראיון לתקשורת כי הוא בא רק לחמש שנים "כדי לתקן". ההחלטה בידיו.

סקרים מרים

כישלון אחר כישלון: אפילו חבריו של לפיד בתקשורת מודים ש"מגע הקסם שלו התפוגג"

יאיר לפיד מביט על התוצאות בחיפה וטומן את ראשו בין ידיו. במקום להשקיע הון ומאמצים רבים בתל אביב, ולהיכשל שם עם ארנה ברביבאי מול ראש העיר הוותיק רון חולדאי, הוא יכול היה לקחת את העיר השלישית בגודלה בארץ ללא כל קושי. 

לפני הבחירות הגיע אליו יונה יהב, וביקש את תמיכת יש עתיד. בעבר התמודד יהב בתמיכת "שינוי" של טומי לפיד, אביו של יאיר. לאחר שנבחר אז לתפקידו, סירב להכניס את החרדים לקואליציה, אף שהגיע עימם קודם להסכמות, אך זה כבר סיפור אחר (אותו סיפרנו בעבר).

כך או כך, לפיד הבן סירב לתמוך ביהב, כיון שלא היה בטוח בניצחונו. תחת זאת תמך במועמד אלמוני, יוסי שלום, לראשות העיר. יש עתיד שקיבלה בחיפה את מירב הקולות לכנסת, נחלה כישלון בבחירות לעירייה והכניסה למועצת העיר שני מנדטים בלבד. אם לפיד היה תומך ביהב, או היה מציב מועמד מ"הליגה הארצית", הוא היה יכול להתהדר בניצחון בעיר גדולה. לפיד אמנם ניסה להצניח את ח"כ אלעזר שטרן, כמועמד מפלגתו לראשות העיר, אך שטרן בדק את העניין וסירב. 

שורת הטעויות של לפיד באה לידי ביטוי בסקרים, המראים כי הוא מאבד מחצית מכוחו (12-14 מנדטים בלבד). החלטתו שלא להיכנס לממשלה בתחילת המלחמה עומדת עוכריו. הבוחרים בורחים ממנו. אפילו חברו הטוב, איש התקשורת רביב דרוקר, התייחס לכך השבוע וציין כי הוא מתקשה להצביע על הרגע בו החלה הצלילה של לפיד.

לדברי דרוקר: "מגע הקסם של יאיר לפיד התפוגג. הוא עשה חצי שנה סבירה כראש ממשלה ובמקום ליהנות מזה הוא מתרסק בסקרים. במצוקתו הוא חזר לקלף האנטי חרדי. גם הוא הוא עדיין חושב ככה, קשה לקנות את הסחורה הזאת ממנו אחרי מה שהוא ניסה לעשות בעבר". ואם דרוקר אומר זאת, מי אנחנו שנחשוב אחרת.

האריה האינדונזי

"אתה הראש אתה האשם": כיצד קשור מנהל גן החיות בג'קארטה למציאות ימינו

מאז עלה לאוויר לפני כחודש, קשה להחמיץ את הסלוגן "אתה הראש, אתה אשם!" נגד נתניהו. השלטים הללו מתנוססים באופן ענק ובולט ברחבי הארץ עם כיתוב אדום-שחור וכן ברשתות החברתיות. הקמפיין הזה מלווה בקריינות דרמטית: "מי שעומד בראש ובנה את חמאס במשך 14 שנים, והתעלם מהתרעות, הוא האשם במחדל 23'. אתה הראש, אתה אשם"!

מאחורי הקמפיין הזה עומדת קבוצה הקרויה "לוחמי כיפור 73', כאשר המטרה המוצהרת שלהם היא הדחה מידית של נתניהו והליכה לבחירות.  מיותר לומר שהעמותה הזו לא קמה לה פתאום לאחר הטבח. עוד קודם היא פעלה במסגרת המחאה, ועתה היא מצאה לה עוד סיבה ותירוץ לפעילותה.

עלות הקמפיין מוערכת בכמה מיליוני שקלים ואנשי העמותה אומרים כי המימון מגיע מ"תורמים מהארץ ומחו"ל שתומכים בנו, אנחנו ארגון מאוד קומפקטי ונסמכים על החברים שלנו, כמה מהם בעצמם לוחמי כיפור לשעבר בעלי יכולות וכסף". לא מכבר הוגשה תביעה ייצוגית בסך 50 מיליון שקלים נגד מובילי הקמפיין הזה בטענה, שהם מטרידים את האנשים עם הודעות קופצניות מפריעות.

בד בבד פורסם השבוע ברשתות החברתיות הסיפור הבא, ולמי שטרם נחשף אליו, נביאו כאן ככתבו וכלשונו.

בעיר ג'קארטה, בירתה של אינדונזיה יש גן חיות ענק, שגולת כותרתו היא אריה אפריקני עצום עם שאגות אדירות. הבעיה היא שהאריה הזה הוא מאד אלים. בכל פעם הוא מצא דרכים יצירתיות להוציא רגל מהכלוב ולתקוף מבקרים שעמדו קרוב מידי.

לפני כמה שנים התחלפה הנהלת גן החיות, והמנהל החדש והנמרץ החליט לנקוט בכמה טקטיקות חדשות כדי לעצור את התופעה. קודם כל הוא בנה גדר חזקה יותר מסביב לכלוב. לאחר מכן הוא הורה להאכיל את האריה בכמות כפולה, כדי להוריד לו את המוטיבציה להתקרב לאנשים ולחטוף מהם דבר מאכל. ליתר ביטחון, הוא גם חילק לכל מבקר בגן חליפת מגן מיוחדת מברזל.   

המנהל המסור לא הסתפק בכך, ומינה גם חברת אבטחה מיוחדת שהקיפה את הכלוב במערכת התרעה משוכללת והתחייבה להעמיד שם שומר חמוש 24 שעות ביממה. ואכן זה עבד: במשך 10 שנים ירדו התקיפות של האריה כמעט לאפס. גם כאשר הוא הצליח לתקוף, אף אחד לא נפגע בזכות חליפת הברזל המיוחדת. עד שיום אחד הכול קרס: השומר קפץ הביתה לנמנם בעודו שוכח להפעיל את האזעקה המיוחדת. האריה הענק הסתער על ההזדמנות ויצא למסע הרג מטורף שגבה את חייהם של עשרות מבקרים חסרי ישע.

במשפט שנערך שם בימים אלו, דרשה התביעה האינדונזית להטיל את העונש החמור דווקא על מנהל גן החיות. המנהל הנדהם לא האמין למשמע אוזניו וטען שחברת השמירה אשמה וכי הוא  עשה הכול כדי למנוע את האסון. התגובה ששמע הייתה כפולה: 1. אתה זה שהאכלת את האריה כל השנים הללו. 2. אתה הראש, אתה האשם.   

עד כאן המעשייה האינדונזית. כל קשר בינה למציאות ימינו, היא על אחריות הקוראים בלבד. שבת שלום.

הטור פורסם במדור מקור נאמן בעיתון יתד נאמן