מהי העצה שניפק אחד מכתבי התקשורת למנהיג החמאס? \ אריה זיסמן

מדינה בהמתנה

אין אבסורד גדול מזה: מחכים למוצא פיו של מנהיג החמאס המתחבא כעכבר במחילות

עורכי העיתונים היו צריכים להיות השבוע יצירתיים במיוחד. נגזר עליהם לתת אותה כותרת יום אחרי יום, כל פעם במילים אחרות, כדי לתאר את המצב בו מדינה שלימה מחכה למוצא פיו של רוצח ההמונים יחיא סינואר בכל הקשור לביצוע עסקת החטופים.

התשובה נדחתה יום אחרי יום והכותרות היו בהתאם: "רגעי הכרעה", "שעות הכרעה", "שעות גורליות", "המתנה מתוחה", "הצעה אחרונה לחמאס", "בידיים של סינואר", "בעמדת המתנה", ובקיצור: אותו רעיון, יום אחרי יום עם אותה כותרת בניסוחים שונים. הצד השווה בכולן: המתנה מורטת עצבים להחלטתו של סינואר, המתחבא כעכבר במחילות.

אם בסופו של דבר תהיה עסקה, הרי שהשפעתה תהיה מידית הן על המערכת הצבאית והן על הפוליטית והמדינית.

במישור הצבאי: אם תהיה עסקה, אין כניסה לרפיח ויש הפסקת אש. במישור המדיני: יש עסקה, יש התקדמות להסכם נורמליזציה עם סעודיה. במישור הפוליטי: יש עסקה, אין (ככל הנראה) ממשלה. הכול קשור וכרוך זה בזה. בד בבד גם אם תהיה עסקה, לא כל משפחות החטופים ייהנו ממנה. במקרה הטוב יחזרו 33 חטופים בחיים, במקרה הרע עוד פחות. כל השאר יישארו בעזה, רובם (לצערנו) אינם בין החיים.  

על פי הערכה רשמית מתוך 133 ישראלים החטופים, 36 אינם בחיים בוודאות. בפועל ברור שהרבה יותר. לפי חלק מההערכות רק 60-70 נותרו בחיים. אחרים סוברים  שאין יותר מ-40-50. הערכות אלו מתבססות בין השאר על התשובות שהגיעו מהחמאס דרך המדינות המתווכות – מצרים וקטאר.

בשעה ששורות אלו נכתבות, אתמול אחה"צ טרם הגיעה תשובת החמאס ויתכן שהיא לא תגיע גם כאשר העיתון הזה ירד לדפוס ויגיע לקוראים. לסינואר אין לכאורה כל סיבה למהר. נראה שהוא די נהנה מהמצב בו כולם ממתינים למוצא פיו. התחזיות לפיו הוא קרוב לתת תשובה חיובית, היו כנראה מוקדמות מידי. גם אם ייתן תשובה חיובית, היא תהיה ככל הנראה מסוייגת עם המילים "כן אבל", ותכלול עוד שורה של דרישות, שהצד הישראלי לא יוכל לקבל. 

על פי ההתרשמות, נתניהו מוכן להתגמש ולבצע ויתורים רבים, אך לא יסכים בשום אופן להתחייב על סיום המלחמה, כפי שדורש החמאס. על כך תקום או תיפול העסקה.

איומים מהלכי אימים

עסקה או ממשלה: נתניהו מתמרן בשדה מוקשים פוליטי עם מרחב פעולה הולך ומצטמצם

לאורך כל השבוע עמדה המערכת הפוליטית בסימן של איומים. בן גביר וסמוטריץ מחד, וגנץ ואיזנקוט מנגד. הראשונים מאיימים שאם תהיה "עסקה מופקרת", שתמנע כניסה לרפיח ואת המשך מיטוט החמאס, הם לא יתנו לה יד ובמילים אחרות: יפרשו מהממשלה.

מנגד פרסם השר אייזנקוט איום משלו בו ציין כי יהיה שותף רק בממשלה שמקבלת החלטות מ"שיקולי האינטרסים הלאומיים של מדינת ישראל". בדבריו אמר כי שני חברי קבינט מפעילים סחיטה באיומים פוליטיים "הפוגעת בביטחון הלאומי של ישראל".

התגובה של איזנקוט עוררה ביקורת בצד הימני: בעוד הוא וגנץ מאיימים ומסתתרים תחת הסיסמא "צורך לאומי", מכנה איזנקוט את האיומים של בן גביר וסמוטריץ כ"סחיטה פוליטית". קשה להבין את ההבדל.

מבחינת נתניהו, אין סימטריה בין שני סוגי האיומים: בלי בן גביר וסמוטריץ אין ממשלה. אולם בלי גנץ ואיזנקוט יש ממשלה שנשענת על 64 מנדטים. עם זאת נתניהו לא מעוניין שגנץ ואיזנקוט יפרשו, דבר שיביא להתעצמות ההפגנות נגדו, בעיקר עתה לקראת הטקסים הממלכתיים הקרובים של "יום העצמאות". נתניהו אמנם החליט כבר לצמצם את הופעותיו בטקסים הללו, אבל גם אל המעט שיגיע, הוא לא ירצה להיתקל בקריאות מחאה.

נתניהו נדרש ללכת בין הטיפות והוא נמצא במלכוד בעייתי. הממשל האמריקאי קלע אותו לפינה ומכריח אותו להחליט בין המשך ממשלת ימין, או עסקת חטופים והסכם עם סעודיה. המלכוד ברור: הסכם עם סעודיה ועסקת חטופים תביא בהכרח לנפילת ממשלה ואולי לסוף דרכו הפוליטית. מצד שני נתניהו רוצה להשאיר מורשת בדמות הסכם עם סעודיה, בעיקר לאחר שהטבח יירשם בהיסטוריה כאירוע שקרה במשמרת שלו.

כל זה מאלץ את נתניהו לתמרן בשדה המוקשים הפוליטי כאשר מרחב הפעולה שלו בכל אחד מהצדדים – עסקה או ממשלה, הולך ומצטמצם. תומכי העסקה משמאל מזהירים שאם היא לא תתבצע, הרי שאנו על סף מלחמת אזרחים, ממש כמו שהיה ברפורמה המשפטית. אז כמו היום, מעורבים כאן שיקולים פוליטיים: כפי שהרפורמה לא הייתה פתח לדיקטטורה, אלא רק רצון להפיל את המשלה, כך קורה עם העסקה.

תומכיה מהשמאל ומהתקשורת מתייצבים בעדה כדי לאלץ את נתניהו לבצעה ולפרק את ממשלתו. רגע לאחר שהעסקה תבוצע, הם יבוזו לו וילעגו על הבטחתו שהתמוססה – למוטט את החמאס, ולכן ידרשו ממנו ללכת הביתה מיד ועכשיו. הכל צפוי, הכל ברור והכל חוזר על עצמו.

באופן אבסורדי מי שיכול להציל את נתניהו הוא סינואר, במידה וישיב בשלילה.  הנה שוב חזרנו למנהיג החמאס שהכול ממתינים למוצא פיו.

סינר לסינוואר

ניצול המחלוקת הפנימית: מהי העצה שניפק אחד מכתבי התקשורת למנהיג החמאס?

כאשר החלה המלחמה, נעו כולם בזהירות סביב שתי המטרות שהוכרזו, מיטוט החמאס והשבת החטופים וניסו לקבל את הטיעונים שאין סתירה בין הדברים. אפשר גם וגם. גם מיטוט החמאס וגם השבת החטופים. הדעה הייתה שככל שהלחץ הצבאי על החמאס יגבר ויתעצם, כך יש סיכוי גובר להחזרת החטופים. ואכן כך היה עם העסקה הראשונה במסגרתה חזרו 80 ישראלים תמורת שחרור 210 אסירים. בנוסף שוחררו שלא במסגרת העסקה, ישראלי אחד בעל אזרחות רוסית, 24 בעלי אזרחות זרה (23 תאילנדים ופיליפיני אחד).

אט אט התחדדו העמדות וכיום שתי המטרות ניצבות ועומדות זו מול זו באופן חד וברור: כניסה לרפיח והמשך מיטוט החמאס או עסקה להשבת החטופים. לא גם-וגם, אלא או-או. המניעים לכך  פוליטיים בעיקרם. מתנגדי נתניהו מקרב אנשי המחאה והתקשורת, הצליחו לשכנע את חלק ממשפחות החטופים שאי אפשר לקיים שתיהן. מבחינתם, המאבק להשבת החטופים ולהפסקת הלחימה, ימנע מנתניהו את הניצחון על החמאס ויפרק את הממשלה בוודאות. לצורך כך הם מוכנים לעשות הכול.

החמאס מצדו הוכיח, שהוא נלחץ מהאפשרות של כניסה לרפיח ולכן שחרר בחוה"מ שלושה סרטונים של חטופים על מנת להוכיח שהם בחיים. סרטונים דומים שוחררו בתחילת המערכה כאשר הלחץ הצבאי על החמאס היה גדול. בהמשך כאשר הלחץ פחת, הפסיק החמאס לשגר סרטונים עם אותות חיים מהחטופים. רק עתה, כאשר הצבא החל בהערכות לכניסה לרפיח, לפתע משוחררים הסרטונים.

אולם גם ההוכחה החדה והברורה הזו, אינה משכנעת את יריביו של נתניהו מהשמאל ומהתקשורת, והם ממשיכים להטיף לקיום עסקה (בכל מחיר) ולאי כניסה לרפיח. יש להניח בוודאות שיחיא סינוואר, מקשיב לכל הקולות הללו ומשתכנע שאין לו כל סיבה למהר. אדרבה, נוח לו שהמחלוקת הפנימית במדינת ישראל תימשך, דבר שיעלה את מחיר החטופים. לפיכך הוא מרשה לעצמו להציב עוד ועוד דרישות. וכך מדינה שלימה ממתינה כאמור למוצא פיו, כפי שהיה השבוע.

הגדיל לעשות אחד הכתבים (מ'חדשות 12'), שנידב עצה למנהיג החמאס, ואמר בשידור חי: אם אתה מקשיב לנו ורואה את כל המחלוקת בישראל, תשיב תשובה חיובית לעסקה ותן לנתניהו לסרב ובכך לגרום לגנץ ואיזנקוט לעזוב את הממשלה, דבר שיערער אותה מבפנים. מאידך, אם נתניהו יסכים, סמוטריץ' ובן גביר יעזבו ואז הממשלה תיפול. זו אפוא העצה שנידבו כתבים בכירים בתקשורת לרוצח החמאסי, בבחינת לתת סינר לסינוואר.

חליוה והגאווה

העיתוי המוזר להודעת הפרישה של ראש אמ"ן מלמד רבות על האיש וסביבתו

זה קרה ביום שני שעבר סמוך ממש לחג: ראש אמ"ן אהרון חליוה הודיע על התפטרותו מתפקידו. העיתוי לא היה מקרי ונבחר כנראה בדקדקנות.

לא צריך להיות ראש אגף המודיעין כדי להבין, שעם ישראל עסוק בהכנות אחרונות לחג, ולא יהיה לו פנאי לעסוק ולדוש בהתפטרות שכולם ציפו לה. אולם עצם בחירת העיתוי, מלמדת, כי יועצים פוליטיים בחשו בקדירה. היו גם כאלו שכתבו, כי אם היו מפעילים אלפית מהתחכום על אויבינו, כפי שהם הפעילו בעיתוי ההודעה, ניתן היה לחסוך ולמנוע הרבה ממה שארע. אולם זה כבר סיפור אחר.

ההודעה עצמה הייתה צפויה ולא מפתיעה. חליוה שבליל הטבח שהה במלון באילת, ועל פי הפרסומים לא ענה לטלפונים, ולא השתתף בהערכות מצב, היה צריך להיות הראשון שילך הביתה כבר מזמן. הכישלון של קהילת המודיעין בראשותו, זועק וככל שהפרטים נחשפים רואים זאת יותר ויותר.

היהירות והגאווה של חליוה וצמרת המודיעין הביאו אותם לזלזל במידע, שהגיע מדרגי השטח. כך לדוגמא ארע עם יחידת 8200 של אמ"ן, שהצליחה להשיג את התוכנית המבצעית של החמאס, זו שהתממשה לבסוף ביום הטבח. תוכנית זו נקראה בשם הקוד "חומת יריחו".

ההתרעה הייתה ספציפית ממש על אירוע חדירה המוני של חמאס לישראל ב-60 מוקדים. חיילי 8200 הצליחו לשים את ידם על התוכנית המבצעית של החמאס ודיווחו על כך למפקד הישיר שלהם. זה מצידו  עדכן את ראש אמ"ן, אך חליוה ביטל את דבריו – ולא העביר את המידע לרמטכ"ל ולראש השב"כ. וכך במקום להתמודד מול התוכנית הזו ולגבש מודל התרעה כדי לסכלה, חשבו באמ"ן ובשב"כ כי מדובר בתכנית אימונים בלבד של החמאס.

אולם שיא המחדל ארע בליל המתקפה, באותה שיחת וועידה דרמטית בה השתתפו הרמטכ"ל, ראש אגף המבצעים ואלוף פיקוד הדרום. בשיחה עלו סימנים מדאיגים על אירוע גדול שעלול לצאת לפועל ממש בקרוב. מי שנעדר מהשיחה היה ראש אמ"ן, שנפש באותו הזמן באילת. עקב כך לא נערכה הערכת מצב של אגף המודיעין, ולא הייתה היערכות מיוחדת. לאחר מעשה אמר חליוה כי גם אם היה בשיחה, היה אומר שמדובר בתרגיל. אפילו החלפת כרטיסי הסים בעשרות הטלפונים של אנשי החמאס באותו לילה, לא הדליקו אצלו נורה אדומה. 

מחדל נוסף של המודיעין: שישה ימים לפני המתקפה כינס קצין המודיעין של אוגדת עזה הערכת מצב, שבה דווח על "עלייה חדה" באימוני הנוח'בה. המפה שהוצגה הייתה צבועה כולה באדום. אולם הדבר לא עורר שוב נורה אדומה וקמ"ן האוגדה סיכם את הישיבה: "נראה שהמצב הולך לכיוון של הסדרה ורגיעה".

בכל התקלות הללו היה לחליוה חלק מרכזי, אך גם לאחר הטבח היו לו עוד שתי מעידות קשות. בקטע הבא.

חיפוי צפוי 

הקשר המשפחתי של ראש אמ"ן לראשי המחאה עומד ל"זכותו" בדיווחים התקשורתיים

כל אמירה של ראש אמ"ן, לבטח אם היא חריגה, מייצרת כותרות ראשיות. אמ"ן מטבעו יושב על השיבר הראשי של המידע ולכן יש משמעות כבידה ורצינית לכל אמירה רשמית שלו. כך ארע לאחרונה בימים המתוחים לפני המתקפה האיראנית נגד ישראל. בדיון עם ראשי הזירות של חטיבת המחקר, אמר האלוף אהרון חליוה את המשפט המבהיל הבא: "לא בטוח שהרע ביותר מאחורינו, אנחנו לפני ימים מורכבים".

המשפט הזה שזכה לפירושים נרחבים שונים ועורר בהלה, עלה בדיון בקבינט. השרה מירי רגב, נזפה בחליוה: "צריך לדעת לברור את המילים. הכנסת את כל המדינה לפאניקה, הבנקים כמעט קרסו, אנשים התקשרו מחו"ל. מדוע עשית זאת"?

חליוה השיב כי דבריו נאמרו במהלך דיון פנימי, שהתכנס בשל עזיבתו של ראש חטיבת המחקר באמ"ן, תא"ל עמית סער, בשל גידול ממאיר שהתגלה בגופו. לדבריו, "הוא דיבר עם הקצינים וזה יצא החוצה". רגב לא קיבלה את התשובה ועקצה: "נו באמת. האם זה חדש לך שמדליפים מתוך ישיבות אמ"ן".

אירוע נוסף הקשור לכישלון נוסף של אמ"ן, הוא אי יכולתו לחזות את תגובת איראן לאחר החיסול של הקצין האיראני הגנרל מהדווי בדמשק שיוחס לישראל. באמ"ן לא ידעו להעריך את התגובה האיראנית על מתקפת הטילים והכטב"מים על ישראל, וחשבו כי העניין יעבור בדיוק כמו החיסולים הקודמים שיוחסו לישראל. מדובר בכשל משמעותי, שעלול היה להסתיים באסון כבד אך נמנע בחסדי שמיים ובניסים גדולים.

כך או אחרת במערכת הצבאית מודים, שחליוה לא חזה את השבר הפנימי באמ"ן ואת חילופי האשמות ודליפות המידע לאחר הטבח. תומכיו המגיעים בעיקר מתקשורת השמאל, מנסים לגונן עליו באמצעות העברת הביקורת ממנו לנתניהו. "לזכותו" של חליוה עומדת העובדה שבני משפחתו נמנים על ראשי המחאה. לפיכך בכל פעם שהתקשורת נאלצת לציין את כישלונותיו, היא מכניסה לדיווח גם את חלקו של ראש הממשלה בכשל וקוראת לו לקחת גם כן אחריות.

חליוה מצדו ניסח ככל הנראה את הודעת הפרישה שלו בליווי צמוד של עורך דין לקראת ועדת החקירה שתחקור את חלקו במחדל. הוא לא כותב את המילה "נכשלתי" אלא "אגף המודיעין בפיקודי לא עמד במשימה". כמו כן הוא כותב שהוא נושא את "הכאב העמוק של המלחמה" ולא מזכיר את "כאב הכישלון". ואם לא די בכך, קורא חליוה להקמת וועדת חקירה ממלכתית ומעורר את השאלה, מה עניינו של ראש אמ"ן לדרוש ועדה כזו.

מה שברור הוא שחליוה לא יהיה היחיד שפורש מהצבא. אחריו יגיעו הרמטכ"ל, ראש השב"כ, אלוף פיקוד הדרום, ראש אגף המבצעים, מפקד אוגדת עזה  ובכירים נוספים באמ"ן. כל זה מוביל לשאלת זהות מחליפיהם ומי אמור למנותם. בקטע הבא

מקפצה לפסגה

תקדים הלוי וכוכבי: מדוע התעקש חליוה לקבל בזמנו את תפקיד ראש אמ"ן?

עוד קודם התפטרותו של ראש אמ"ן ומיד לאחר הטבח, קראו אישים בשמאל לכל מפקדי הצבא שהיו מעורבים במחדל שלא למהר ולהתפטר, כדי שמחליפיהם לא ימונו על ידי נתניהו. המלחמה עיכבה את ההתפטרויות, אך עתה כאשר לא ברור כיצד היא תימשך לאור הדיבורים על עסקה (אם אכן היא תתקבל) ואפשרות להפסקת אש, יתעצמו גלי הפיטורים בצבא.

הפרישה של האלוף הראשון, חליוה, עשויה לזרז התפטרויות נוספות, אלא אם יתחיל מיד מהלך קרקעי ברפיח. בשלב הנוכחי ממשיכים כוחות הצבא והמילואים להתאמן בבסיס צאלים כשהם ממתינים לאור ירוק מהדרג המדיני, (שממתין מצדו לקבלת אישור מארה"ב) לפעול ברפיח.

דרג השטח הכולל את מפקדי האוגדות והחטיבות, אינו ברשימת הפורשים של מחדלי הטבח. הדרג הזה אמור להיות השלד של המטכ"ל הבא לאחר פרישת האלופים שהיו מעורבים ב"קונספציה".

כל זה מציב שוב את השאלה המרכזית: מי ימנה את התפקידים שיתפנו במטכ"ל. בדרך כלל עושים זאת הרמטכ"ל ושר הביטחון. אולם במקרה הנוכחי, גם הרצי הלוי אמור לפרוש ולכן הוא צריך להותיר את מלאכת המינויים לרמטכ"ל הבא. המשמעות ברורה: הלוי לא צריך למנות את ראש אמ"ן הבא ואת שאר המינויים.

בשלב זה מוזכרים כמה שמות אפשריים כמועמדים להחליף את הרמטכ"ל לכשיפרוש. מדובר בסגן הרמטכ"ל אלוף אמיר ברעם, שהרחיק את עצמו תקשורתית מכל הקשור למחדל. מועמד נוסף הוא אלוף פיקוד הצפון, אורי גורדין, וכן מנכ"ל משרד הביטחון, אלוף במיל' אייל זמיר. לזכותו של זמיר עומדת העובדה שהוא היה המינוי המועדף על נתניהו לרמטכ"ל בהתמודדות מול הרצי הלוי. אם אכן ימונה, זה יזכיר מאד את המינוי בזמנו של גבי אשכנזי, לאחר מלחמת לבנון השנייה, כאשר היה צריך לשקם את הצבא. אשכנזי הוצנח אז מתפקיד מנכ"ל משרד הביטחון לתפקיד הרמטכ"ל.

גם המינוי לראש אמ"ן מעורר כבר עתה מחלוקת בצבא ובשדה הפוליטי. אמ"ן נחשב כרגע לגוף מרוסק שיש צורך דחוף בשיקומו. בכיריו עסוקים בהכנות לתחקירים תוך ניסיון לגלגל מעליהם את האחריות למחדלים. המינוי של חליוה, היה ביסודו טעות, כיון שלא היה לו כל רקע מודיעיני. אולם הוא התעקש לקבל את התפקיד, כפי שעשו קודמיו בעבר הרצי הלוי ואביב כוכבי, ולפניהם אהוד ברק ואמנון שחק. חליוה רצה להגיע כמותם לתפקיד הרמטכ"ל ולכן הבין שאמ"ן זו מקפצה ותחנה הכרחית לקידום קצינים בדרך לפסגה. בדיעבד התברר שצריכים לתפקיד זה איש מודיעין ולא מפקד שדה.

מהסיבה הזו לא מובן כיצד עלה שמו של ראש חטיבת המבצעים תא"ל שלומי בינדר כמועמד המרכזי להחליף את חליוה. מעבר לעובדה שבינדר אינו איש מודיעין, הוא גם כשל בתפקידו הנוכחי בשעות הראשונות של הטבח ועוד קודם. נתניהו היה רוצה למנות לראש אמ"ן את ראש אגף אסטרטגיה ואיראן, אליעזר טולדנו, שפיקד על אוגדת עזה ומיד לאחר מכן על פיקוד הדרום. אך טולדנו (סרוג כיפה) נחשב לאחד מאבות קונספציית "חמאס מורתע ומוחלש".

גם רונן בר אמור לפרוש בקרוב מראשות השב"כ בעקבות המחדל. המועמד לראשות שב"כ ששמו עלה כמה פעמים הוא מאיר בן-שבת, שהיה בכיר בשב"כ וראש המל"ל. בן-שבת, כבר הבהיר שאינו מעוניין בתפקיד. המרוץ לתפקידים הבכירים נמשך ועמו השאלה הגדולה: מי יהיו אחראים על המינויים.

לכולם יש תחליף

לא רק נתניהו: מנהיגים נוספים סירבו ליטול אחריות על מחדלים שאירעו בתקופתם

הודעת חליוה על התפטרותו, התקבלה בסיפוק רב בלשכת ראש הממשלה. מבחינת נתניהו, התפטרותו מעידה כי הוא נושא באחריות המרכזית בכל הקשור לכישלון המודיעיני ובכך שלא העריך נכונה את המצב.

אנשיו של נתניהו חוזרים שוב ושוב על הטענה, שהוא לא ידע דבר בשעות שקדמו לתקיפה וממילא אינו אשם. בעבר כבר כתבנו כאן, כי הוא אכן אינו אשם, אולם כמי שעמד בראש המערכת, הוא חייב לקחת אחריות על מה שארע, ובסוף המלחמה להודיע על התפטרותו. הסקרים מראים שכך סבורים גם רבים ממצביעי הליכוד והימין (פירוט בהמשך). אולם הבייס הימני עדיין תומך בו כמשקל נגד לשמאל, למחאה ולתקשורת, שקוראים לפיטוריו בעיצומה של המלחמה. חלקם סבורים שכל התפטרות של איש צבא בכיר, הרמטכ"ל, ראש שב"כ ואחרים שהיו קשורים למחדל, מנקה את נתניהו.

בסביבתו מזכירים שגם ועדת אגרנט שבדקה את מחדלי מלחמת יום כיפורים בתשל"ד נעצרה  בדרג המדיני, ואילצה רק את בכירי הצבא להתפטר מתפקידם, בעוד ראש הממשלה גולדה מאיר ושר הביטחון משה דיין התפטרו רק בגלל הלחץ הציבורי.

ואם בהיסטוריה עסקינן ראוי לחזור לאחור ולפרט מי המנהיגים שלקחו אחריות על מעשיהם והתפטרו מעצמם. מתברר שמדובר במקרים מועטים: יצחק רבין התפטר מראשות הממשלה אחרי שנחשף חשבון הדולרים של רעייתו. כרמי גילון התפטר מראשות השב"כ לאחר הכשל של רצח רבין. מאידך רמטכ"ל מלחמת יוה"כ דוד אלעזר, אלוף פיקוד הדרום דאז שמואל גונן וראש אמ"ן דאז אלי זעירא, הועזבו בידי מפקדיהם או בידי ועדת החקירה.

והיו גם מקרים בהם סירבו המעורבים ליטול אחריות: כזה הוא ראש המוסד לשעבר, צבי זמיר שניצל מהוועדה אך לא חשב ליטול אחריות על שני אסונות בתקופת כהונתו: הרצח במינכן, וההתנקשות הכושלת בלילהמר. גם אריאל שרון לא לקח אחריות על סברה ושתילא וסירב לקבל את מסקנות ועדת החקירה. שרון פוטר רק לאחר שבגין החליט לפטרו. מקרה נוסף: ראש השב"כ אברהם שלום, לא לקח אחריות על פרשת קו 300, ראש המוסד שבתי שביט לא לקח אחריות על שני פיגועים קשים של החיזבאללה שאירעו בתקופת כהונתו, והרשימה עוד ארוכה.

נתניהו מסתבר אינו לבד. השוני הוא שנתניהו משוכנע בכך, שאם הוא יתפטר, זה יהיה "אסון למדינה". הבעיה מחריפה כאשר קבוצה גדולה של אנשים סבורה גם היא כך. כדאי ורצוי להתפכח: לכולם יש תחליף. ולמרות כל זה, הסקרים דווקא משתפרים לטובתו – בקטע הבא.       

המגמה התהפכה

בומרנג פוליטי: כך הפך הקמפיין "אתם הראש, אתה אשם" לגלגל ההצלה של נתניהו

מיד לאחר הטבח הנורא, העריכו רבים שנתניהו לא יוכל לשרוד בתפקידו עקב המחדל הגדול שאירע תחתיו. ההערכה הייתה כי מיליונים יצורו בחמת זעם על ביתו עד שיתפטר. הסקרים חתכו את הליכוד לחצי ונתניהו צנח גם בסקרי ההתאמה לראשות הממשלה מול בני גנץ. שום דבר לא נשאר מ"מר ביטחון".  והנה ערב פסח, חצי שנה מאז החלה המלחמה, הצליח נתניהו לייצב את מצבו בסקרים והוא במגמת התחזקות.

הדבר הזה אינו מובן לאור מצבה העגום של מדינת ישראל: הלחימה בעזה כמעט ופסקה, האנטישמיות בעולם גברה, עסקת החטופים תקועה, במהלך החג ואחריו שוגרו רקטות מעזה  ליישובי הדרום, עשרות אלפי פליטים עדיין לא חזרו לבתיהם בצפון. החיזבאללה משגר טילים מלבנון, ולראשונה בתולדות המדינה: איראן תקפה את ישראל באופן ישיר עם טילים וכטב"מים, כאשר התגובה הישראלית הייתה רכה ("דרדלה" – בלשונו של בן גביר). ולמרות כל זה הסקרים האחרונים מראים כאמור על מגמת התחזקות לנתניהו, בעוד גנץ עדיין מוביל אך נחלש. כיצד זה קורה? מה הסיבה לכך?

כדי להבין זאת צריך ללכת לאחור ולראות, כיצד נתניהו מצליח להיחלץ ממצבים פוליטיים נואשים, בעיקר בגלל שנאתם היוקדת של יריביו כלפיו. כך היה לאחר רצח רבין, כאשר  התקשורת הצביעה עליו כמי שאחראי להסתה שהובילה לרצח ומצבו בסקרים היה נואש, עד שבליכוד נשמעו קולות להחלפתו. נתניהו לא ויתר, ושמונה חודשים לאחר מכן גבר על שמעון פרס (והסקרים) ונבחר לראשות הממשלה. 

הסיבות לכך נעוצות מצד אחד בטרור הגובר, שהחל בימי אוסלו ונמשך בתקופת פרס, שהחליף את רבין. אולם הייתה לכך עוד סיבה: השנאה של השמאל והתקשורת שהאשימו אותו ברצח, החזירה אליו תומכים רבים, שלא הסכימו להפניית אצבע מאשימה, כאילו הימין כולו אחראי לרצח רבין.

כך בדיוק קורה גם עתה: ככל שמאשימים יותר את נתניהו על אחריותו לטבח, המגמה מתהפכת לטובתו. הקמפיין "אתה הראש, אתה אשם", שעלותו נאמדת במיליוני שקלים, לא רק שלא הצליח להטיל את האשמה על נתניהו, אלא החזיר לו תומכים, המתנערים מהאופן בו הדברים מוצגים, כאילו רק הוא האחראי הבלעדי לכל מה שארע.

לפתע נשמעים גם קולות בעדו על ניהול זהיר של המלחמה, על התגובה השקולה והאחראית נגד איראן, על ההישגים שיש בכל זאת בעזה מול החמאס ועל הלחצים הבינלאומיים שהוא מצליח להדוף. כמו כן נתניהו מצטייר כמנהיג היחיד שיוכל לבלום הקמת מדינה פלשתינית, וכמי שלא נכנע ללחציו של הנשיא ביידן. 

ארגוני המחאה ובעיקר יאיר לפיד, שחשבו כי החיילים ואנשי המילואים יחזרו מהחזית ויעלו על ביתו של נתניהו בדרישה להתפטרותו, נוכחים לראות שההפך קורה. החיילים מסתייגים מהפוליטיקה ואינם שותפים למחאות. הם אמנם לא מצהירים שהפכו להיות תומכי נתניהו, אבל גם לא נמנים על מתנגדיו האובססיביים. שורה תחתונה: נתניהו אמנם לא הולך לנצח את הבחירות הבאות, אבל רוב הציבור עדיין משוכנע, שהחמאס הוא האויב הגדול ומסתייג מהקמפיין "רק לא ביבי".

ולאחר שאמרנו את כל זה, תרשו לנו להראות שיש גם דעות אחרות של אנשים, שנמנו בעבר על תומכיו וקוראים עתה לפיטוריו – בקטע הבא.

דעה שונה

איש ימין שנמנה בעבר על תומכי נתניהו: "הגיע הזמן שנתניהו ייפנה את מקומו"

שי גולדן נמנה על אנשי "חדשות 14", ערוץ שתומך בגדול בנתניהו, כמשקל נגד כל שאר ערוצי החדשות שיוצאים נגדו. גולדן לא הסתיר מעולם את דעתו בעד נתניהו, אך לאחרונה שינה את עמדתו. בתגובה ארוכה שפרסם, הוא מסביר מדוע הוא קורא לנתניהו לרדת מבמת ההיסטוריה כבר עתה. להלן דבריו עם קיצורי עריכה מתבקשים.

"מתחילת המלחמה אומרים לי: 'אל תגיד מילה על ראש הממשלה. זה לא הזמן. עכשיו צריך לתמוך בו. אחרי המלחמה נדבר. אני לא מצליח להבין זאת. הרי גם אלה שסבורים שאין לו אחריות לטבח, (מחשבה הזויה בעיניי, של מי שמייחס לנתניהו כל הישג והצלחה, אבל אפס אחריות לכישלון), יודו בוודאי, שאם יום לאחר הטבח היו אומרים לנו שבתום חצי שנה נהיה רחוקים מאד מחיסול ופירוק החמאס, שלא נדע כלום על חטופינו, שסינוואר ודף ימשיכו להתל בנו, שנהיה בבידוד בינלאומי היסטורי, שנסבול גל אנטישמיות, שחיזבאללה ירתיעו אותנו חצי שנה וירחיקו מאה אלף תושבים מבתיהם, שאיראן תשגר עלינו 500 טילים וכטב"מים ונגיב בקטנה, שעסקים פה יקרסו ולמאות אלפים לא יהיה שום מענה מהמדינה, שאסירי הנוח'בה יזכו לביקור בכלא, שנכניס בכל יום לעזה מאות משאיות עם מזון וציוד ותרופות, ויש עוד ועוד".

"אז אני שואל: האם מותר עכשיו לומר שתם העידן של נתניהו ושהגיע הזמן להחליפו באדם שיהיה מסוגל להוביל את המדינה הזאת לניצחון? או שאולי כדאי להמתין להמשך הידרדרות וכישלונות, ובעוד שנתיים להמתין לתוצאות ועדת החקירה, ובעוד חמש לתוצאות המשפט, ורק אז לומר את האמת על נתניהו"?

גולדן ממשיך: "אחרי שנתניהו שכנע רבים (ביניהם אותי), שלפחות בהיבט של הביטחון וניהול ענייני המדינה הוא האיש הנכון במקום הנכון, הוא כשל ובגדול. אז למה לחכות עוד שנה? עוד שנתיים? מדוע להמתין שהמצב יידרדר עוד"?

גולדן תוקף בדבריו את אלו שתומכים בנתניהו רק בגלל שהשמאל והתקשורת יוצאים נגדו, וטוען כי מדובר בטיעון לא ענייני. לקראת סוף דבריו הוא פנה לנתניהו ומבקש: "קבע מועד מוסכם לבחירות ואז תיתן לימין הישראלי למצוא לך מחליף. נלך לבחירות ונתחיל בע"ה בתיקון מדינת ישראל". לדבריו, לא רק נתניהו צריך ללכת הביתה, אלא כל מי שהחזיק בהגה המדינה ובהגה הצמרת הביטחונית והמדינית בשני העשורים האחרונים. "את כולם צריך להעיף. ואז להתחיל כאן משהו חדש. בלעדיהם".

בסיום דבריו, מגלה גולדן כי הקש ששבר את גב הגמל שלו באופן סופי, הוא התרת הביקורים אצל מחבלי הנ'וחבה בשעה, "שאנחנו מוכנים תמורת עשרים חטופים, שאין לנו מושג מי הם והאם הם בחיים, להפסיק את המלחמה". השורה התחתונה שלו: "לא נוכל לנצח כאשר נתניהו יושב על ההגה של המדינה הזאת. ומי שטרם השתכנע בכך אחרי חצי השנה הזאת – מה אומר ומה אגיד, נגמרו כבר המילים".

עד כאן דבריו של גולדן, איש ימין, שנמנה כאמור בעבר על תומכיו המובהקים של נתניהו וכיום נותר בימין, אך חושב אחרת. ואנו נשאיר את הדברים כהרהור פתוח.   

הטור פורסם במדור מקור נאמן בעיתון "יתד נאמן"