לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה': (ויקרא יט, יד)
לפני עור כאשר המכשול לא נמצא לפנינו
הלואה בלא עדים
א. הגמ’ בב"מ ע"ה, ב אמר רב יהודה אמר רב כל מי שיש לו מעות ומלוה אותם בלא עדים עובר משום לפני עור לא תתן מכשול וכ’ רש"י שעולה על רוחו שלא לפרוע ולכפור, ור"ל אמר שגורם קללה לעצמו שנא' תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק וכ’ רש"י ועובר על כשתובעו וזה כופר הכל מקללין אותו ואומרין שהוא דובר על צדיק עתק והגמ’ הביאה מעשה מרב אשי ששלח לרבינא להלוותו בלא עדים ושאלו רבינא אם ג על ת"ח יש דין של לפני עור ענה רבינא כל שכן מר, דטריד בגירסיה וחשש שישכח ההלואה, ונמצא שאני גורם קללה, א"כ מצינו ב' שיטות או משום לפני עור או מצד שגורם קללה לעצמו.
והפילפולא חריפתא כ’ דר"ל ורבינא שלא אמרו משום לפני עור חלקו וסברו דאין בכה"ג לפני עור וכ’ דע"ז סמכו העולם להלוות בלי עדים לפי דלא אמרה תורה עור אלא באותה שעה שנותן לפניו המכשול כפשטיה דקרא דומיא דהך דריבית דבאותה שעה שכותב עובר בריבית.
אמנם הפילפולא חריפתא כ’ דברמב"ם פ"ב מהלכות מלוה ובשו"ע חו"מ סי’ ע’ כ’ דכל המלוה בלא עדים עובר משום לפני עור לא תתן מכשול וגורם כליה לעצמו ובהכרח רבינא ור"ל לא באו לחלוק על לפני עור אלא הוסיפו גם משום דגורם קללה לעצמו ומה שרבינא לא אמר משום לפני עור כיון שלא רצה לומר לרב אשי לפני עור.
ב. ובמהר"ם שי"ף וכן בפרישה נקטו דמה דרבינא לא נקט משום לפני עור זה רק משום דלפני עור הוא רק בכה"ג שהלוה יכפור במזיד אבל אם יכפור בשוגג בכה"ג ליכא לפני עור וכן מדייקים בלשון רש"י שעולה על רוחו של לוה לכפור, ורבינא לא חשש לרב אשי שיכפור במזיד וממילא כל הדין רק מצד שגורם קללה לעצמו, ולפי זה מבואר היטב בסוגיית הגמ’, אמנם בלחם משנה ובט"ז ובנתיבות שם סי’ ע’ נקטו דיש לפני עור גם בשוגג, לפ שסוברים דלא מסתבר שחוששים שאדם יכפור במזיד, והק’ דאם בשוגג לא עובר על לפני עור א"כ נחשוש לפרעתי, ובי’ בזה בכנסת הגדולה דאדם שכבר מלוה שוב אינו חושש לפרעתי.
וכ’ הפרי יצחק דלאו דוקא ת"ח כרב אשי אלא כל אדם שלא חוששים שיכפור אין לו איסור של לפני עור, ולפי"ז יובן מנהג העולם להלות בלא עדים דלא חוששים שיכפור במזיד, ולחולקים הסוברים שיש לפני עור גם בשוגג כ’ הפרי יצחק ליישב מנהג העולם שיכולים להשביעם בשבועת היסת, ובערוך השולחן כ’ דמה אין נזהרים להלוות בלא עדים לפי שמכירים זה את זה ונאמנים זה לזה וידע המלוה שלא ישכח ולא יכפור לו.
ובשלמת חיים כ’ דאם המלוה גומר בדעתו שאם הלוה יכפור שימחול לו אין בזה לפני עור וכן מובא בארחות רבינו שהחזו"א הלוה בלא עדים וסמך ע"ד הפרי יצחק.
והדברי מלכיאל כ’ בשם הריטב"א במגילה דכל הגמ’ כאן זה רק משום מידת חסידות ועל כן העולם סומך.
ג. והפרי יצחק תמה על שיטת המהר"ם שיף והפרישה דמה"ת לחלק בין מזיד לשוגג, והביא דברי התוס’ בע"ז ו, ב גבי שלא יושיט יין לנזיר דאיירי שם בושגג וכן שלא יכשיל את הכהן והביא לו אשה פסולה וכן לא להכשיל את הכהן בנדה נו נאמנים הכותים לומר קברנו את הנפלים וכן בסמג שולח אדם ירך לעצמו וגיד הנשה בתוכו באין מקומו ניכר וכן בכלאים וכן בדמאי מבואר דיש לפני עור גם בשוגג ואיך סברו לחלק בין מזיד לשוגג, עוד אפשר להקשות דמפשטיה דקרא משמע דאיירי בשוגג דכתיב לפני עור לא תתן מכשול דהעור הוא שוגג.
וכ’ האחיעזר והחזו"א שחז"ל חידשו כשנותן יין לנזיר ואבר מן החי לבן נח שיודע שאסור בתרי עברי דנהרא כלומר שאינו יכול להגיע לזה בלעדיו, שעובר בזה ג"כ על לפני עור אפי’ שיודע שזה איסור ועיקר הלפני עור הוא באופן שלא יודע שזה אסור ובאיסורים עובר על לפני עור גם כאשר יודע שזה אסור ורק נכנסה בו רוח שטות לעבור על האיסור וכאשר אדם הוא שוגג ממש הרי זה פשטיה דקרא שעובר, ודנו כשמכשילו באיסור דרבנן אם עובר על לפני עור דאורייתא דאם הא עובר במזיד יתכן שלא יעבור אלא מדרבנן אבל אם הוא בשוגג לכאורה יעבור על לפני עור דעיקר לפני עור הוא בשוגג ולא גרע מעצה שאינה הוגנת.
וכ’ הפרי יצחק דנראה לחלק, דודאי להכשיל חבירו בדבר איסור היכי שחבירו כבר שוגג בדבר כי נעלם ממנו והוא יעבור על זה בשוגג דעובר משום לפני עור, אולם בנידון דידן דמלוה מעות לת"ח דודאי לא יכפור מרצונו חיישי’ שמא ישכח אח"כ ההלואה ויכפור בשוגג ובזה אינו חייב המלוה שלא ישכח הלוה ולא יבוא לידי עבירה בשוגג דזה מוטל על הלוה עצמו שיזהר שלא יבוא לידי איסור כיון דזה דבר עתידי דמה"ת שיבוא להיכשל בדבר ולכך לא חיישי’, אבל היכא דחיישי’ שודאי יבוא להיכשל הוא מחוייב כבר מעכשיו, וכדברי הפלפולא חריפתא דבמזיד ודאי יעבור על איסור משא"כ בשוגג אפ"ל שמא לא ישכח ויעבור על איסור ולכך אניו עובר עכשיו על לפני עור.
ומצינו בחפץ חיים (פתיחה לאוין אות ד' באר מים חיים אות ד') דהמספר לשון הרע עובר בלאו של 'ולִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל' (ויקרא יט, יד) שהוא לא תעשה גמורה, ונמנית במנין המצוות. והוכיח מכמה מקומות שמצאנו איסור זה, מלוה בריבית, מכה בנו גדול. וכלשון הרמב"ם (ספר המצוות מצוה רצט) שכל צד סיוע לעבירה אסור.
א"כ מצינו שנחלקו ביסוד דין לפני עור:
שי’ הפלפולא חריפתא שאם לא שם להדיא את המכשול לפני העיוור, יש שיטות דאין לפני עור כלל.
והמהר"ם שיף והפרישה סברו דיש לחלק בין שוגג למזיד, והלחם משנה והט"ז ונתיבות חלקו וסברו דיש לפני עור גם בשוגג וכן כ’ האחיעזר והחזו"א דעיקר הלפני עור הוא בשוגג וכדפשטיה דקרא.
ושי’ הפרי יצחק דיש לחלק בין מזיד שודאי יעבור על איסור לבין שוגג שלא מחוייב לדאוג שלא יעבור על איסור, דווקא בכה"ג שהמכשול נמצא לפנינו.
לתת אוכל למי שלא מברך
ד. רבינו יונה בברכות דף נב שלא ראוי לתת אוכל רק למי שיודע שמברך ונראה כשמתכוון לעשות מצוה שנותן לצדקה שמותר, אמנם נראה שאין לפני עור בזה, הגם שכ’ שם דמי שלא נטל ידיים אין להאכילו עד שיטול את ידו והובא ברמא סי ס"ג אסור להאכיל מי שלא נטל את ידיו משום לפני עור.
ובבי’ החילוק כ’ המג"א סי’ קס"ט ס"ק ו’ דדוקא נטילת ידיים אסור כיוון שבשעה שנותן לו הוא עובר על איסור, וכשנותן אוכל לחבירו זה תלוי בו אם לברך או לא ובזה לא עובר על לפני עור ואי"ז חפצא דאיסורא, דבנטילת ידיים האיסור הוא בעצם הדבר משא"כ לענין ברכה אי"ז איסור בעצם הדבר ותלוי בו אם יברך או לא.
וגם בזה כתוב שלא יתן פרוסה לשמש אא"כ יודע בו שנטל ידיו אבל לפני עור מיהא ליכא, וכן לא מצינו איסור לתת מתנה ליהודי שיכול לעבור בזה עבירה, ולא הוי מכשול (דהוה כלפני דלפני).
השכרת דירה לחילוני
ה. וכן יש לדון במקום שמשכיר דירה ליהודי שיחלל שם שבת, וכ’ בנחלת אליהו, דבמשנה במעשרות פ"ה משנה ג’ אמרי’ דאסור למכור שדה למי שחשוד על השביעית, רק אחרי שהגיע עונת המעשרות אבל קודם שהגיעה עונת המעשרות מותר להשכיר לו, וההבדל דכשהגיעה עונת המעשרות האיסור הוא כבר לפנינו ויש איסור בשדה משא"כ כשעוד לא הגיעה עונת המעשרות האיסור עדיין לא נמצא ואין בזה לפני עור, וא"כ כ’ דיהיה אפשר להשכיר דירה לחילוני דהמכשול עדיין לא הגיע שהשבת אינה קיימת עכשיו והוה כקודם שהגיעה עונת המעשרות, אמנם בחזו"א שביעית יב, ט דהוה ספק מכשול ושואל למה התירו בזה וכ’ דשמא התירו חכמים בספק בכדי למנוע יותר מכשולים ועיי"ש.
ואפ"ל דלא חשיב בכה"ג שהמכשול נמצא ולא הוה ספק מכשול, ובמנחת שלמה דן לחלק במי שנותן מכשול לנזיר לבין מי שמוכר חמץ קודם הפסח למי שאולי יאכל בפסח דעכשיו לא נחשב מכשול ודן באיזה מקרים נחשב האיסור לפנינו.
להעמיד מכונות פחיות
וכן יש לדון במי שמעמיד מכונת פחיות וכדו’ שיכולים להשתמש בשבת וכ’ בשמירת שבת פרק כט הערה ע’ דהוה כקודם שהגיעה עונת המעשרות ומותר.
והגר"מ פיינשטיין ביו"ד ח"א סי’ ע"ב, רצה להתיר במי שיש לו אולם ויעשו שם חתונות במעורב באיסור כיוון שהאיסור לא נמצא לפנינו ככל שמלאכות מיוחדת לאיסור אסור ואם לאיסור ולהיתר מותר ואפשר לעשות גם להיתר.
ו. אמנם בשו"ת מהרש"ם ח"ב סי’ קפ"ד הביא סברת הנחלת אליהו, והביא את דברי הכתב סופר דדוקא כשעושה את האיסור מיד אבל באינו עושה האיסור מיד שרי, והב"ח והמג"א בסי’ קס"ט ס"ק ו’ כדפי’, והביא שמהר"י הק’ מהגמ’ בע"ז דלא ישכיר אדם חצירו לכותי והגמ’ דנה משום לפני עור ואיירי שם לפני שבת וכן לא ישכיר אדם מרחצו לכותי וכן שם מקשי’ משום לפני עור ומשמע שיש לפני עור גם קודם זמן האיסור, וא"כ נמצא סתירה למה דמותר להשכיר לחשוד על השביעית קודם שהגיע עונת המעשרות לכאן.
ויש לחלק בין עונת במעשרות דלא חשיב בעולם משא"כ שבת דחשיב בעולם גם בימות החול והמשאת אליהו כ’ לחלק בין מכר לשיכירות דשכירות הוה עדיין של בעל הבית משא"כ במכר כבר אי"ז ברשותו דחשיב בשבת שמתמש בשלו ואסור, ולשני הטעמים יהיה אסור להשכיר דירה למחלל שבת.
וליישב מנהג העולם מביאים בשם הגרש"ז דבגמ’ שם מדובר דוקא לכותי שאסור, ועוד כ’ בשם הגרש"ז בספר לפני עור עמ’ קפז במשכיר בית לעבריין הרי בכל מקום שנמצא הוא עלול לחטא ולעבור על התורה ולכן אע"פ דאפשר דכשיהיה לו בית הוא ירבה בעבירות אבל הבית עצמו אינו כלל חפצא דאיסורא כמו יין לנזיר וכיון שאין המשכיר מסייע ממש בעשיית העבירה וגם איכא קצת למיתלי שאני מרבה לכן אין חייבים להמנע מלהשכיר בית למחללי שבת בסביבה חילונית של עבריינים ומחללי שבתות, וכ’ לפי"ז ליישב דברי הגמ’ בע"ז דממ"נ יעבור על האיסור, וכן במה דל"ח מסייע בהכי.
תרי עברי דנהרא
ז. והנה יש לדון במקום שבלאו הכי יעבור עבירה אם עובר בזה משום לפני עור, ונחלקו בזה משנה למלך וחולקים.
דבתוס’ בב"מ עה, ב כ’ דהערב והעדים בריבית לא עוברים על איסור רק על בל תשימון, וכ’ דפעמים שעוברים בכה"ג שלא היה מלוה בלא ערב ועדים א"כ הוה תרי עברי דנהרא דיהיה מי שילוה לו בלאו הכי.
וכ’ המשנה למלך פ"ד מהל’ מלוה גם המלוה והלוה לא יעברו על האיסור דהא ילוו לו בלאו הכי, וכ’ דזה לא כהפני משה שסבר דאם הוא יעבור על האיסור בלאו הכי אין בזה לפני עור, אלא הוכיח המל"מ דרק בכה"ג שיעבור על האיסור בעצמו לבד אין בזה לפני עור אבל אם הוא יעבור על האיסור ע"י אחר בכה"ג עובר על לפני עור ואין בזה דין של תרי עברי דנהרא, וכן הוכיח מתוס’ בחגיגה שכ’ דאסור ללמד תורה לגוי ומה דמותר רק אם גוי ילמד אותו אבל אם יהודי אחר ילמד אותו זה לא יפטור אותו מלפני עור.
בשו"ת כתב סופר יו"ד צ"ג כ’ ולא יצא לי להבין מה לי אם אחר ילוה לו כיוון שאם ילוה לו אחר יעבור על כל מה שעובר עכשיו והוא לא גורם לו שיעבור דהא ממילא יעבור וא"כ לא יעבור על לפני עור דהא אינו מכשילו כיוון שבלאו הכי יעבור.
ומתרצים דכיוון שהתורה אסרה על כל ישראל לאו דלפני עור א"כ ל"מ שיעבור ע"י אחר כיוון שמצד האיסור אינו יכול לעבור על כך עם אחר דהא נאסר גם עליו לפני עור וא"כ לא מהני ע"י אחר.
ועוד אפשר לבאר שאם בלאו הכי הוא יעבור א"כ אי"ז מכשול משא"כ אם אחר יכשיל אותו נמצא דזה מכשול אחר ומה שמכשיל אותו עכשיו זה מכשול, דחד עברא דנהרא הוא באופן שהוא מעצמו יעבור על האיסור משא"כ כשאדם מכשילו הוה כתרי עברי דנהרא כיון דהוא עצמו לא הגיע לאיסור כי אם ע"י מי שהכשילו.
והשדי חמד מביא את הברכי יוסף והחכמת אדם שנוקטים כהמשנה למלך, וכן כתבו הפוסקים הובא בציץ אליעזר שכשרוצה להשכיר דירה לחילוני וגם אחר יוכל להשכיר לו דאם נמצא בין הגויים באופן שיכול לשכור מגוי בזה חשיב כחד עברא דנהרא ולא עובר ואם ישכור מיהודי אמרי’ כהמל"מ דאינו פוטר מלפני עור.
הפרי מגדים במשבצות זהב בפתיחה לסי' ק"ז, גבי אומר לישראל מומר בשבת בחולה שאין בו סכנה ואפי' היכא שהוא בפונדק שמבשל לכל העובר ושב והוא חולה שאין בו סכנה, דמותר אמירה לנכרי וי"ל אמירת שבות מותרת בחולה שאין בו סכנה ולפני עור ליכא מאחר שבלאו הכי הוא מבשל בשלו כמה קדירות פן יזדמנו אורחים ולא שייך בזה מסייע ולא דמי לתרי עברי דנהרא ולכאורה נראה דלא כהמשנה למלך מדכ' דבלאו הכי הוא מבשל לאחר, אמנם בלשון הפרי מגדים נראה דשמא יזדמנו לו אורחים דבלאו הכי הוא מכין גם כשאין לו אנשים והוה כחד עברא דנהרא ובכה"ג ל"ה לפני עור.
