"אכלתי שישה תמרים כל יום, הם ירו בכל מי שהתקרב לבית"

אלמה אברהם בת ה-84, שנחטפה מביתה שבקיבוץ נחל עוז, שוחררה לאחר 51 ימים במסגרת עסקת החטופים. היא חזרה מהשבי של צוררי חמאס כשהיא במצב קשה, ובמשך חמישה חודשים הייתה מאושפזת בבית החולים סורוקה. בשבוע שעבר שוחררה מבית החולים וחזרה בחסדי שמיים לביתה.

"אני מרגישה טוב, לאט לאט", סיפרה אלמה הבוקר בראיון לחדשות 12, "זה מרגיש מוזר קצת. רק אתמול חזרתי, עוד לא התרגלתי למקום הזה, לצאת פתאום אל האור. בבית החולים היה מאוד נחמד כי עטפו אותי שם מאוד, המשפחות ואנשי הצוות. זה מאוד מוזר וקשה לצאת פתאום לצד השני".

אלמה משחזרת את רגעי החטיפה: "לחצתי בכל כוחי על דלת הממ"ד, כי היא לא נסגרה. בסוף הם הדפו אותי לאחור, נכנסו ולקחו אותי בכוח. יצאנו החוצה, נכנסנו לאוטו ומשם הגענו לשער הקדמי. יצאנו החוצה והם העלו אותי על אופנוע. באופנוע נסענו לכיוון עזה, דרך השדות. האופנוע קפץ מאוד, זה היה מאוד לא נעים".

"כשהגעתי לעזה, המון גדול מחא לי כפיים. ניסו להשחית את היד השנייה שלי, שהייתה מכוסה בפצעים, עד שהגענו למקום מוגן והזיזו משם את הפושעים האלה שרצו לפגוע בי. אחר כך העבירו אותי מבית לבית. הייתי בארבעה בתים שונים. הבית הראשון היה נחמד, היה שם תינוק שכל הזמן עקב אחריי. הייתי שם רק יום אחד ואז הלבישו עליי חג'אב ולקחו אותי למקום אחר. ככה עברתי ארבעה בתים, עד שהורידו אותי במדרגות, למטה".

ישנתי על מזרון, על הרצפה. לא פגשתי אף אחד. רק כשהייתי צריכה ללכת לשירותים, הייתי דופקת להם על הדלת והם היו באים לקחת אותי לשירותים. הם היו מובילים אותי לשירותים ואחר כך בחזרה למזרון. אכלתי כל יום שישה תמרים, וזה הכל".

פגשת בבתים שהיית בהם משפחות, ילדים. ניסית לשאול אותם למה הם עושים את זה לאישה בת 84?
"לא ניסיתי לשאול כי לא היה אף אחד שיענה לי. לא פגשתי אף אחד שיכול לענות. הייתי לגמרי לבד כל הזמן".

ישנתי בתוך חדר מרובע שהיה בו חלון קטן. עשיתי את עצמי ישנה, שלא ירגישו שאני ערה, והצצתי בחלון. היה שם ארון ומאחורי הארון רובים. כשהצצתי, ראיתי שבשלב מסוים הם לוקחים את הרובים ועולים לגג. הם ירו משם על כל מי שהתקרב".

היו רגעים שנשברת? "ממש לא. לא חשבתי על שום דבר, רק על זה שרוצים להשאיר אותי בחיים ולכן שומרים עליי, בשביל לעשות את החילופים".

על הרגע הכי מפחיד סיפרה: "ישנתי בתוך חדר מרובע שהיה בו חלון קטן. עשיתי את עצמי ישנה, שלא ירגישו שאני ערה, והצצתי בחלון. היה שם ארון ומאחורי הארון רובים. כשהצצתי, ראיתי שבשלב מסוים הם לוקחים את הרובים ועולים לגג. הם ירו משם על כל מי שהתקרב".

על מצבה הרפואי סיפרה: "לא הבנתי את זה, לא חשבתי על זה בכלל. הילדים סיפרו לי שהייתי בקור כזה. הרופאים הצילו אותי, פתחו את הספר לראות מה קורה איתי, עשו במאמצים כל מה שצריך. אני לא זוכרת כלום מהדבר הזה. לא זוכרת שטסתי במטוס, לא זוכרת שהורידו אותי".