נתניהו ב"קמפיין רפיח" יגרום לנשיא ביידן לתמוך פומבית בישראל / אריה זיסמן

ההיסטוריה וההווה

מוצאי שושן פורים הולידו בעבר אירועים משמעותיים רבים, כפי שארע גם השבוע.

שבוע עמוס אירועים כפי שעברנו (ועדיין אנו בעיצומם) לא זכור זמן רב. ההיסטוריה הפוליטית מלמדת, שדברים משמעותיים וגדולים התרחשו במוצאי שושן פורים או באותו שבוע. הנה כמה דוגמאות.

ראש הממשלה לשעבר, יצחק שמיר פיטר לפני 34 שנים, יום לאחר פורים, את שר החוץ שלו שמעון פרס, בעת שהשניים כיהנו ברוטציה בראשות הממשלה בממשלת האחדות שלהם. משם החל "התרגיל שלא הריח" וכל שהסתעף סביבו, עד הקמת ממשלה חדשה בראשות שמיר.

אירוע נוסף שהתרחש במוצאי שושן פורים: מסיבת העיתונאים המיוחדת לפני 4 שנים בהשתתפות ראה"מ נתניהו ושר הבריאות דאז הרב יעקב ליצמן. מסיבת העיתונאים הזו נכנסה להיסטוריה לא בגלל הספודיק שליצמן חבש לראשו, אלא בגלל שבאותו אירוע הוכרזו לראשונה הנחיות חדשות להתמודדות עם התפשטות נגיף הקורונה. מכאן זה החל והסתעף לכל מה שעברנו.

אירוע נוסף שהתרחש השבוע לפני שנה (לפי התאריך האזרחי) היה "ליל גלנט". היה זה כאשר עשרות אלפים יצאו להפגין באופן ספונטני על רקע החלטת נתניהו לפטר את שר הביטחון גלנט, שיצא נגד הרפורמה המשפטית. תומכי הרפורמה טוענים כי באותו לילה בוצעה "התנקשות בדמוקרטיה". מנגד, טוענים המפגינים, שהם אלו שדווקא הצילו אותה. דינו של הוויכוח הזה להימשך עד אין קץ.

והנה גם השבוע התרחשו כאמור (ועדיין מתרחשים) אירועים רבים ומשמעותיים בתחומים הפוליטיים, המדיניים והביטחוניים עליהם נרחיב בהמשך. נתניהו נקלע למלכוד הקשה ביותר מאז בחירתו לתפקיד ראש הממשלה, ויהיו שיגידו מאז ומעולם.

מדובר במשבר החריף שלו מול ממשל ביידן. אי התמיכה מטראמפ. ההתלבטות והאזהרות מכניסה לרפיח, כדי למוטט סופית את החמאס. עסקת החטופים שהגיעה שוב למבוי סתום, לאחר שכבר נדמה היה שיש אור בקצה המנהרה. ההחרפה בצפון באופן שלא הייתה מאז תחילת הלחימה. פרישת גדעון סער וחבריו מהקואליציה וכמובן חוק הדיחוי, שמאיים פוליטית על ממשלת נתניהו. כל כך הרבה אירועים והכל בתוך פחות משבוע.

כרגע מופנות העיניים צפונה, כאשר נכון לרגע זה נחשב עדיין הדרום כזירה העיקרית. אולם חזרתם של תושבי קו העימות בצפון, אינה נראית באופק, מה שהופך את הזירה הצפונית לחזית מלחמתית במוקדם או במאוחר.  

איפוק והבלגה

שתיקת אחריות: כל מילה הנכתבת יכולה לקבל משמעות ופרשנות, כאילו מדובר בעמדה רשמית

אך טבעי היה שמדור זה הנוגע בסדר היום הפוליטי, המדיני והביטחוני, יעסוק כאן בהרחבה במשבר "חוק הדיחוי" ובכל המתיחות הקואליציונית סביבו. זאת לרבות השאלות הקשות על דיחוי "חוק הדיחוי" על ידי הליכוד "עד לאחר העברת הרפורמה", ולאחר מכן, "עד לאחר העברת התקציב", "עד לאחר הפגרה" ועוד תירוצים שונים ומגוונים, כל פעם בהתאם לנושא המרכזי שעומד על הפרק.

אולם אין ברצוננו להיכנס לפרטי המשבר ולמהות החוק, בפרט לא בעיתוי הנוכחי, כאשר כל מילה הנכתבת כאן, יכולה לקבל משמעות ופרשנות (כפי שכבר ארע בעבר), כאילו מדובר בעמדה רשמית, תוך ציטוט: "יתד נאמן כותב כך וכך..".

בהקשר זה חשוב להדגיש כי מילים שעלולות להתפרש כמתלהמות, כאלו שמתפרצות מכל לב כואב לנוכח המצב הנוכחי, הן אולי נכונות. אולם לעיתים הן עלולות לשפוך דלק למדורה במקום שראוי דווקא לשפוך מים לכבותה. כל אחד מבין שהעת הזו, היא עת מלחמה עם הרוגים, פצועים וחטופים. אין עיתוי נכון מזה, למה שאמרו חכמינו "חכמים היזהרו בדבריכם". אסור לפעול כרגע   על פי רגש אלא על פי דעת תורה שנקייה מכל שיקול חיצוני. זאת בניגוד לעיתונאים "חרדים" שרק אורבים ומחכים להזדמנות להקיש מילים חסרות אחריות על מקלדתם.

לפיכך גם עתה נדרש מכולנו (לרבות מדור זה) לגלות איפוק והבלגה לאורך כל הגזרה. שתיקה של אחריות. עם זאת ברור לכל בר דעת, כי כאשר יוחלט שיש לזעוק ויש תועלת בזעקה, ברור ש"יתד נאמן", שופרם של בני התורה ולומדיה, יוביל בגאון ובלי חשש את הצעקה. כרגע כאמור השתיקה והזהירות אינה מחמת חולשה אלא מחמת זהירות וד"ל.

כמו כן מיותר ואין ראוי להצטרף למקהלת הכתבים והפרשנים מהתקשורת החרדית, שמצאו את "האשמים", הלא הם הנציגים החרדים, שיכלו לדעתם להעביר את החוק זה מכבר ולא עשו זאת. ההתנפלות ההמונית הזו על שליחי הציבור אינה הוגנת ואינה ראויה, בפרט שהם מקבלים הוראות מגדולי ישראל ועל פיהם הם פועלים. המגוחך הוא, שאותם מותחי ביקורת היום, מתנהגים כחכמים בדיעבד, והם אלו שמתחו ביקורת הפוכה לחלוטין בתחילת הדרך.  

נקודה נוספת וחשובה (שאינה קשורה ישירות למהות החוק) נוגעת להיעדר הסברה בתקשורת, שהפכה לזירה הקשה (אף יותר מהכנסת), בה מתנהל מסע הסתה נרחב נגד הציבור החרדי. כדי לחדד את הנקודה הזו, אחזור למערכות הבחירות בעשרים השנים האחרונות, בהן הייתה לי הזכות להימנות על צוות ההסברה בתפקידים כאלו ואחרים. 

מעולם לא עלה על דעתנו, לנהל את מערכות הבחירות ללא משרד פרסום מקצועי ומיומן, שיידע להדהד ולהבליט את המסרים הנדרשים. לפיכך לא ברור עתה, מדוע המפלגות החרדיות לא נוהגות באותו אופן. איננו זקוקים אמנם להסברה פנימית על מהות וחשיבות לימוד התורה. כך חונכנו וכך אנו מאמינים וגאים בדרכנו. המאמרים הנפלאים והחשובים ממורי דרכינו, מחזקים אותנו ומראים לנו את הכיוון הנכון, כמו גם השיחות והשיעורים ששומעים ילדנו במוסדות התורה.

אולם בכל מה שקשור להסברה החיצונית, אפשר לעשות יותר. נציגי הציבור אינם מתראיינים, ובצדק. הם עסוקים בעשייה ויודעים היטב שכלי התקשורת רק יחפשו להשתלח בהם ולא יאפשרו להם להסביר את עמדתם. אולם אם היו שוכרים אנשי הסברה חיצוניים, אפילו כאלו שאינם נמנים על מחננו, הם היו יכולים לבצע את מלאכת ההסברה הזו בהצלחה, כפי שנפרט בקטע הבא. 

הסברה חסרה

האם צריך לגייס גורמים מקצועיים ומיומנים לצורך מלאכת ההסברה החיצונית?

נושאי ההסברה עומדים על השולחן. צריך רק להביא אותם לציבור בלשון קלה וקולחת. כך לדוגמא, האם מישהו חשב לתקוף את בני גנץ, שהפך את עצמו ממניעים פוליטיים לאחד מראשי הלוחמים נגד כל פתרון, על כך שהוא השתמט מהצבעה על הדחת ח"כ עופר כסיף, ובכך מפקיר את החיילים לתביעות בבית הדין בהאג, בעוד הנציגים החרדים הצביעו בעד ההדחה.  

זה ממש אותו גנץ, שפעל בממשלה נגד הסדר "אופק חדש" למורות, שעובדות קשה לפרנסתן ואימהות לילדים שמקבלות משכורות זעומות, בעוד הוא דואג לפנסיות עתירות עבור יוצאי צבא שפוצחים (כמותו) בקריירה שנייה ומקבלים הון עתק מהמדינה. מדובר במיליארדי שקלים.

ומה עם ההסברה על הסרבנים האמיתיים – אנשי המחאה, שאיימו להשתמט "מטעמי מצפון" אם הרפורמה תעבור.  ומה עם עשרות אלפי חיילי מילואים קרביים שקיבלו פטור ממילואים סתם ככה (כפי שהעיד השר שלמה קרעי). והאם מישהו בדק את מספרי המשתמטים למיניהם מכלל הציבור ויש כאלו רבים ביותר.

מלאכת ההסברה הזו אינה צריכה להגיע מהנציגים החרדים עצמם. אפשר ויש מקום נרחב למלאכה זו, שצריכה להיעשות על ידי גורמי חוץ, בדיוק כפי שהדבר נעשה בכל קמפיין בחירות. אפשר גם לבדוק על הדרך, מדוע לפתע, לאחר פרישת גדעון סער מהקואליציה, הקשיחה היועמשי"ת את עמדתה בכל הקשור לסוגיה, דבר שנמנעה מלעשות כל עוד "תקוה חדשה" הייתה בממשלה. מסבירן נמרץ, יוכל להעלות את השאלות הללו על השולחן ובכך לנסות ולדחוק את ההסתה הנוראה המשתוללת נגד הציבור החרדי. 

ולסיום הקטע הזה, אני רוצה לצטט חבר אישי מחיפה, הרב חגי ולוסקי, שהשתחרר מהצבא בדרגת אלוף משנה ושימש כסגן הרב הראשי הצבאי וכרב חיה"א. השבוע כתב הרב ולוסקי כך:   החשש שלי אינו מהיועמשי"ת או מהתקציבים. גם לא מהגיוס (שלא יהיה). החשש האמיתי שלי, שמדינת ישראל (וכתוצאה מכך צה"ל וגופי הביטחון) מאבדים את הזכויות הגדולות שהיו להם, באחזקת עולם התורה. לא רוצה לחשוב מה משמעות לחימה ללא סייעתא דשמיא חלילה. ללא זכות התורה שעומדת לחיילי צה"ל. מי שמבין קצת , ולא צריך להיות איש צבא דגול, רואה את הניסים האדירים שמלוים אותנו, לצד האבל על כל חייל שנופל".

כך כותב מי שמגיע מתוך המערכת הצבאית, ואין מה להוסיף על דבריו.

וטו נטו

מדוע נרשמה שמחה מיוחדת השבוע בימי הפורים ברוב רובה של התקשורת הישראלית?

בשעה שהציבור שמח השבוע בשמחת פורים, נרשמה (להבדיל) שמחה ועליצות גם בכלי התקשורת הישראלים, אך מסיבה שונה לחלוטין. שמחה לאיד.

המשבר המדיני שפרץ מול ממשל ביידן, לאחר שארה"ב נמנעה מלהטיל וטו במועצת הביטחון באו"ם על הקריאה להפסקת אש מידית ברצועת עזה, התפרש כמכה קשה לנתניהו. ההחלטה נטולה אמנם משמעות אופרטיבית, אך היא התפרשה כעימות חסר תקדים בין ארה"ב לישראל. השמחה לאידו של נתניהו הייתה גדולה. אם התקשורת הייתה יכולה, היא הייתה יוצאת במחול של ממש – "עדלאידע" בתוך הפורים.    

די היה להביט בכותרות ובדברי הפרשנות כדי להבין את העליצות שאחזה בתקשורת: "נתניהו הצחיק את האמריקאים", כתב הפרשן המרכזי בעיתון "הנפוץ במדינה", לנוכח הודעתו כי אין לו מה לשגר את המשלחת הישראלית (דרמר והנגבי) לוושינגטון. "העכבר ששאג", הוסיף פרשן אחר תחת כותרת הגג: "הטעויות של נתניהו". "קרע גלוי" – כתב העיתון "לאנשים חושבים". "בא לריב", הוסיף עוד פרשן. גם מאמר המערכת ב"הארץ" נוסח בהתאם: "נתניהו איש ההרס". עיתונאי אובססיבי נוסף, שאינו מחמיץ הזדמנות לסנוט בנתניהו, כינה אותו "המהמר".

וכך מאמר אחרי מאמר, ופרשנות אחרי פרשנות נטו לצידו של ביידן וביקרו את נתניהו. הווטו באו"ם התפרש כנטו נגד נתניהו. אפילו העיתונות האמריקאית הייתה ביקורתית וזהירה יותר לשני הצדדים. חלקים מהתקשורת האמריקאית אף ביקרו את ביידן, כפי שעשה המגזין היוקרתי ה"וול סטריט ג'ורנל", שציין בכותרתו כי "ביידן הופך למכשול לניצחון ישראלי". במאמר המערכת באותו מגזין נכתב, כי "הנשיא ביידן משנה את עמדתו כלפי ישראל, חוזר בו מתמיכתו בהשמדת חמאס אך המאבק שלו עם ישראל מסכן דווקא אותו".

בניגוד כאמור לתקשורת האמריקאית, זו הישראלית הייתה ברובה המוחלט חד כיוונית: בעד ביידן באופן מלא, ואנטי נתניהו מאידך. הדגש שניתן בפרשנות היה, שנתניהו המתהדר בכל הזדמנות, כולל באוטוביוגרפיה שחיבר, שאין כמוהו בהכרת העם האמריקאי וביכולת שלו לתקשר מולם,  שייך לדור הקודם. האמריקאים השתנו והוא לא. עובדה היא ששני המועמדים לנשיאות, ביידן וגם טראמפ, קוראים לסיים את המלחמה כמה שיותר מהר.

גם העובדה שלנתניהו יש כיום יחסים אישיים עכורים עם שניהם, הובלטה בכל הפרשנויות. ביידן כועס עליו זה מכבר, וגם טראמפ מתקשה לסלוח לו, על שבירך בזמנו את ביידן על נצחונו בבחירות, כאשר טראמפ עדיין לא השלים עם ההפסד.

הנחמה של נתניהו: הציבור האמריקאי תומך ברובו המוחלט במדינת ישראל, והוא עצמו (נתניהו) יותר פופולרי בארה"ב מצ'אק שומר – מנהיג הדמוקרטים בסנאט, שיצא בשבוע שעבר נגדו. שומר (חזק) בישראל. נתניהו חזק ממנו בארה"ב.  

מתחרזת ומושחזת

בין עסקת "יצהר תמורת בושהר" לרעיון שתי המדינות: "מישיגן ונבאדה תמורת רפיח"  

זה היה ב-2009. נתניהו היה ראש ממשלה במדינת ישראל, וברק אובמה, איש המפלגה הדמוקרטית (כמו ביידן) היה נשיא ארה"ב.  

התקשורת חשפה אז כי ארה"ב מגבשת עסקה: היתר לתקיפה ישראלית נגד מתקני הגרעין באיראן תמורת הקפאת התנחלויות. המשוואה שהציעו האמריקאים הייתה פשוטה: "יצהר תמורת בושהר". כבר אז דווח כי הסיפור, יתחיל להסתבך אחרי שמטוסי חיה"א ישובו בשלום לבסיסם מההתקפה באיראן. הדבר לא קרה לבסוף. לא הייתה תקיפה באיראן, אך בהחלט הייתה הקפאת התנחלויות. תאוריית "יצהר תמורת בושהר" קרסה. ההקפאה לא עזרה במערכה מול איראן.

השבוע קיבלנו גרסה מחודשת ל"יצהר תמורת בושהר". הגרסה הזו אמנם אינה מתחרזת, אך בהחלט מושחזת ומדויקת: "מישיגן ונבאדה תמורת רפיח". מדובר בשתי מדינות בארה"ב, בהן יש מצביעים מוסלמים רבים, שביידן מחזר אחריהם לקראת הבחירות לבית הלבן. התקשורת האמריקאית הגדירה זאת היטב: כאשר ביידן מדבר על פתרון שתי המדינות, הוא מתכוון למישיגן ונבאדה.     

מסתבר שהבחירות לנשיאות שיתקיימו בעוד שבעה חודשים ניצבות בראש מעייניו של ביידן ונמצאות מעל כל אינטרס אמריקאי אחר. כאשר ביידן, צ'אק שומר ופרשנים בכירים בתקשורת האמריקאית (דוגמת תומס פרידמן), מדברים על ההחלטות שמקבל נתניהו, "ממניע אישי לצורך הישרדות פוליטית", הם מתעלמים במכוון מהעובדה, שזה בדיוק מה שעושה כעת ביידן.   

ככל שנמשכת הלחימה בעזה עולה החשש כי אותוdont   (דונט) מפורסם, שכוון בתחילת המלחמה לאויבי ישראל, עבר תפנית מוחלטת והוא מכוון עתה כלפי ישראל. הדברים אמורים לגבי רפיח (באנגלית ובקולו של ביידן זה נשמע "וואפא").

לאחר פעולות מוצלחות בס"ד בצפון הרצועה ובמרכזה, אין שום אפשרות להכניע את החמאס ולהשיב את החטופים מבלי לפעול ברפיח ומבלי לחסל את המערך התת קרקעי שנמצא תחת ציר פילדלפי, שמשמש להעברת נשק ממצרים.

סגנית הנשיא קמלה האריס, הזהירה את נתניהו שלפעולה ברפיח תהיינה השלכות. אולם היא לא התייחסה לאפשרות שלמניעת הפעולה המתבקשת ברפיח, תהיינה השלכות קשות עוד יותר.

נתניהו נמנע עד כה מלהורות על פעולה ברפיח בגלל הלחץ האמריקאי ובגלל שלא היה לו גיבוי בקבינט המלחמה מגנץ ואיזנקוט. אולם על פי כל הסימנים, הוא יעשה זאת, עם תמיכה אמריקאית או בלעדיה. בלי זה לא יוכל להגשים את מטרת המלחמה: חיסול החמאס. המסקנה הבלתי נמנעת: כמו שעסקת "יצהר תמורת בושהר" קרסה, כך צפוי לקרות גם לרעיון  של "מישיגן ונבאדה תמורת רפיח".  

מעלים טון בוושינגטון

זווית נוספת: נתניהו ב"קמפיין רפיח" יגרום לנשיא ביידן לתמוך פומבית בישראל

למשבר המתגלגל בין ממשל ביידן למדינת ישראל, קדמו שיחות בכל הדרגים על מנת שהאמריקאים יטילו וטו על החלטת מועצת הביטחון. רק לאחר שהשיחות הללו לא צלחו, יצא נתניהו בחריפות נגד הממשל והפך את המשבר לפומבי.

לשיחות המוקדמות הללו היה שותף השר רון דרמר, שהתקשר ליועצו הבכיר של הנשיא ביידן לענייני המזרח התיכון ברט מקגרק, והביע כעס רב על כוונת ארה"ב לא להטיל וטו על ההחלטה במועצת הביטחון. השיחה עלתה לטונים גבוהים ביותר.

בד בבד גורמים בארה"ב העריכו  שהעימות החזיתי שהתפתח מול ישראל, עשוי להעיר מרבצם את תומכי ישראל במדינות המתנדנדות והדבר יפגע בביידן. במאמר המערכת שפורסם במגזין היוקרתי "וול סטריט ג'ורנל", נכתב כי מדיניות ביידן עלולה להוביל להפסד שלו בבחירות לנשיאות.

הדברים הללו נתמכים בסקר הראוורד שפורסם השבוע, לפיו רוב הציבור האמריקאי סבור שמדיניות ביידן כלפי ישראל לא נועדה לעשות מה שטוב לישראל ולעולם, אלא מה שטוב לביידן פוליטית. "הנשיא הרבה יותר מודאג מניצחונו בבחירות 2024 מאשר מהעתיד של יחסי ישראל ארה"ב", אמרו.

מנגד, יריביו של נתניהו בישראל מתחו ביקורת נגדו וטענו כי הוא מנפח במכוון את המשבר מול ביידן, כדי לקרוץ לבייס שלו, כי רק הוא יכול לומר "לא" לאמריקאים. "נתניהו בקמפיין רפיח", טענו נגדו. כראייה ציינו את הטון של נתניהו נגד האמריקאים ואת השימוש התכוף שלו בגוף ראשון: "הוריתי", "הנחיתי", "הבהרתי" וכו'. 

כך עשה בישיבת הממשלה כאשר סיפר על שיחת הטלפון שלו עם הנשיא: "הבהרתי לנשיא ביידן בשיחתנו, בצורה הברורה ביותר, שאנחנו נחושים להשלים את חיסול חמאס גם ברפיח". הדבר לא נעלם מעיני האמריקאים שמתחו מצידם ביקורת חזרה וציינו כי "נתניהו מחפש קרב".

והיו שהצליחו למצוא בכל הסיפור הזה זווית מקורית בהפוך על הפוך. לדבריהם, יתכן מאד שבסופו של דבר, כל המשבר הזה יגרום לביידן לתמוך חד משמעית בהמשך הפעילות של מדינת ישראל עד למיטוט חמאס. ההסבר: הלחץ שמפעילה ישראל מאז ההצבעה באו"ם, יחד עם הלחץ מצד הרפובליקנים וכן של רבים מידידי ישראל במפלגה הדמוקרטית, אמורים לאזן את הקולות הפרוגרסיביים ולהעניק להם משקל נגד, דבר שיאלץ את ביידן לתמוך במדינת ישראל לא רק בשקט באמצעות המשך העברת החימוש, אלא באופן פומבי.

תמיכה פומבית כזו תשדר מסר גם לחיזבאללה ולנסראללה, שלא לבנות על המשבר בין ארה"ב לישראל בכל הקשור לחזית המתפתחת בצפון. המסר הזה נקלט השבוע אצל הנוצרים בלבנון, יריביו של נסראללה, שהזהירו אותו מפתיחת חזית מול ישראל תוך תקווה שהאמריקאים לא יסייעו לה. "יש הבדל בין משבר מדיני, לסיוע צבאי", אמרו לו.

מה שהנוצרים בלבנון מבינים, נעלם מעיני יריביו של נתניהו כאן בישראל, שמעלים חשש כי המשבר הנוכחי, יחליש צבאית את מדינת ישראל בכל החזיתות.

בידול וביטול

עקיפה מלאכותית שנידונה לכישלון: בין המשבר המדיני מול ארה"ב למשבר חוק הדיחוי

נקודה מעניינת נוספת באשר לאירועי השבוע שהוזכרו לעיל: יש דבר משותף ומרתק בין המשבר  מול ממשל ביידן, לבין משבר חוק הדיחוי וכל המסתעף סביבו. בדיוק כפי שממשל ביידן וכל הכוורת סביבו מנסים לבדל ולהסביר, שהמחלוקת שלהם אינה מול הציבור בישראל, אלא רק עם נתניהו, כך קורה גם עם חוק הדיחוי.

מסתבר שקיים ניסיון מעושה של התקשורת והפוליטיקאים משמאל (ואפילו בימין ובקרב הדת"ל) ליצור בידול מלאכותי ונתק בין ההנהגה הרוחנית לציבור החרדי, כאילו החוק שבפתח מתאים ורצוי לציבור, שרוצה בהמוניו להתגייס. אולם רק הרבנים הם אלו שמונעים זאת. לפיכך טוענים מנסחי החוק, כי צריך לעקוף את הרבנים ולהגיע היישר לציבור.

הבידול הזה בשני המקרים, גם במשבר המדיני מול ממשל ביידן וגם בחוק הדיחוי, לא יצליח. אלן דרשוביץ, משפטן צמרת אמריקאי, הסביר השבוע בטוב טעם עם הוכחות ברורות מגובות בסקרים, שרוב הציבור הישראלי דורש למוטט את החמאס. לצורך כך מבין הציבור שצריך וחובה להיכנס לרפיח. לפיכך טוען דרשוביץ, כי ממשל בידן טועה עם האבחנה שלו לעקוף את נתניהו ולדבר ישירות לציבור בארץ. לדבריו, הוא עצמו שהצביע כל השנים למפלגה הדמוקרטית, לא מתכוון לחזור על כך, אם ביידן יתמיד בהתנהלותו הנוכחית בעניין המשך הלחימה בעזה, כפי שנרחיב בהמשך.

במקביל בחוק הדיחוי, טועים אלו שחושבים שיוכלו לדבר לציבור החרדי מעל הראש של ההנהגה הרוחנית וליצור משהו חדש. זה לא צלח בעבר ולא יצלח בהווה ובעתיד. דינו של הבידול המלאכותי הזה להתבטל. בידול וביטול.

מחקרים מעוררים

ככל שהזמן עובר, מאמינים יותר ויותר בתיאוריית הקונספירציה על מה שארע בטבח

סופרים זריזים כבר מניחים על המדפים ספרים ראשונים, העוסקים בטבח הנורא שעברה מדינת ישראל בשמחת תורה. הספרים הראשונים עוסקים בהשתלשלות הדברים כרונולוגית עם עדויות על המחדלים הצבאיים והמודיעיניים, כמו גם על המחדל המדיני שרק הולך ומעמיק ככל שהמלחמה מתארכת. יש להניח שאנו רק בתחילת הדרך. ספרים רבים עוד ייכתבו על מה שארע, כל סופר מנקודת מבטו ועם האג'נדה שלו.

ברור מעל כל ספק, שיהיו גם ספרים שיעמידו במרכזם את תיאוריית הקונספירציה המכונה  "בוגדים מבפנים". תיאוריה זו מאשימה גורמים בצבא, וכן את גורמי השמאל שהובילו את המחאה נגד הרפורמה המשפטית בשיתוף פעולה עם חמאס. גם לאחר רצח רבין, נכתבו ספרים דומים ("סרק, סרק") וכך יהיה גם באירוע הנוכחי. כל עוד שיש קונים, שמאמינים בקונספירציה הזו, יהיו גם ספרים, שיספקו להם את "ההוכחות" לכך.

מחקרים שפורסמו לאחרונה על ידי חוקרים באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת תל-אביב, בדקו את מידת האמון בטענה על מעורבות גורמים ישראלים במתקפת חמאס. המחקר הראשון בוצע כשבועיים לאחר הטבח, ומצא כי 9% מהמשיבים מאמינים במידה רבה מאוד בטענות על מעורבות של גורמים ישראלים, שידעו מראש או אפשרו את מתקפת הפתע של חמאס בישראל. 13% השיבו כי הם מאמינים בכך מידה רבה. 19% אמרו שהם מאמינים לטענות הקונספירטיביות במידה בינונית ורק 31% שללו את הטענות לחלוטין.

שלושה חודשים לאחר מכן, נערך שוב מחקר דומה, ונמצא שככל שהזמן עובר, גובר שיעורם של אלו שמאמינים בקונספירציה לה ניתן השם: "בוגדים מבפנים". המחקר גילה כי מספרם עלה והגיע ל-19%, שציינו כי הם מאמינים במידה רבה מאוד בתיאוריה. 15% מאמינים במידה רבה ו-20% במידה בינונית. במילים אחרות, למעלה ממחצית האוכלוסיה מאמינה ברמה בינונית עד גבוהה מאוד בתיאוריה. רק 24% העידו כי הם שוללים אותה לחלוטין. יש להניח שככל שיעבור הזמן, התיאוריה הזו תפרח עוד יותר, כדרכן של כל הקונספירציות בעולם.

כאשר יבואו לחקור מאין זה החל, יגלו את הפרסומים הראשונים שצצו כבר בשעות הראשונות של מתקפת הטרור של החמאס בשביעי באוקטובר. התיאוריה על הבוגדים מבית שסייעו לחמאס, הופצה לאחר מכן באופן אינטנסיבי ברשתות החברתיות ובקבוצות תקשורתיות רבות. חלק ממפיצי התיאוריה הציגו שורה של שאלות ואחרים ציינו כי מדובר בעובדות.

עורכי המחקר ציינו כי התיאוריות הללו (שהגיעו בעיקר מרשתות תקשורת המזוהות עם הימין) שירתו את הקמפיין, שנועד להסיר את האחריות למחדל מהדרג הפוליטי, ובראשו מראש הממשלה נתניהו. מסקנתם זו מוכיחה כמובן לאיזה צד הם שייכים במפה הפוליטית. השאלות המעוררות – בקטע הבא. 

התיאוריה והקטגוריה

האם המקבץ המפחיד של השאלות הקשות מתכתב עם האיום המוקדם של אנשי המחאה?

מפיצי תיאוריית הקונספירציה מסתמכים על האיום שהשמיעו ראשי מחאת קפלן נגד נתניהו: "באוקטובר לא יהיה לך צבא". בשאלות שהם מעלים, הם תוהים האם הטבח שהתרחש היה בעצם המימוש של האיום הזה.

אנו לא מתכוונים כמובן להצטרף למחול הקונספירציה, אבל מותר בהחלט להציג את רשימת השאלות על מה שהתרחש באותו לילה ועל האירועים שקדמו לו. יש להניח שהשאלות הללו הן רק קצה הקרחון, לשאלות הנוספות שיעלו בוועדות החקירה, שיחקרו את המחדלים שהתרחשו לפני ובמהלך הטבח.

להלן חלק מהשאלות (שרובן כבר ידועות לרוב הקוראים): מדוע אמ"ן לא טיפל בידיעות שהגיעו מהשטח ומדוע לא העבירן הלאה? מדוע השב"כ שתק לנוכח ההתרעות המוקדמות? מדוע התעלמו מההתרעות שהעבירו יחידות התצפיתנים, ואפילו איימו להעמידם למשפט, אם לא יפסיקו לנדנד? מדוע נלקחו הכלים, מהמתנדב הדרומי, שעקב באופן עצמאי אחרי הנעשה בעזה?

שאלות נוספות: מדוע הושבתו בלוני התצפית שהושקעו בהם מאות מיליונים? למה הסוכנים מעזה שהעבירו ידיעות על הצפוי להתרחש, נתקלו בחוסר אמון? למה ראש השב"כ שמפקדו הישיר הוא נתניהו, לא דיווח לו על מה שהיה ידוע ערב שמחת תורה ובמהלך הלילה?  מדוע רונן בר הסתפק בשיגור "צוות טקילה" ולא יותר מכך? למה ראש אמ"ן חליווה, התעקש להמשיך לישון במקום חופשתו באילת, גם לאחר שהידיעות על הנעשה בעזה התגברו במהלך הלילה?

מדוע דוללו הכוחות באוגדת עזה? כיצד "הגדר החכמה" לא שידרה אותות כנדרש? מדוע אחרי שהחלו התקיפות, לא קודמו למקום גדודי טנקים מבסיסי שריון קרובים בדרום? היכן היה חיל האוויר? מדוע לא הועלו לאוויר תכף ומיד מטוסי ומסוקי הקרב? למה התעכבו כוחות הקומנדו זמן רב עד שנכנסו לעוטף? מדוע הצבא נכנס לקרב רק לאחר תשע שעות מתחילת הפריצה של המחבלים?

כל השאלות הללו יעלו כאמור בוועדות החקירה. בינתיים הם משרתות את אנשי הקונספירציות, שטוענים שזה לא היה מחדל, אלא מזימה, שמתאימה לאיומים שהשמיעו אנשי קפלן נגד נתניהו: "באוקטובר לא יהיה לך צבא".

על פי תיאוריית הקונספירציה הזו, אותם שהיו שותפים להעלמת עין מכל הסימנים לקראת הצפוי, לא חשבו שיהיו יותר מ-1200 הרוגים. הם חשבו על משהו קטן יותר של כמה עשרות הרוגים בלבד, דבר שיסייע להם להפיל את הממשלה. השאלות הקשות שהם מעלים נועדו לחזק את התיאוריה שלהם ששום דבר לא היה במקרה. 

ההמלצה שאומצה

האם יש קשר בין דברי ראש השב"כ לשעבר למידור של נתניהו, שעות לפני הטבח?

בהקשר לעיל הנה עוד משהו עובדתי שהתרחש בפועל. לא תיאוריה ולא קונספירציה. מציאות.

ראשי המחאה חשדו כל העת שנתניהו יעשה צעד צבאי כספין למניעת ההפגנות ברחובות נגד הרפורמה המשפטית. אם היה תוקף את החמאס בעזה עוד לפני השבעה באוקטובר, היו לבטח אומרים שמדובר בסיכון מיותר של חיי הלוחמים, רק כדי לשמור על שלטונו ולמנוע הפגנות ומחאות נגדו על רקע "ההפיכה המשטרית".

הדברים הללו אינם כאמור בגדר תיאוריה. יש להם סימוכין בפועל. הנה הסיפור: כחודש לפני הטבח קרא ראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין, לראשי הארגונים הביטחוניים להתייחס בחשדנות למבצעים צבאיים שהממשלה יוזמת. בדבריו הדגיש שיש להתנגד למעשים הללו, באם הם יגיעו למסקנה שההחלטה נגועה בשיקולים זרים. במילים אחרות: יש לגלות סרבנות ולא לשתף פעולה עם מעשים שהממשלה תחליט עליהם, אם גורמי הביטחון יחשבו שהם לא ראויים.

לא נותר עתה אלא להמשיך בסדרת השאלות לעיל, והפעם על בסיס עובדתי: האם ייתכן שדבריו של ראש השב"כ לשעבר, יובל דיסקין, הנחשב לאיש ביטחון מוכר, המרבה להופיע בתקשורת ולהשמיע את דעותיו המקצועיות, חלחלו והשפיעו על מערכת הביטחון בשבעה באוקטובר? 

האם יש לדברים של דיסקין קשר להחלטת הרמטכ"ל הרצי הלוי, למדר את ראש הממשלה נתניהו ולא לדווח לו על המידע המודיעיני שזרם בשעות שקדמו למתקפת החמאס?

האם הרצי הלוי ושותפיו לצמרת מערכת הביטחון אימצו את המלצת דיסקין, וחשדו, שנתניהו עלול ליזום פעולה התקפית נגד ארגון החמאס "ממניעים זרים" ולכן החליטו למדר אותו באותו לילה? האם יש כאן ניסיון המרדה של יובל דיסקין, שראוי לחקירה? האם ועדת החקירה תוכל לגלות מה הוביל ומה גרם להחלטה הבלתי מתקבלת על הדעת, להימנע מלעדכן את נתניהו במידע שהיה ביד מערכת הביטחון? שאלות קשות ונוקבות, שאינן קשורות הפעם לתיאוריה, אלא יותר להיסטוריה.

הטור פורסם במדור מקור נאמן בעיתון יתד נאמן