המרדף אחרי האוכל הכשר: בין פרות מכושפות לסיפורים מסמרי השיער

אם את עוקבות אחרי הפרקים הקודמים שלי, את בטח שואלת את עצמך את השאלה שכולם שאלו ושואלים כל פעם מחדש כשאני מספרת את סיפורי: "אז מאיפה יש לכם אוכל כשר?!" והאמת היא שאין. אנחנו נמצאים במזרח קזחסטן, צריך שלוש טיסות כדי להגיע לכאן.

טיסה ראשונה תהיה למוסקבה או קייב, משם לעיר אלמטי ואחרי מנוחה של לילה בעיר, טיסה נוספת לאוסט קמינגורסק. עלות הטיסה יקרה וכמעט בלתי אפשרית לקזחי הממוצע ורוב התושבים נעים מעיר לעיר באוטובוסים או ברכבות והם מבלים ימים ולעיתים כמעט שבוע בדרכים. 

מוצרי בסיס כמו ירקות, פירות, אורז, ביצים, דגים ורשימה קצרה מאוד של מוצרים ניתן לקנות בשוק המקומי. על אוכל מעובד אין על מה לדבר, אין חטיפים, אין רטבים ובטח שאין מסעדה כשרה, הכל צריך להכין לבד.

הפרה המכושפת והשור שנגח

עברו כבר שבועיים מאז שהגענו למקום השליחות. הספקנו הרבה והיה נדמה שחלף זמן רב, ובקבוקי החלב הקפוא שהבאנו איתנו מהעיר אלמטי הולכים ואוזלים. לקנות, אי אפשר כמובן, על מדף אחד בחנות המכולת תוכלו למצוא חלב סוס, חלב עיזים, חלב פרות ומי יודע מה עוד… מה נעשה? צריך למצוא פרה.

בעלי והנהג רוסלן יצאו לחפש אותה. אני לא העזתי לצאת למסע, זכרתי היטב איך לפני כמה שנים חזרה אחותי נחמי מקזחסטן וסיפרה באימה על חווית החליבה, איך שור זועם זיהה חתיכת בד אדומה ורדף אחריה, טרופת נשימה היא נמלטה על נפשה וניצלה בנס.

במרחק חצי שעה מהעיר היו כמה חוות קטנות, הם יצאו עם חביות מיוחדות וכסף מזומן בתקוה לחזור עם חלב טרי והנה הם מגיעים לרפת הראשונה ומבקשים לקנות חלב. החלבן הסכים למכור חלב בשמחה, אבל כששמע שהחליבה תיעשה לתוך הכלי שלנו והרב צריך להשגיח ולהיות נוכח בחליבה מתחילתה ועד סופה, נזעק. 

נייט! לא! אסור להסתכל על הפרה בזמן החליבה, הוא פחד כל כך שמא הרב יכשף לו את מקור פרנסתו ומחשש שעין הרע תשלוט ותגרום לכך שלא יצא חלב יותר או גרוע מכך, הפרה תמות מוות פתאומי. כך הם נסעו מרפת לרפת וכל האיכרים סירבו בתוקף לבקשתו המוזרה של הרב, מעולם לא נשמע כדבר הזה בכל המחוז, שאיש זר יסתכל על הפרה בשעת החליבה?! בסופו של יום, הם חזרו לעיר בידיים ריקות. 

אף איכר קזחי בר דעת לא מסכים לסכן את הפרה שלו במבטו של הרב, עיניים זרות עלולות לכשף את הפרה. הפעלנו קשרים, התעניינו בעיר, וכל מי שהגיע אלינו התבקש לעזור ולמצוא קזחי אמיץ אחד שיואיל לתת לנו להשגיח בשעת החליבה.

סוף סוף, חבר של חבר של שכן של השומר מצא רפת גדולה עם מספר מכובד של פרות ונראה כי הרפתן לא סבל מאמונות טפלות או שמא היו לו פרות רבות ולא היה חרד לפרנסתו כמו האחרים, הוא הסכים לבקשה המוזרה וכך היה לנו חלב ישראל.

התהליך היה ארוך ומייגע, אחת לחודש, בעלי היה משכים קום ויוצא בארבע לפנות בוקר עם חביות מתכת גדולות וכלי לחליבה, החוויה לא היתה מלבבת לעירוני ובטח לא מהעיר הגדולה ניו יורק, אבל הוא התגבר ויצא כארי לרפת וחזר עם שחר מחויך כשבאמתחתו כדים מלאים בחלב פרה טרי ובריא.

אין לתאר את הצחנה האיומה שהיתה במטבח, הכדים הדיפו ריח כבד של רפת ואני, שהייתי כבר בהריון מתקדם החנקתי רפלקסים של הקאה. לאחר שהתמלאו הכדים בחלב טרי, היה צריך לסנן היטב בעזרת בד, להרתיח בכדי להשמיד את כל החיידקים, לחכות שיתקרר, ואז בעזרת משפך למלא את בקבוקי הפלסטיק ולהקפיא. כך היה לנו מלאי מספיק לחודש הקרוב.

לקח לי זמן להתרגל לגושים השמנוניים של החלב, אבל שלמה קרא לזה ״חלב עשיר״ והיטיב לתאר את סגולותיו של החלב שעליו עמל וכך עזר לי לרכך את ההסתגלות לטעם השונה. מאוחר יותר למדנו לחבוץ גבינה מהחלב ואף לאפות עוגות גבינה טעימות.

סיפורים מסמרי שיער בדרך לשחיטה

ובשר כשר מהיכן? הרב אלחנן כהן, היה אז השוחט היחיד בכל קזחסטן. הוא סיפר לנו סיפורים מסמרי שיער על מפגש עם שיכורים, עבריינים ופרות שהשתגעו כשעל צווארן סכין השחיטה, היו פעמים שלא ישן שלושה ימים רצופים ותדיר הוא הסתובב על עיגולים שחורים סביב עיניו. 

במהלך היום לימד תורה, ניהל את הפעילות השוטפת ומאוחר בלילה היה יוצא בלוויית עוזרו הקזחי למשחטה. פעמים רבות מתגלה מום או מסמר חלוד בבטן הבהמה והבשר כמובן טרף ואסור לאכילה, כך שמכל 5 פרות רק אחת כשרה ואם לא די בכל זאת, יש להשגיח לילה שלם על הבשר, למלוח, להדיח, לחתוך לחלקים, לארוז ולהקפיא את הבשר שלא יתקלקל.

ובשר כידוע אסור להשאיר ללא השגחה, בטח אתם מכירים את המושג ״בשר שנתעלם מהעין״, צריך להשגיח על העובדים בכל במהלך העבודה ולא להשאיר אותם לבד אפילו רגע אחד.

היו שבועות שהוא שחט כמה טון בשר. ועומס עצום היה לו לפני החגים שבהם מאות יהודים בכל עיר משתתפים בסעודות החג. פעם בחודש הוא היה מארגן לנו משלוח קפוא ארוז היטב בקופסאות קלקר שעשו את דרכן 24 שעות מהעיר אלמטי הרחוקה למזרח במשאית. 

בחורף לא היתה בעיה כי היה קפוא בחוץ, אבל בקיץ הלוהט, הבשר והעופות הגיעו אלינו מופשרים לגמרי, ונדמה היה כי עוד רגעים ספורים המשלוח יקר הערך עלול להתקלקל. מייד כשהגיעה המשאית, הכל נשלח אחר כבוד לאכסון במקפיאים התעשייתיים שהיו לנו בקומת המרתף. 

במשך הזמן, כשהיו משלוחים סדירים, הצענו לאנשי הקהילה לרכוש במחיר מוזל בשר בכשרות המהודרת של הרבנות הראשית בקזחסטן. בשר של מסירות נפש. מדי פעם היו מוסיפים למשלוח החודשי חטיפים, שוקולדים או מזון מעובד אחר ששמרנו עליהם כעל בבת עינינו ואכלנו במשורה.

בעקבות פיוטר הגדול, על גדות נהר האירטיש

העיר אוסט קמינגורסק או בקיצור ובקזחית – אוסקמן, היא עיר שקטה ושלווה בדרך כלל והיא גם בירת מחוז סמי פלטינסק – מזרח קזחסטן. העיר נוסדה בשנת 1720 כמבצר במהלך מסע לאיתור זהב במעלה נהר האירטיש שנערך בהוראת הצאר פיוטר הגדול, הוא שלח משלחת צבאית בראשות רב סרן איוואן ואסילביץ' וייחס למבצע חשיבות רבה.

נהר האירטיש חוצה את העיר ועוד שלושה נהרות קטנים יותר מעניקים לנו נוף נהדר, אחד מהם זורם ממש מעבר לבית שלנו, אמנם המים כידוע מזוהמים, אבל המראה- מרהיב. רוב הבניינים נבנו עוד בימי השלטון הקומוניסטי, ובתים פרטיים רבים בסגנון כפרי, עם גינה קטנה, כשחדר השירותים נמצא בחצר הבית.

העיר מונה כ-680,000 תושבים, בני 50 לאומים שונים. יהודי המחוז מדורגים במקום החמישי בגודלם. התושבים היהודים הגיעו למזרח קזחסטן מרוסיה, אוקראינה ומזרח אירופה בזמן מלחמת העולם השניה כפליטים, או כגולים ומאוחר יותר נשלחו מיטב המוחות של מצטייני האוניברסיטאיות הסובייטיות לכאן ועד מהרה ניכרה תרומתם להתפתחות ופרסום האזור בכל התחומים. בתעשייה, בחינוך, במדע, ברפואה, בתחבורה וגולת הכותרת – בפיתוח המשאבים הטבעיים הרבים בהם התברך האזור.

מפעלים רבים יש בעיר ורוב תושביה מתפרנסים מעבודה במכרות ובייצור המתכות היקרות. המפעלים הגדולים בעיר הם קזינק שמייצר זהב טהור וטמקה לייצור טיטניום השייך למר גלר ולשותפו הקזחי שייחמטוב. בעיר יש תנועת חשמליות שמסבה גאווה רבה לתושביה, ועוד יותר – לקהילה היהודית המקומית. וולודיה פלייטליך חבר הקהילה הוא מהנדס התחבורה המיתולוגי של העיר והוא זה שתכנן את רשימת הקווים והמסלולים. 

את הקניות עושים תושבי העיר בשוק המרכזי, ושמועה הגיעה לאוזננו שבקרוב יפתח סופרמרקט גדול וקניון. בכל פעם שיצאנו לקניות, או התכוננו לפעילות, הכנו רשימת מילים ומשפטים קצרים ברוסית, וכך לאט לאט התחלנו ללמוד את השפה החדשה.

מול בית הרב, למרגלות הנהר, הולך ונבנה לו בקצב המרכז היהודי הגדול שעתיד להיחנך בעוד עשרה חודשים. הבניין המפואר תוכנן בידי אדריכל בעל שם עולמי מצרפת וכל הפרוייקט נוהל ומומן על ידי הנגיד שלמה גלר. במרכז יהיה בית כנסת, אולם שמחות, ספריה, חדרי לימוד ומקוה טהרה והוא עתיד להיקרא ״אוהל אליעזר חב״ד ליובאוויטש״ על שם אביו ע״ה של התורם הנדיב.

חודש אלול הגיע, ההכנות לימים הנוראים מתחילות. פה חוגגים כל חג יומיים ולפעמים שלושה ימים ברצף כשהשבת צמודה לחג.

שנה חדשה בפתח, מה היא נושאת בכנפיה? כל כך הרבה יש להכין, ללמד, לשדל יהודים להצטרף לפעילויות ועיקר המשימה: למלא את המרכז העצום שהולך ונבנה ביהודים רבים…

——————————-

סקרנית לשמוע איך מסתדרים ללא שפה בארץ זרה? איך בונים קהילה מאפס ומה אסור בתכלית האיסור לומר ולעשות בקזחסטן? ולמה אחרי ארבע שנים בכלל עזבתי הכל ועברנו לניו יורק? מדי שבוע אשתף אתכן מחוויותיי ויחד נגלה איך בכל אחת ניתן למצוא עוז רוח וכוחות נפש. כי אישה זה כוח, אישה זו עוצמה. אישה יכולה להפוך את העולם.

לקריאת הפרקים הקודמים, היכנסי.

לקבלת הטור החדש, ישר אצלך במייל, הירשמי כעת לרשימת התפוצה.

————

ברכה טורנהיים, אם לחמישה ילדים, מתגוררת בניו יורק, פעילה להעצמה נשית, אסטרטגית שיווקית ומנטורית לחברות ולעמותות בארה״ב וברחבי העולם.