בגלל עין הרע: זעזוע בקהילה היהודית בקזחסטן

ההכנות לחורף הקזחי מתחילות כבר בחודש מאי. לרבים מאוד מתושבי אוסט קמינגורסק יש בית עץ קטן מחוץ לעיר המכונה דַאצֶ'ה המותאם לאורח חיים כפרי. בדרך כלל בתוספת חלקת אדמה. למשפחות האמידות יותר הדאצ'ה הוא בית קיץ והוא משמש בעיקר לנופש, אך רוב רובם של הדאצ'ניקים עובדים קשה מאוד בכל ימות הקיץ כדי להצטייד בכמות מזון שתספיק לחורף הקרב.

מבוקר עד ליל הם זורעים, נוטעים ומשקים את חלקת האדמה הקטנה שלהם ומגדלים ירקות, פירות ואפילו פרחים. מטבע הדברים רק גידולים שתוך זמן קצר יהיו ראויים לאכילה. בטטה, אבוקדו או מנגו לא תצליחו להשיג בקזחסטן. בסוף הקיץ, הם כובשים כמעט הכל בצנצנות זכוכית: מלפפונים, עגבניות, פלפלים, כרוב ואפילו אבטיחים!!! (יצא לכם לטעום אבטיח מלוח? גם לי לא. לא היה לי אומץ לטעום) הם מכינים ריבות בטעמים שונים ומאכסנים את כל הטוב הזה מתחת למיטות, בארונות ובכל פינה פנויה בבית שבעיר. מי שלא טורח בקיץ, לא יהיה לו מה לאכול בחורף, פשוטו כמשמעו. לא כל אחד יכול להרשות לעצמו לקנות ירקות בשוק.

במהלך השנים יצאנו לבקר כמה מחברי הקהילה בדאצ'ה, דאצ׳ניקית אחת הזכירה לי את סבתי ע"ה והותירה בי רושם עמוק. קראו לה רְבֶּקָה קוגן (כהן, שוב הג' השתרבבה במקום האות ה') ולסבתי – רבקה כהן. שתיהן תמיד עבדו בחריצות ובזריזות שלא מביישת בחורה בת עשרים.

למרות גילה המופלג (85!) היא השכימה קום והכינה יבול מספיק לשלושת ילדיה ולחמשת נכדיה. בקיץ לא היה לה פנאי להגיע לשיעור הנשים, אבל כשהגיעה בסיומה של עונת הדאצ'ה, היא השלימה במהירות את הפערים. התפיסה שלה היתה כל כך מהירה, והיא קלטה מושגים חדשים ביהדות צ'יק צ'אק, רבקה היתה פיזיקאית בהכשרתה ולימדה את הנכד החמוד שלה שיעורים פרטיים במתמטיקה ופיזיקה, ותמיד היא היתה עסוקה. איחלתי לעצמי שהלוואי שלי תהיה צלילות דעת כזו בגילה, ברוך השם היא חיה באושר ובבריאות עד עצם היום הזה.

יום אחד היא הגיעה אלינו הביתה יחד עם אחד מנכדיה והביאה איתה אספקה שלימה: כרוב, קישואים, תותים והרבה פרחים. כל כך התרגשתי, מייד חיבקתי אותה ואמרתי לה: "רבקה, סְפַּסִיבַּה! תודה!"

כשהיא שמעה את זה, היא כל כך הזדעזעה, ״נִילְזַה! אסור! אין לומר תודה על יבול מהדאצ'ה, זה עלול לעשות עין הרע וחלילה לפגוע ביבול! ״

אז מה אומרים? איך מגיבים למתנה כל כך יפה ומושקעת?! יצאתי לבדוק מה מותר ומה אסור לומר בתכלית האיסור בקזחסטן.

ייהרג ואל יעבור

גיליתי שיש הרבה כללים שמבחינת המקומיים הם יהרג ובל יעבור, אמונות טפלות רבות מועברות מדור לדור. כל עוד אין התנגשות עם הדת היהודית, ידענו שאנחנו חייבים לכבד את המנהגים המקומיים. למדנו למשל שלבן אדם מבוגר צריך לפנות בלשון רבים. פניה ישירה בלשון יחיד משדרת זלזול.

גילינו שלכל אחד ואחת צריך לפנות לא רק בשמו הפרטי, אלא להוסיף גם את שם אביו. מה האוֹצֶ'סְטְבַה שלך? היה חלק אינטגרלי מהשאלון הקהילתי. לדוגמא: לבעלי קוראים שלמה ולאביו ברוך אז נכון לפנות אליו בשם "שלמה ברוכוביץ".  ואם לי קוראים ברכה ולאבי קוראים אשר, יש לפנות אליי בשם "ברכה אשרובה".

זה היה קצת מורכב בשבילי, לא רק שפה חדשה ושמות שקשה לגלגל על הלשון, יש לי עכשיו על הראש אוצ'סטבה. בצר לי אמרתי לנשים: "באמת, אני מאוד מכבדת אתכן, אבל זה ממש קשה לי". והן ויתרו על כבודן בחינניות.

יש עוד רשימה ארוכה של מנהגים מקומיים שעליהם אספר לכם בהמשך בעזרת השם. אבל אחד ממש חשוב אני חייבת לשתף, ובהקדם האפשרי. אחרת, כשתפגשו בפעם הבאה מישהו ממוצא רוסי אתם עלולים להסתבך קשות.

איך מברכים זה את זה לשלום?

רוסים מאמינים שלחיצת יד, חיבוק או נשיקה לאורח בכניסה לבית הם פעולות אסורות בתכלית האיסור. על פי הפולקלור הרוסי, מפתן הדלת הוא המקום בו הנשמה של הבית שוכנת, ולכן קבלת פנים בצורת לחיצות ידיים וכדומה הן מקור למזל רע. כמובן, זה לגמרי בסדר לברך את האנשים שמגיעים אליכם הביתה לשלום, אלא שהדרך הנכונה לעשות זאת היא להמתין עד שכולם ייכנסו הביתה, או לחילופין, ייצאו החוצה (כשהם עוזבים את הבית) ורק אז לברך אותם לשלום.

נערכים לשר החורף

החורף הגיע במלוא עוצמתו. הלבן עוטף את כל העיר, השלג מתנוסס לגובה מטר ומעלה, מדי יום חייבים לפנות את השלג מהרחובות, לפינוי השביל המוביל הביתה כל אחד אחראי לעצמו. אחרת, לא תוכלו להיכנס.

למזלנו הרב, היו לנו שומרים 24 שעות בפתח הבית ועליהם היתה מוטלת המלאכה. רוסלן, פארחת וסיריק ניהלו תורנויות פינוי שלג וערכו בשבילנו את הקניות בשוק.

מזרח קזחסטן שוכנת בגבול סיביר, מינוס ארבעים מעלות זו הטמפרטורה הממוצעת בימות החורף, ובימים שהיה "רק" מינוס עשרים, תושבי העיר הרגישו הקלה גדולה. "סבודניה טיפלו, היום יום חמים!", הודיע לנו בחיוך בוריס המדען, "רק מינוס עשרים". בערבים, המעלות יכולות לרדת גם למינוס חמישים ויותר. 

גוף האדם אינו יכול לעמוד בקור בעוצמה כזו, נדרשת היערכות הן של התושבים כפרטים והן של התשתיות העירוניות. מדובר בשכבות על גבי שכבות של בגדים חמים: זוג אחד או שניים של גרבי צמר עבים, מגפיים להליכה בשלג עם פרווה מבפנים ועור או גומי מבחוץ, מכנסיים עבים שהרוח אינה יכולה להם, גופייה ארוכת שרוולים, שכבות של סריגים, ומעל לכל מעיל חם במיוחד ואטום למים. יש מחלקה שלמה בשוק של מעילים מפרווה אמיתית ומעל לכל הטוב הזה, יש לחבוש כובע שמכסה היטב את האוזניים, להדק צעיף שלא ישאיר לרוח חריץ לחדור בעדו ולעטות כפפות. רק כך אפשר לצאת לעבודה, לבילוי או לגן המשחקים.

את הצמיגים ברכב יש להחליף לצמיגים מיוחדים לשלג, אחרת תהיה סכנת החלקה. השוק המרכזי פתוח כרגיל ותגרני השוק מגיעים השכם בבוקר וחוזרים הביתה עם רדת החשיכה. פה, השכבות הרגילות כבר לא מספיקות והעובדים החרוצים מתכסים מעל כל השכבות בשמיכת פוך!! גם אם בדוכן יהיו עשר עגבניות בלבד, המוכרים יגיעו לעבודה כרגיל. רַבּוֹטַה, זהו הערך העליון במדינות ברית המועצות לשעבר. אם תגלה טיפת עצלות, מייד תכונה בכינוי המעליב "פרזיט".

בתי הספר תמיד פתוחים. הם לא מתרגשים ממזג האוויר, התושבים מקבלים אותו בהשלמה ועל כל מוראותיו הוא חלק מהחיים. יש לחורף גם צדדים מהנים כמובן, וענף הסקי פורח. הנהרות בעיר קפואים לגמרי וילדים רבים מפליאים במיומנותם ומיטיבים אפילו לרקוד בשלג ומתמודדים בתחרויות נושאות פרסים.

הבתים חמים מאוד ומוסקים בעזרת מערכת החימום של העיר, אין לתושבים שליטה על הטמפרטורה. העירייה מחליטה מתי לפתוח ומתי לסגור ולפעמים יספגו התושבים שבועיים ללא חימום בתחילתו או בסיומו של החורף, העירייה לא תשנה את תאריך פתיחת מערכת החימום לפי מזג האוויר אלא לפי מה שנקבע מראש, קשוחים שם.

כשנותרנו המומים

בשעה טובה מצאנו לנו מבשלת קזחית זריזה שהכירה לנו את המטבח הרוסי והקזחי.

נוריה הגיעה לחודש ניסיון שבו עבדה מהשעה 8 בבוקר עד השעה 5 אחר הצהריים והיא היטיבה לבשל לנו ולאורחים הרבים בורשט, פילמני, ואפילו מרק מיונז (אנחנו לא נגענו, אבל האורחים טענו שזה מעדן!).

היא אפתה לנו לחם וחלות והיא כל כך שמחה כשבסוף החודש הודעתי לה שהיא יכולה להמשיך לעבוד אצלינו ואף שילמתי לה את שכרה על החודש שחלף. "לא ציפיתי לקבל תשלום על חודש ניסיון", היא אמרה לי בתדהמה והודתה לי בדמעות. אנחנו מצאנו עובדת מסורה והיא מצאה לשמחתה מעסיקים הגונים.

ומהקור המקפיא בחוץ, הגיעו אלינו הביתה אורחים רועדים מקור. היתה לנו קופסת תה יפה שהבאנו מהארץ עם מבחר טעמים. "תשתה תה?" שאלנו את האורח הרועד, וכמעט תמיד התשובה המנומסת הייתה: "לא, תודה!".

ואז למדתי פשוט לנסח את השאלה אחרת: "איך תרצה את התה, עם סוכר או בלי סוכר?" כשלא תהיה אופציה למילה ״לא״, התשובה כמובן תהיה חיובית. וכך למדנו להפשיר את הלבבות. שיעור מעשי ראשון בשיווק שמשמש אותי עד היום.

מנגד, היתה לנו פעם סיטואציה משעשעת. הצענו כרגיל לאחד האורחים תה וביקשנו ממנו לבחור תהיון מהקופסא. והוא בטבעיות לקח אחד מכל טעם, הכניס לכיס והודה לנו. הוא הותיר אותנו המומים עם פה פעור…

מבצע יום הולדת

אין חגים, אין תאריכים מיוחדים. אז איך אוספים אנשים? מוצאים פנאי גם לדברים הפחות שגרתיים וכך, בנוסף לשיעורים הקבועים בכולל "תפארת זקנים לוי יצחק" , במועדון הנשים ובבית ספר יום ראשון, התחלנו תכנית חדשה: יום הולדת עברי לכל יהודי.

בכ"ה אדר תשמ"ח יום הולדתה של הרבנית חיה מושקא, הכריז הרבי מליובאוויטש על מבצע ״יום הולדת״ והנהיג מנהגים מיוחדים ליום המיוחד. ״יום ההולדת של יהודי הינו בעל חשיבות רבה, והוא ממש כמו ראש השנה הפרטי שלך״, כך כתבנו לבעל יום ההולדת במכתב אישי.

אנסטסיה המזכירה בדקה בלוח השנה מתי חל יום הולדתו של כל חבר בקהילה, הכנו מכתב ברכה מיוחד בו אנחנו מודיעים לו בחגיגיות את התאריך העברי שבו נולד, מאחלים מזל טוב וברכות עד בלי די והדפסנו לכל אחד את פרק התהילים האישי שלו מתורגם לרוסית בתוספת מנהגים המיוחדים ליום ההולדת שאותם הנהיג הרבי.

כך חגגנו בביתינו את יום הולדתו של כל חבר פעיל בקהילה עם עוגה ומסיבה חמימה ומרגשת. ומי שעדיין לא השתתף בפעילויות, קיבל ערכת יום הולדת מעוצבת בדואר. אין לתאר את ההתרגשות של בעל/ת השמחה!! רבים מהם הם אנשים בודדים שחיים לבד, הילדים רוב הזמן עסוקים או לא מתגוררים בעיר אוסט קמינגורסק.

יחד קיימנו את מנהגי יום ההולדת: נתינת צדקה, קבלת החלטה טובה, דבר תורה, התוועדות חסידית, ואיך לא, "לחיים" על כוס וודקה שמחממת את העצמות והלבבות.

מגששים בשלג

יום אחד קיבלנו הודעה מהמרכז באלמטי שתייר ישראלי בדרכו אלינו. כל כך התרגשנו לבואו, סוף סוף נוכל לדבר שוב עברית. הוא נסע ברכבת יומיים והיה אמור להגיע אלינו בשעות הערב החשוכות.

הזמן עובר, והוא עדיין לא מגיע. התחלנו לדאוג,  בחוץ – אפילה. אין תאורה ברחובות והאורח מתמהמה. אחרי שעה ארוכה צלצל הטלפון ועל הקו – רפאל התייר, נכנס לחנות מכולת ומשם הצליח להתקשר, הוא לא מצליח למצוא את הבית שלנו.

שלחנו אליו את הנהג, והתייר האומלל הגיע רועד מקור. המעיל שלבש לא היה מספיק עבה, לראשו כובע שבקושי מכסה את האוזניים וכפפות לא מתאימות. מייד הצענו לו מקלחת חמה, חדר שינה וצלחת מרק חם.

"תגידו, יש לי משהו מאחורי האוזניים?" הוא שואל אותנו. לא ראינו שום דבר חריג. המסכן סבל כל הלילה ובבוקר שוב, אותה שאלה: יש לי משהו מאחורי האוזניים? נחרדנו למראה שני הבלונים שצמחו מאחורי אוזניו ומהשלפוחיות בפרקי אצבעותיו, הבנו מייד שצריך לקחת אותו לבית החולים. שם אמרו לנו שהוא סובל מכוויות קור בדרגה שניה. רפאל קיבל טיפול מתאים, הכוויות נחבשו וכמובן, כל התכניות שלו לטייל בעיר – בוטלו לימים הקרובים.

נהננו מאוד בחברתו, שמחנו לשוחח בעברית אחרי חודשים שאנחנו שוברים את השיניים בשפה הרוסית והוא נשאר אצלנו עד להחלמתו המלאה. הוא לא היה צריך יותר מכמה ימים לתייר בעיר ומשם המשיך במסעו לסין ולארצות המזרח.

——————————-

סקרנית לשמוע איך מסתדרים ללא שפה בארץ זרה? איך בונים קהילה מאפס ומה אסור בתכלית האיסור לומר ולעשות בקזחסטן? ולמה אחרי ארבע שנים בכלל עזבתי הכל ועברנו לניו יורק? מדי שבוע אשתף אתכן מחוויותיי ויחד נגלה איך בכל אחת ניתן למצוא עוז רוח וכוחות נפש. כי אישה זה כוח, אישה זו עוצמה. אישה יכולה להפוך את העולם.

לקריאת הפרקים הקודמים, היכנסי.

לקבלת הטור החדש, ישר אצלך במייל, הירשמי כעת לרשימת התפוצה.

————

ברכה טורנהיים, אם לחמישה ילדים, מתגוררת בניו יורק, פעילה להעצמה נשית, אסטרטגית שיווקית ומנטורית לחברות ולעמותות בארה״ב וברחבי העולם.