רבקה, בת 34, מהעיר אשדוד מספרת:
ליל הסדר, השולחן ערוך בפאר ומעוצב על ידי. אחיי הנשואים מסדרים את צאצאיהם סביב השולחן, כולם חגיגיים, ואבא נראה כמו מלך בקיטל לבן. ואני, הרווקה של המשפחה, עומדת נבוכה מול שתי אחייניות שהגישו לי בחגיגיות קבלה מועד הרבנים. הן העבירו את שמי לתפילה בעמוקה יום יום עד שיבוא השידוך.
למסירת שמות לתפילה בעמוקה בחצות ליל שביעי של פסח>>>
"זה… אתן לבד חשבתן על הרעיון?" אסתי ודבורה הנהנו בעיניים נוצצות, בטוחות שהעניקו לי את ההפתעה הכי מענגת בעולם.
הבטתי שוב בקבלה. אז אני אמורה להודות להן עכשיו, ובשיא החמימות…
אני מתנערת, מנסה להתגבר על הכאב והבושה. ההתלהבות שלי דווקא נשמעת טבעית. "כל הכבוד שחשבתן עלי! " אני בולעת דמעות עלבון ורצה למטבח.
שביעי של פסח, חצות בדיוק. כל חול המועד השתדלתי לא לחשוב על המתנה המפתיעה אבל עכשיו עיני נצמדות לשעון, והמחשבות נודדות לנייר ההוא, עם הלוגו של ועד הרבנים.
מתפללים עליך עכשיו, תתפללי גם! מה אכפת לך?!
אני לוקחת סידור ומצטרפת מרחוק לתפילת שירת הים הנערכת בעמוקה בחצות ליל שביעי של פסח, ע"י שליחי ועד הרבנים.
"בל"ג בעומר סגרנו שידוך אחרי הכל. פתאום הכל רץ! דברים שבעבר הלכו לי קשה- כאילו עמד מישהו לפני והסיר את כל המהמורות. זה היה מרגש ומרטיט, אני בטוחה שזה בגלל התפילה בעמוקה, אין לי הסבר אחר למה כעת הרגשתי שמישהו למעלה דוחף אותי, דוחף ומריץ אותי לגמור את השידוך…"
אחייניות מתוקות שלי, תודה לכן! עוד בתוך הארבעים יום הראשונים אני מאורסת…
