זה התחיל כהתנדבות, בעת שרציתי להרגיש שאני מגיעה עם ילדיי שיחוו את עם ישראל בתפארתו, בקשייו, ברגעיו המרוממים והפחות זוהרים. שיפגשו נפש חזקה, ויגעו גם בנפש שברירית. האיחוד ניגודים הוא- שיוצר את השלם, והיה חשוב לי שהם יפגשו את המקום הזה בנפש. וכך חשבתי שאנו מגיעים ותורמים את תרומתינו הדלה בבית רפואה.
מהר מאד זה הפך ממקום התנדבות למקום ממגנט, למקום שממנו אנו מקבלים כוחות והשראה. לפגוש נפש שחיה את הכלל יותר מהפרט- זה לפגוש עוצמה, לפגוש את השלם, שיותר גדול מסך כל חלקיו.
יש כל כך הרבה סיפורים משם, הפעם אתמקד באחד שמדבר דווקא על מבקרות ובטור בשבוע הבא- אשתף אתכן על אחד המאושפזים היקרים. בינתיים תהיו במתח…
כידוע זה אחד המקומות הכי שוקקי חיים כרגע בארץ, כל הזמן נכנסים ויוצאים מהמחלקות, באים לשמח, לחלק ממתקים, משחקים, ספרים, ומה לא. באחד הביקורים שלנו, הגיעה משלחת מארה"ב, נשים יקרות, שכולן עובדות, לומדות ומגדלות משפחות ברוכות ילדים שעצרו הכל באמצע החיים, טסו ונשארו יומיים בלבד בארץ הקודש ורק עוברות מבית רפואה אחד למשנהו, ולא תאמינו מה הן מחלקות.
יהיו כאלה שיצחקו, אבל אני דמעתי מהתרגשות: ציורים של ילדים! הן עוברות בין החיילים והחיילות ואומרות: "הגעתי מלוס אנג'לס, השניה מניו ג'רזי והשלישית מקליפוניה. "טסנו עד לכאן רק כדי להעביר לכם את האהבה של הילדים היהודים בחו"ל, כדי שתרגישו כמה הם אוהבים אתכם" הם אמרו.
יהיו שישאלו: מה הקטע? כולה ציורים של ילדים, מה אפשר לעשות עם זה? איזה תוכן ערכי העבירו להם? או לפחות שיחלקו משהו שייהנו ממנו. משחק שווה, ספר מיוחד, אפילו ציצית מהודרת שנקשרה בארצות הברית, אבל למה להגיע מארה"ב עד לכאן רק בשביל ציורים?!
וכאן חשוב לי לפתח נקודה קטנה ומהותית: כל פעם שאנו שומעות או רואות משהו, חשוב שנקשיב למסר שנאמר בין השורות. לי זה נראה כל כך מיוחד ואצילי לעצור חיים שלמים רק כדי להעביר את האהבה לעם שלך, דרך ציורים של ילדים.
אפילו אם רק נחשוב על החינוך של הילדים, הלב מתרחב מכך.
חישבו לרגע מה הילדים חושבים.. "הנה הגננות והמורות שלנו נוסעות מעבר לים וקונות את הכרטיסים הכי יקרים (בכל זאת רק 'אל-על' עובדת…) בשביל להעביר את הציורים שלנו. כמה אנו חשובים, כמה האהבה שלנו המועברת דרך הציורים תשמח חיילים אי שם בארץ הקודש.."
המחוות הקטנות האלה, לא הגדולות, הן אלה שעושות אותך מענטש. הן אלה שהופכות אותך לבן אדם מהותי, שמתייחס לעיקר בחיים וכזה שמחפש איך לעשות טוב לשני.
תוך כדי שאני כותבת את הסיפור הזה, נזכרתי בכך שהייתי צריכה להרצות ולחזק 1,000 נשות מילואימניקים. לשם כך, רציתי באמת לגעת בהן ועל כן שאלתי בפורומים השונים מה הן הכי היו רוצות לשמוע ומה חסר להן עכשיו כדי להיות או לחשוב בשמחה?
הן ענו תשובות כל כך מהותיות, היו שהרחיבו עם דוגמאות על ההתמודדות שלהן כיום, על הקשיים, על הצורך שלהן וכו'. היו שפחות הרחיבו, אבל בשורה התחתונה, כולן פה אחד ביקשו יחס, שיראו אותן, שיתייחסו, שיתחשבו ולא רק בחודש הראשון השני והשלישי, אלא גם ברביעי ובחמישי ובשישי.
היו מקצת מן המשתתפות שאפילו כתבו לי: "אנחנו נסתפק גם בשיחת טלפון, הודעה, או משהו אחר מחברה טובה, מאחות, מבת דודה שתשאל 'מה איתך?' שרק נדע שהן זוכרות אותנו"…
אמרנו, 'מענטש' נכון? אז זהו, שעלינו לפקוח את העיניים ולראות מי נמצאת לידינו, וזה בדיוק מתבטא במחוות הקטנות.
שנזכה.
אין על מורן קורס האלופה פשוט איןןןןןןןןןן