למרות שחונכתי בבית לא-דתי", "קינאתי תמיד ביהודים שומרי המצווה כשראיתי אותם בעת שניגשו לאכול, שלא הכניסו לפיהם מאומה עד שבירכו. ראיתי בכך מוסריות רבה, וידעתי בבירור שאלה שאינם עושים כך הם בעלי-תאוות, שלא מסוגלים להתגבר על תאוות האוכל שלהם, ומיד כשהם רואים מאכל, מכניסים אוהו לפיהם. אבל למרות הכל, ואף על פי שקינאתי בשומרי המצוות על ברכותיהם לפני האוכל ולאחריו, לא עוררני עדיין הדבר לחזור בתשובה שלימה. "
לפני כשנה הגעתי לישוב תל ציון [ממוקמת צפונית לרמאלה], לביקור לצרכי עבודה אצל בעליה של חוות עיזים גדולה. בעל החווה, שהיה גם ידיד-נעורים שלי , פנה אלי לפתע ואמר: ׳רוצה לראות משהו מעניין?' " כמובן, הגבתי בחיוב, ואז הוציא אותי האיש אל החווה שלו, שבפתחה ניצבו חמשה כלבי שמירה. והנה, בעל החווה משליך לעבר הכלבים את מזונם, והם אינם נוגעים במזון הטרי שהוגש להם. ולא שהם לא היו רעבים. בעל החווה הקדים ואמר לי שמזה זמן רב שהכלבים לא טעמו מאומה, ועכשיו היא השעה שבה הם צריכים לאכול. אבל הכלבים אינם ניגשים לאוכל. הם מסתובבים לידו, אחוזי-רעב, הרוק כבר יוצא מפיהם, ומפני שקיבתם ריקה נביחותיהם מתגברות והולכות, אבל הם לא מתקרבים אל האוכל. פלא-פלאים. בעל החווה, שהיה יהודי שומר מצוות, מסמן לי לראות מה יקרה עתה. הוא מחזיק בידיו כוס מים, מוציא מפיו את המלים ׳ברוך אתה ה׳ וכו׳ שהכל נהיה בדברו׳, ואז – באחת – מתנפלים הכלבים על האוכל ובתוך שניות בולעים ו׳מחסלים׳ את הכל. ללמדנו את גודל הרעבון שלהם. "הייתי המום לנוכח המראה",
"ולא ידעתי כיצד לקלוט את הדברים שהתרחשו למול עיניי. ובת-קול מלחשת באוזניי – אפילו הכלבים לא אוכלים לפני שהם מברכים… " בעל החווה נהנה לראות את התפעלותי העצומה מהמחזה, וסיפר לי את הרקע לדבר: "'כיון שאני מתגורר ליד ישובים ערביים [החווה ממוקמת ליד רמאלה], אני מחזיק את הכלבים צמוד לחוות העיזים שלי, כדי שישמרו על בעלי החיים מפני הגנבים הערבים העושים שמות ברכושם של שכניהם היהודיים. לילה אחד הגיעו לכאן השכנים הלא-טובים שלי, והשליכו לפני הכלבים מזון שהיה מורעל ביותר. בתוך שניות פרפרו הכלבים למוות, והגנבים נטלו עמהם את מאות העיזים, תוך שהם מסבים נזק כספי עצום. "כשקניתי עדר חדש של עיזים והצמדתי לו כלבים חדשים, החלטתי שהפעם לא אתן לגנבים לשלוט על הכלבים ולהרעילם. חיפשתי פטנט כיצד אוכל למנוע את הכלבים מלגעת באוכל המוגש לפניהם. מה עשיתי ? – אילפתי את הכלבים החדשים, שמעתה ואילך הם אינם נוגעים בשום אוכל שבעולם, עד שהם שומעים את ברכת ׳שהכל נהיה בדברו׳. וכיון שאין סיכוי שהגנבים שיבואו לגנוב את העיזים, יברכו אי-פעם את הברכה הזו, ממילא הכלבים לא יורעלו והעזים לא תיגנבנה… "'במלים אחרות: נעלתי את פיותיהם של הכלבים בקוד מסוים, שעד שלא מפענחים אותו, לא יגעו באוכל. עד כדי כך' – המשיך בעל החווה לספר לחברו – 'שפעם כאשר נסעתי לשבת לעיר אחרת, ביקשתי מהשכן שישמור על בעלי החיים שלי, וביקשתיו גם שיאכיל את הכלבים. והנה, לאחר השבת, מתקשר אליי השכן ומספר לי בהתרגשות רבה שהכלבים שלי לא רצו לאכול כל השבת, והם רעבים מאוד… 'אצלי לא קרה אף פעם דבר כזה, שהכלבים יסרבו לאכול', סיפר השכן. 'אתה כבר מבין, מן הסתם, שהסיבה לכך היתה ששכחתי להשאיר לו את הקוד לפתיחת פיהם של הכלבים', סיים חברי את דבריו. "אני", מספר בעל התשובה לרה"י, "שמעתי את הסיפור מבעל החווה, ונותרתי המום ומשתאה. בת-קול מן השמים המשיכה ללחוש באוזניי כל העת, שאפילו כלבים אינם אוכלים בלי ברכה, ואיך אתה אוכל… ולמרות שהייתי יכול ׳לתרץ׳ את הענין בכך שבעל החווה אילף אותם, אבל הקב״ה עשה כך שהדברים ייכנסו בליבי בדרך של קל-וחומר, ולא יכולתי להשתחרר מהמחשבה שכשאני אוכל בלי ברכה, אני גרוע יותר מן הכלבים הללו! "מה שתפס אותי יותר מכל, היתה ההגדרה הקולעת של בעל החווה, שאמר שפיותיהם של כלביו נעולים ב׳קוד׳, ועד שלא ישחררו אה הקוד הזה הם לא יאכלו. המסקנה שפיעמה בי בשומעי את הדברים היתה, שגם אצלנו צריך להיות כך, וכמובן – הרבה יותר מזה, שלא נפתח את הפה שלנו לאכול, עד שנפצח לפני כן את הקוד שנקבע על ידי בורא-עולם, וקוד זה – הוא הברכה. "ואז נפתחה בפניי הדרך לחזור בתשובה. שהרי כדי לברך את האלוקים, צריכים להאמין בו, ולדעת למי אנחנו מברכים".
"וַיְהִ֗י מְאַת֙ כִּכַּ֣ר הַכֶּ֔סֶף לָצֶ֗קֶת אֵ֚ת אַדְנֵ֣י הַקֹּ֔דֶשׁ וְאֵ֖ת אַדְנֵ֣י הַפָּרֹ֑כֶת מְאַ֧ת אֲדָנִ֛ים לִמְאַ֥ת הַכִּכָּ֖ר כִּכָּ֥ר לָאָֽדֶן": [שמות פרק לח]
מובא בשם הרה"ק ה'חידושי הרי"ם' זיע"א מאת אדנים הוצרכו למשכן, ומאה ברכות צריך האדם לברך בכל יום. וכמו שהאדנים היו היסודות של המשכן, כן הברכות הם היסוד של קדושת ישראל, של קדושת כל יהודי ויהודי, אדן מלשון אדנות, ועל ידי הברכה מעידים שהשי"ת הוא אדון על כל הבריאה, ומאת הברכות הנם מאת האדנים למשכן של כל איש ישראל. וכן הביא נכדו הרה"ק ה'שפת אמת' זיע"א שכתב [פרשת תרומה תרנ"ד]: ושמעתי ממורי זקני ז"ל, כי מאה ברכות בכל יום רמז למאה אדנים שהיו יסוד המשכן כו'. ובודאי הם מאה המשכות שיש לעולם בשורש העליון. וכשהאדם מכוון לקבל הכל לשמו ולכבודו יתברך שהרי הכל לכבודו ברא, אז יכול להתדבק בשורש ולהעלות הכל לברכה עליונה. ומקור הדברים הוא בדברי בעל הטורים בפרשה:
" מאת האדנים. כנגד מיוסדים על אדני פז (שה"ש ה טו) וכנגדם תקנו מאה ברכות בכל יום "
וסיפר אחד ממשפחת הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל, שפעם אחת בא אליו תלמיד חכם מופלג שהיה חולה מסוכן ל"ע, ושאלו: איך להתחזק כדי לעורר רחמים על עצמו בעת צרתו ? אמר לו הגאון רבי שלמה זמן: אמנם איני ראוי להגיד לאחרים, אבל אומר לך מה אני הייתי עושה, אילו הייתי במצב דומה אני הייתי מחזק את עצמי באמירת מאה ברכות, שתהא אמירת 'ברוך' כמו שצריך, ואמירת 'אתה', וכן אמירת 'השם' כפי שצריכים לומר, אם אצליח בזה הרי זה עבורי המוסר.
כתב ה'לבוש' [או"ח סי' מו]: ואחר שהניח תפילין יסדר הברכות שתקנו חז"ל לברך אותם בכל יום, והם מאה ברכות, מפני שהיה קבלה בידם [במדב"ר יח כא] מפי דוד המלך עליו השלום שראה כן ברוח הקודש על ידי מעשה שראה בימיו שהיו מתים מישראל מאה נפשות בכל יום, ולא היו יודעים על מה היו מתים, עד שחקר והבין ברוח הקודש שעליו, שהיה מפני שלא היו משבחין ומברכין כראוי לשם יתברך על כל טובותיו שהשפיע עליהם, על כן היו מתים בעונש זה. לפיכך עמד הוא ותקן להם לישראל מאה ברכות שיברכו בכל יום כנגד המאה שמתו, ומאז פסקה המגפה מעם ישראל.
את הסיפור המיוחד שלפנינו סיפר הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א:
'בהיותי אברך צעיר הייתי שכן של האדמו"ר רבי יחיאל יהושע מביאלא זצ"ל, וזכיתי לעקוב אחר הנהגותיו הקדושות. אחד ממנהגיו היה, כי בכל יום חמישי הגיע לביתו השוחט רבי יצחק ויינר, ושחט עוף עבורו בשחיטה פרטית. הרבי היה עומד לצדו בעת השחיטה, וממתין לקיים מצוות 'כיסוי הדם', עליה הקפיד עד מאוד. עם סיום השחיטה היה הרבי מתכונן ביראה, וכשהוא מתנועע בדבקות היה מתחיל לברך בכוונה: 'ברוך אתה… אשר קדשנו… על כיסוי הדם!', כשקולו נרגש והוא מברך בהתלהבות עצומה, כשגופו רוטט מהתרגשות. איזה מעמד! 'רעייתי עליה השלום', ממשיך הרב זילברשטיין ומספר, 'נהגה בכל מעמד שכזה להעמיד את ששת ילדינו בחלון בעת השחיטה וכיסוי הדם, כדי שילמדו הילדים איך יהודי מברך ברכה!', הייתה אומרת בכל עת, ואףהילדים המתינו בציפיה דרוכה ליום חמישי, לראות את עבודת הרבי בברכה על כיסוי הדם.
פעם אחת, ניגשתי לאדמו"ר וסיפרתי לו כיצד כולנו מחכים כל יום חמישי לראות את ברכתו, והוא אמר לי: 'בוא ואספר לך דבר שאירע אצל סבי הקדוש בפולין.
סבי היה אדמו"ר של הקהילה היהודית, ויום אחד נכנס אליו יהודי אחד עצוב ושבור.'רבי קדוש', אמר האיש, 'נדבקתי במחלה האיומה 'שחפת', ואני סובל נוראות ממנה. כל יום, כל היום, וגם בלילות, אני משתעל ומשתעל ומשתעל'… הוא קטע את דברי עצמו והחל להשתעל בשיעולים עמוקים וכואבים כדי לאמת את דבריו. פניו האדימו, ראשו הסתחרר, חזהו כאב, והוא ממשיך ומשתעל. אחרי דקות ארוכות הצליח האיש לשלוט בשיעולו, והוסיף בעיניים זולגות דמעות: 'רבי, יש לי אשה וילדים בבית, ואני עדיין איש צעיר. אך המחלה הנוראה הינה מגיפה נוראה שהורגת כמעט את כל הנדבק בה. וכעת, גם אני נדבקתי בה, ותיכף יעבירוני לסגר בכדי שלא אדביק אחרים, שם אשהה עד יום מותי בייסורים קשים ומרים. אנא רבי, הצילני נא! ותן לי עצה שאנצל מהצרה!'.
הרבי שמע את דברו בכאב, עצם את עיניו והתפלל לה' שישלח לו עצה נכונה. לאחר כמה דקות, הרים הרבי את עיניו ושאלו: 'אתה רוצה לחיות?'. 'בוודאי!', השיב היהודי, 'יש לי אשה וילדים, ואינני רוצה למות!'. 'יש לי עצה בשבילך', השיב הרבי, 'קבל על עצמך מעכשיו לומר ברכות בכוונה. בכל ברכה שאתה אומר – תעצור לרגע, תחשוב שאתה מדבר עם מלך מלכי המלכים, תכוון באמירת הברכה את כוונת המילים, הכוונה הפשוטה והמובנת לכל. אל תזרוק ברכות מהפה בלי לחשוב, כי אדוננו דוד המלך ע"ה תיקן לברך מאה ברכות בכל יום בכוונה בכדי לבטל גזירת מוות שהרגה מאה איש בכל יום. אם תקבל על עצמך ותנהג כך – מובטחני שתזכה בחיים חדשים!'.
היהודי התרגש וקיבל עליו זאת בשמחה. כבר מאותו רגע החל להקפיד לברך כל ברכה בנחת עם כוונה שמדבר עם המלך. לאחר כמה ימים, ביקר אצל הרופא שבישר לו: 'מתרחש אצלך דבר נדיר – מחלת השחפת הולכת ונסוגה. השיעול הולך ונחלש, ואם זה יימשך, תזכה להבריא מהמגיפה שהרגה רבים'. לאחר כמה שבועות הבריא לחלוטין וחזר להיות בעל ואב לילדיו, והכל בזכות כוונה בברכות – הסוד שגילה דוד המלך לעצירת מגיפת המוות שהיתה בתקופתו', חתם האדמו"ר.
הדברים לעילוי נשמת מור אבי הרב מאיר חי בן גולי'ט זצוק"ל
שבת שלום ומבורך
הרב יוסף זאב
הישיבה הגדולה תל ציון.
