כך הצליח התובע בביה"ד בהאג להוליך שולל את ישראל \ אריה זיסמן

צונאמי משפטי

ההחלטה בהאג, הדיל הסעודי וההכרה במדינה פלשתינית לצד התיעוד הכואב בנחל עוז 

מבול של אירועים בינלאומיים הקשורים לישראל התרחשו השבוע, בנוסף לאירועים הפוליטיים והצבאיים הפנימיים שאנו חווים מאז תחילת המלחמה. כל אירוע שווה כותרת בפני עצמה עם סיקור מורחב (חלקם בהרחבה בהמשך).

זה החל בהצהרה הצבועה של התובע הראשי של בית הדין בהאג על צווי מעצר נגד נתניהו וגלנט, ונמשך עם הפרס לטרור של מספר מדינות באירופה – (אירלנד נורבגיה וספרד) עם ההכרה במדינה פלשתינית. עוד קודם התרחש לו אירוע התרסקות המסוק של נשיא איראן וההשפעה על ישראל, ובתווך ניסיון אמריקאי לקדם את "הדיל הסעודי": נורמליזציה תמורת הכרה במדינה פלשתינית, הפסקת הלחימה ועסקת החטופים.  

כל זה מתרחש לצד אירועים פנימיים פוליטיים כאן בישראל: פתיחת כנס הקיץ של הכנסת והניסיון הדל להחיות מחדש את הפגנות המחאה, מסיבת העיתונאים של בני גנץ והאולטימטום הצולע שהציב לנתניהו (נרחיב לקמן), המשך המחלוקת בין גלנט לנתניהו כפי שהדבר בא לידי ביטוי גם בישיבת סיעת הליכוד, והסקרים החדשים שמצביעים על העובדה שהתיקו הפוליטי בין שני הגושים חוזר.

ואם כל זה לא הספיק, הגיע שלשום התיעוד שפרסם דובר צה"ל לאחר אישור משפחות החטופים על רגעי החטיפה הקשים בבסיס נחל עוז. הסרטון הזה כמו חומרים רבים נוספים נמצאים בידי הצבא לא מעט זמן, פרי מבצעים מודיעיניים. רוב התיעודים נתפסו ממצלמות הקסדה שנשאו המחבלים. הצבא נמנע מלהפיץ את החומרים מסיבות מובנות. אולם השבוע ביקשו משפחות החטופים להפיץ את הסרטונים כדי להשפיע על דעת הקהל לבצע את העסקה, וגם כדי לנסות ולהשפיע על דעת הקהל בעולם.

הדבר הבולט ביותר בתיעוד החטיפה בבסיס נחל עוז, הוא לא רק הפחד שנשקף בעיניים של מי שהוחזקו שם, אלא גודל המחדל הצבאי. מהתיעודים עולה כי המחבלים עשו בבסיס כאוות נפשם מבלי לחשוש שעוד רגע הצבא יגיע. הם התנהלו במקום בצורה אדישה ובטוחת, דיברו, אכלו ונראה היה שאינם ממהרים לשום מקום. כך היה לאורך שעות ארוכות גם בקיבוצים בעוטף עזה ובערים מסביב.

אז נכון שאפשר (וצריך) להאשים את הממשלה והעומד בראשה באחריות, ולדרוש ממנו להתפטר אחרי המלחמה. אבל אי אפשר להבין את גודל המחדל הצבאי. ההשתהות הארוכה בהגעה לישובים ולמוצבים אינה נתפסת. שנים של תרגילים, תקציבים וכוננות, נמחקו כאילו לא היו. כאן טמון המחדל הגדול, כאשר רוב האחראים על כך עדיין מחזיקים בתפקידיהם, חלקם אפילו קודמו בסבב האחרון.

קהות חושים

השבוע התברר מי אחראי לאשליה כאילו הייתה עסקה על השולחן בתחילת החודש

משפחות החטופים ביקשו כאמור להסב את תשומת לב הציבור באמצעות התיעוד ממוצב נחל עוז לקידום העסקה. זאת לאחר שהם חשים בקהות חושים כללית ובחזרה לסדר היום. אפשר וצריך להבין את כאבם. הבעיה היא שמי שאחראים לכך, הם ארגוני המחאה המנצלים באופן ציני את כאבם לטובת אינטרסים פוליטיים משמאל. התוצאה: חלקים רבים בציבור נמנעים מלהזדהות עמם אף שמבינים את כאבם. 

צריך להודות גם ביושר: אם החמאס היה מפרסם בעצמו את הסרטון מנחל עוז, היו כלי התקשורת נמנעים מלפרסמו בטענה שמדובר בטרור פסיכולוגי כדי לכפות על ישראל עסקה בעיתית. אולם  כאשר הדבר נעשה על ידי מטה משפחות חלק מהחטופים לצורך אותה מטרה, התקבל התיעוד באופן שונה ואוהד.

כל זה קורה על רקע קיפאון מוחלט בשיחות לביצוע עסקה. יריביו של נתניהו מאשימים אותו בטרפוד כל הצעה, רק כדי לשמור על שרידותו. בפועל אין הצעה רצינית על השולחן. סינוואר לא מעוניין בעסקה, כיון שהוא מגיע להישגים מדיניים גם בלעדיה ולכן הוא נשאר בתנאי המרכזי שלו: הפסקה מוחלטת של הלחימה. לכך לא מסכימים כל חברי הקבינט, כולל גנץ ואיזנקוט.

מאחורי הקלעים יש כעס רב על מצרים. זאת לאחר שלפני כשבועיים שלושה, היה נדמה כי העסקה ממש קרובה לאחר שהחמאס "הסכים" להפסקת אש ולתנאים שהציבה ישראל. לאחר הדיווח הזה נרשמו חגיגות בעזה, שם חשבו התושבים שהמלחמה מתקרבת לסיומה. גם בישראל נרשמה תקווה קרובה להשבת החטופים הביתה. אלא שעד מהרה התברר כי ההסכם עליו חתם החמאס אינו זהה להסכם שישראל אישרה.

בסי.אן.אן חשפו השבוע את מה שארע מאחורי הקלעים. מתברר שמצרים שינתה את פרטי העסקה שהוגשה לחמאס לאחר שכבר נחתמה מצד ישראל. ראש הסי.אי.איי, ביל ברנס שעמד בקשר עם כל הצדדים ונחשב לאיש רגוע, יצא מהכלים כאשר הבין שמצרים הוליכה שולל את כולם.

מי שבפועל שינה את ההסכם היה אחמד אל חאלק – סגן ראש המודיעין המצרי, שהעביר לישראל מסר אחד, ולחמאס מסר שני, אך נטע רושם שמדובר באותו הסכם. בהתאם לכך יצרו המצרים רושם כאילו הפערים בין הצדדים אפסיים. בפועל נוצרה תסבוכת קשה, שנוצלה שוב לצרכים פוליטיים, כאשר יריביו של נתניהו שבו וטענו כי הוא זה שמעכב את העסקה.

וכך נוצר מצב בו משפחות החטופים (גם הימניים מ"פורום התקווה"), תוקפים את נתניהו משני הכיוונים, אם לא די בכך, גם גנץ ואיזנקוט מאיימים עתה לעזוב את הממשלה, כשגם הם מזכירים את עסקת החטופים, בעוד שהם יודעים את האמת – מי אחראי לאי ביצועה. הפוליטיקה גוברת על הכול.

חאן ללא חן

כך הצליח התובע בביה"ד בהאג להוליך שולל את ישראל ולהרדים אותה בשמירה

הרבה גבולות נחצו בטבח הנורא בשמחת תורה: גבולות טרור, גבולות אכזריות, וגבולות של זוועות קשות. מדינת ישראל טרם חוותה מעשים כאלו מאז הקמתה. והנה השבוע נחצו עוד גבולות  והפעם מדינים ומשפטיים. החלטתו של התובע, כרים חאן, בבית הדין הפלילי בהאג, שהודיע כי ביקש להוציא צווי מעצר נגד נתניהו, גלנט, סינואר, דף והנייה, חצתה את כל הגבולות. כזה עוד לא היה לנו.  

התובע כרים חאן, עורך דין בריטי מוסלמי, ציין בבקשה שלו, כי יש יסוד סביר להניח שכל החמישה נושאים באחריות לפשעים נגד האנושות בשל מעשיהם. הוא הוסיף כי אם יאשרו השופטים את בקשתו, הוא מתחייב "להשקיע את כל המאמצים הדרושים כדי להביא למעצרם של אישים אלו".

בהודעה שפרסם חאן, הוא פירט את הפשעים המיוחסים לראשי חמאס – השמדה, רצח, חטיפה, עינויים, ועוד. לאחר מכן עבר לתאר את "הפשעים" עליהם אחראים נתניהו וגלנט, הרעבת אוכלוסייה אזרחית כאמצעי מלחמה, הריגה מכוונת ורצח, תקיפות מכוונות נגד אוכלוסייה אזרחית.

בישראל נדהמו מההחלטה לכרוך את שמותיהם של גלנט ונתניהו יחד עם רוצחי החמאס המתועבים, וההשוואה המקוממת זכתה לגינויים רבים. מאחורי הקלעים מתברר כי התובע חאן הוליך שולל את ישראל. בתחילת המלחמה ביקר בעוטף עזה והביע כאב רב לנוכח מה שעבר על התושבים. נראה היה כי האיש הבין את מה שקרה כאן ויפעל בהתאם. אולם לפני כחודש וחצי החלו להגיע ידיעות ארצה על הפניית עורף מצדו ועל כוונתו לבקש את הוצאת הצווים. הדברים התגלגלו עד פתח לשכת ראש הממשלה ובהמשך למשרד המשפטים ולמודיעין. 

נתניהו ששמע על כך נכנס ללחץ. מדובר לא רק בצעד מדיני משמעותי, אלא גם בפגיעה אישית, שתמנע ממנו לצאת (עם המשפחה) למדינות רבות בתבל. במשרד המשפטים היו משוכנעים כי יצליחו לבטל את הגזירה, לאחר שהבינו כי התובע אינו נחוש להתקדם עם הצווים. בפועל, חאן הרדים את ישראל כדי שלא ילחצו עליו בשלבי הכנת התביעה. "נרדמנו בשמירה" מודים גורמים משפטיים, "זה לא היה צריך לקרות". 

החשש הוא שהאירוע המגה אסטרטגי הזה ייצור עוד גלי צונאמי לא רק בתחומי המשפט, אלא גם בנושאים נוספים של הסכמים לרכישת נשק וכן הסכמי סחר הכלכליים. האבסורד הוא שהתלונות על הרעבת עזה נשמעות ועולות, דווקא כאשר ישראל מאפשרת העברת סיוע הומניטרי בהיקפים גדולים ונרחבים, הרבה יותר מאשר בשגרה שלפני המלחמה. גם מאכילים את העזתים, וגם סופגים על זה עונש.

קונסנזוס נדיר

כך הצליח התובע בהאג לאחד את כל המערכת הפוליטית (כמעט) לצדו של נתניהו

הבקשה של התובע בהאג להוצאת הצווים נגד נתניהו וגלנט, יצרה רגע נדיר של קונסנזוס  במערכת הפוליטית נגד ההחלטה. כולם הבינו את הצביעות והחרפה, כשלראשונה מאז הקמתו של בית הדין הפלילי ב-2002, מבקשים להוציא צו מעצר נגד מנהיג מדינה דמוקרטית. מדובר בחדשות רעות לכל מנהיגי העולם, שחשבו כי הם חסינים מצווי מעצר כראשי מדינה דמוקרטיים.

התובע בהאג יכול היה להסתפק בבקשה להוצאת זימון ל"חשוד" להתייצב ולהיחקר, ובכך  להימנע מלבקש הוצאת צווי מעצר. אולם הוא בחר באופציה התמוהה והצבועה, תוך שהוא כורך כאמור את שמותיהם של רוצחי חמאס לצד ראש ממשלת ישראל ושר הביטחון. הצעד הזה היה אחד יותר מידי גם עבור המערכת הפוליטית בישראל, לרבות רוב רובם של כלי התקשורת.

וכך ניצבו להם תומכי נתניהו יחד עם גדולי יריביו ומתנגדיו לצדו בצורה נחרצת וחד משמעית,  תוך שהסבירו כי הבקשה חסרת התקדים להעמיד לדין שני מנהיגים נבחרים במדינה דמוקרטית היא החלטה נגד מדינת ישראל ולא נגדם אישית.

מחאן יצא מתוק. התובע המוסלמי הצליח כאמור לאחד לרגע את כל המערכת הפוליטית הישראלית השסועה, המסוכסכת והמפולגת. וכמו תמיד גם כאן היו יוצאי דופן: 106 ח"כים חתמו על הצהרה שמתנגדת להחלטת התובע. 14 הח"כים שלא חתמו היו מהמפלגות הערביות וממפלגת העבודה.

ניחא המפלגות הערביות, אבל ההצטרפות של העבודה אליהם אינה מובנת. "לא נחזק את הקמפיינים לחיזוקו של נתניהו ושלטונו", התבטאה יו"ר מפלגת העבודה מירב מיכאלי, שבשבוע הבא כבר לא תישא את התואר הזה. שאר ח"כי העבודה התפתלו והתפתלו ולא ידעו להסביר מדוע לא חתמו. "זה לא משנה אם חתמנו על המכתב או לא, אנחנו נגד החלטת האג", ניסתה ח"כ רייטן להסביר ורק הסתבכה עוד יותר עם התשובה הבלתי מתקבלת על הדעת.

בעבודה כאמור החליטו לבדל את עצמם בנושא הזה משאר המפלגות, והדבר גרם לחברים וותיקים בעבודה דוגמת איתן כבל להודיע כי הוא לא רואה עצמו יותר חלק מהמפלגה הזו. במקביל גם לפרשנים הקיצונים משמאל, היה קשה עם זה, והם הסבירו שהחלטת התובע בהאג היא מתנה גדולה לנתניהו לטובת הישרדותו הפוליטית האישית.

מי שעוד נפגעה מהחלטת התובע בהאג, היא מערכת המשפט בישראל. צווי המעצר נגד נתניהו וגלנט, מהווים הוכחה שבהאג לא סומכים עליה וסבורים שגם היא אינה שומרת כביכול על עקרונות המשפט הבינלאומי.

מעניין מה יגידו עתה מתנגדי הרפורמה שטענו (וטוענים) על חוזקה של מערכת המשפט הישראלית, ששומרת על מדינת ישראל מפני רוחות משפטיות זרות דוגמת האג. כל המחאה וכל ההפגנות היו סביב "הפגיעה האפשרית במערכת המשפט". אז הנה הפגיעה נמנעה, הרפורמה בוטלה, ובכל זאת יש צווי מעצר. ובמילים אחרות: מי שיש על ראשו חמאה, שלא יהפוך לאיש מחאה.

מסרים צולעים

גלגל רזרבי: מה עומד מאחורי האיומים של גנץ לפרוש מהממשלה וכיצד זה קשור לסקרים?

השר אבי דיכטר, סיפק השבוע את התגובה הטובה ביותר, כאשר התבקש להתייחס לאיומיו של בני גנץ לפרוש מהקואליציה. "זה בדיוק כמו שהלך לך לאיבוד גלגל רזרבי", אמר דיכטר ונתן לשומעים להבין לבד את המשמעות. גנץ לא רלוונטי. הרכב (הממשלתי) יכול לנוע בלעדיו.

הדימוי של הרכב, הגלגלים והתנועה, מתאים בול לגנץ בפרט בימים אלו. כידוע, גנץ שבר את כף רגלו ברכיבה על אופניים והוא מתנייד אך בקושי עם מעיין קיבוע סד על רגלו. דובריו ויועציו מונעים ממנו הופעות פומביות, בהן הוא נדרש ללכת כדי שלא לקבל אחר כך כותרת בנוסח: גנץ צולע בממשלה.

זו גם הסיבה שבשונה מכל מסיבות העיתונאים, בהם ממתינים כולם לאורח הכבוד, שנכנס בארשת חשיבות לפודיום כדי לקרוא את דבריו מהטלפרומפטר, אצל גנץ זה אחרת. הוא זה שמגיע ראשון וניצב מול הפודיום, ורק אז מוכנסים העיתונאים. באופן זה מוסתרת הצליעה שלו היטב. אולם את מסריו הצולעים קשה להסתיר, והם ניבטים לעיני כל, כפי שארע במסיבת העיתונאים בה הציב את האולטימטום שלו לקראת פרישתו מהממשלה.

קשה באמת להבין מה הוא רוצה. התנאים שהציב, נשמעים כאילו נאמרו על ידי איש זר מבחוץ, ולא מפיו של השר הבכיר שנמנה על קבינט המלחמה. גנץ דיבר על שישה יעדים. 1.  השבת החטופים, מיטוט שלטון החמאס ופירוז רצועת עזה. 2. הקמת מנהלת בינלאומית לניהול עזה. 3. השבת תושבי הצפון לבתיהם עד הראשון בספטמבר. 4. שיקום הנגב המערבי. 5. קידום הנורמליזציה עם סעודיה. 6. אימוץ מתווה לשירות צבאי (חוק הגיוס). 

לפי האולטימטום שהציב, אם לא יוגשמו היעדים או לכל הפחות, תכניות מסודרות ליישומם, הוא יפרוש ב-ב' סיון (ויוכל לחגוג למחרת את יום הולדתו מחוץ לקואליציה). גנץ לא היה צריך לחכות לב' סיון. מיד לאחר דבריו הוא קיבל את תשובת נתניהו, שדחתה באחת את כל טיעוניו. ראש הממשלה קרא לו להפסיק את השימוש במילים המכובסות שמשמעותן סיום הלחימה, ולהציב אולטימטום לחמאס ולא לממשלה בה הוא חבר.

גנץ לא ציפה כנראה לתשובה אחרת. בעוד הוא מנסה לשדר כי הוא לא פועל ממניעים פוליטיים אלא "לטובת העם והמדינה", המהלכים והדברים שלו צועקים ומשדרים פוליטיקה. הנה ההסבר: רבים מתומכיו בסקרים, כ-10-15 מנדטים נחשבים למצביעי ימין והם חונים אצלו רק בגלל שהוא נשאר בממשלה. אם יפרוש מסיבות פוליטיות, הם יעזבו אותו והדבר יתבטא באופן מידי בסקרים הבאים. לפיכך הוא מחפש הצדקה מדינית לפרישתו ומכאן התנאים ההזויים שהציב, כאילו הדברים נתונים אך ורק להחלטתו של נתניהו. ברצותו ישחרר חטופים, וברצותו ימלא את כל שאר התנאים.

עמיתנו, הרב יצחק רוט, היטיב השבוע להגדיר בטורו את האולטימטום שהציב גנץ: אם ניטול ונסיר את שלוש האותיות הראשונות של אולטימטום, נקבל במדויק את ההגדרה המדויקת להתנהלותו ולמסריו של האיש שרוצה בכל מאודו להיות ראש ממשלה. עם מסרים צולעים שכאלו, אי אפשר לדדות לכיסא.

היום הפוליטי שאחרי

מה תעשה המחנה הממלכתי באופוזיציה ומי עשוי להצטרף במקומם לממשלה?

הסופר מאיר עוזיאל (מתומכיו של נתניהו), כתב השבוע כי לאחר ששמע בדקדקנות את נאומו של גנץ ולאחר שהקשיב למילים היפות אך הריקות מתוכן, התרשם שרק דבר אחד נאמר בנאום: "אני רוצה להיות ראש ממשלה ורואה הזדמנות לכך עכשיו. לא מעניין אותי שום דבר אחר. אני לא יודע בדיוק מה לעשות ואיך לעשות, אבל אני רוצה להיות ראש ממשלה"!

ואכן גנץ מבקש לנצל את המצב העכשווי ואת כל התסבוכת המדינית, צבאית ופוליטית כדי להגשים את חלומו. אולם באופן מעשי אין הרבה יכולת ל"מחנה הממלכתי" לעשות משהו ממשי לאחר פרישתם מהממשלה. גנץ ייבלע באופוזיציה כאשר לפיד, ליברמן וסער יאפילו עליו. מנגד הרוב של נתניהו מובטח עם 64 מנדטים, וגם אם יש מתיחות כזו או אחרת עם גלנט, זה לא הולך לקראת פיצוץ מוחלט. (אם בכל זאת מתקרב משבר, זה יקרה עם ניר ברקת, אבל זה כבר סיפור אחר)   

במחנה הממלכתי עדיין חולמים לגייס חברי כנסת בליכוד להצבעת אי אמון קונסטרוקטיבי או להקדמת הבחירות. אולם מדובר במהלך חסר סיכוי. לפיכך ינסו גנץ ואיזנקוט לחדד את ההבדלים בינים לנתניהו בסוגיית היום שאחרי בעזה. לעומת נתניהו שמציע לדבריהם את המשך הלחימה, שתגרום בסופו של דבר לחרם בינלאומי על ישראל, הם מציעים עסקת שבויים (מעניין איזה ועם מי?) והסדרה בצפון (נסראללה יסכים?)

מבחינה פנימית בתוך המחנה הממלכתי, סיכמו גנץ ואיזנקוט שירוצו יחד בבחירות הבאות. זאת לאחר השמועות כי איזנקוט מחפש ערוץ מפלגתי אחר. ההחלטה שטרם קיבלו: האם לאחר שיפרשו מהממשלה, יצטרפו להפגנות אנשי המחאה בעיצומה של המלחמה, דבר שללא ספק יפגע בהם אלקטוראלית.

גנץ ואיזנקוט מבינים גם לבטח, שעם פרישתם ינסה נתניהו לצרף את גדעון סער לממשלה.  הפעם גם יכניס אותו לקבינט המלחמה, דבר שנמנע מלעשות בעבר בגלל הווטו שהטיל גנץ. סער כרגע נמצא במצב גרוע בסקרים, וכניסה לממשלה עשויה להיטיב עמו בקרב גורמי ימין, שנמנעים מלתמוך בנתניהו.

לא מכבר התבטא ח"כ זאב אלקין, חברו של סער למפלגה, שאם הבחירות הבאות ייערכו בין נתניהו לגנץ, נתניהו הוא שינצח. אלקין יודע על מה הוא מדבר. עוד סיבה ל"ימין הממלכתי" של סער, להיכנס לממשלה ולא להישאר בגוש השני. 

"כן נספו" 

הקשר בין התרסקות המסוק האיראני והסיפור הציני שרץ בעבר במטוס ראש ממשלת ישראל 

באחת הטיסות שלנו ככתבים מדיניים בעבר עם אחד מראשי הממשלה (נדמה לי שהיה זה אהוד ברק ב-99), השתלט "הומור שחור" על המטוס. אחד הכתבים הבכירים שהיו בטיסה (נחום ברנע) תיאר באוזני הכתבים, מה יקרה אם חלילה המטוס ייפול. "כיצד לדעתכם התקשורת תסקר את זה", שאל בספק רצינות ספק ציניות, ומיהר להשיב.

"אנחנו העיתונאים תופסים את עצמינו כחשובים ביותר. מלאי אגו, אחוזי תזזית, גיבורי מקלדת, כאלו שיכולים לקבוע גורלות ולהלך אימים על ראשי ממשלות ושרים. אבל אם חלילה המטוס ייפול, הכותרות מחר יהיו: 'ראש הממשלה נספה בתאונת מטוס. יחד עמו נספו גם עוזריו הבכירים ואנשי לשכתו שהיו על הטיסה. כמו כן נספו מספר עיתונאים שהיו גם הם על המטוס'.  אנחנו בסך הכול "כן נספו".

הסיפור הזה של ברנע נועד אז להכניס את קבוצת העיתונאים שהתלוותה למסע לפרופורציות: אתם חשובים (בעיקר בעיני עצמכם), אבל כאן במטוס יש חשובים מכם. ומדוע נזכרתי בסיפור הזה דווקא השבוע: בגלל התרסקות המסוק של נשיא איראן איבראהים ראיסי.

באופן טבעי עסקו כל הכותרות בעולם באיש הבכיר שהיה על המטוס ונספה – הנשיא ראיסי. הפרשנים ניתחו מה יקרה עתה באיראן לאחר לכתו של "התליין מטהראן", מדינות שונות שיגרו לאיראן הודעות ניחומים על מותו והכל כאמור סבב סביבו.

מי שנשכח בצד היה שר החוץ האיראני, חוסיין אמיר עבדאאללהיאן, שהוזכר באופן שולי בגדר של "כן נספו". אין ספק שאם שר החוץ האיראני היה נהרג לבדו במסוק, הוא היה זוכה לכל הכותרות. אולם כאשר זה קרה לצד נשיא איראן, הפך עבדאאללהיאן לשוליים. מסתבר שצריך לדעת עם מי וליד מי למות…. 

כך או אחרת ועד כמה שזה נשמע מוזר, דווקא מותו של שר החוץ האיראני נחשב למשמעותי  עבור מדינת ישראל והאזור, יותר מאשר הנשיא ראיסי. שר החוץ האיראני נחשב לדיפלומט בעייתי וקשוח, דובר ערבית שוטפת. הדבר הזה סייע לו בקשר עם סוריה, לבנון ועיראק והפך אותו לגורם דומיננטי בקשר של מדינות ציר הרשע נגד מדינת ישראל.

מאז החלה המלחמה ברצועה, שימש  עבדאאללהיאן, צינור קשר להעברת מסרים באופן ישיר מטהראן לנסראללה וביקר אצלו בבונקר לפחות שלוש פעמים. בהיבט הזה יתקשו האיראנים למצוא לו מחליף. מי שייכנס לנעליו יידרש לרכוש מחדש את אמונם של המנהיגים באזור, בעיקר ממדינות המפרץ, שחשדנותם כלפי איראן ידועה.

לעבדאאללהיאן, גם הייתה מערכת קשרים מסועפת עם בכירי חמאס והוא נחשב למי שמחזיק בדעות קיצוניות ביותר אפילו במושגים איראניים. מלבד זאת הוא חיזק את הקשרים של ארצו עם  רוסיה, סין והעולם הערבי, ולכן יחסר מאד למשטר האיראני למשך תקופה, עד שמחליפו ילמד את העבודה.

שורה תחתונה: הנשיא ראיסי גנב כאמור את ההצגה לשר החוץ אמיר עבדאאללהיאן. אבל חשיבות מותו של שר החוץ מבחינת איראן והאזור גבוהה הרבה יותר.

התאונה והטענה

קץ לשמועות: מדינת ישראל נמנעת מלחסל מנהיגי מדיניות אויב ומסכלת רק מנהיגי טרור

מיד לאחר שהגיעו הידיעות הראשונות על היעלמות מסוקו של נשיא איראן, לא היה מי שלא ניסה לקשור זאת לפעולה ישראלית נועזת, במסגרת מלחמת הצללים בין שתי המדינות. ככל שנקפו השעות נמשכה חרושת השמועות על "התנקשות ישראלית מתוכננת".

גורמים שונים ניסו להסביר כי ישראל חיבלה במסוק כנקמה על התקפת מאות הטילים הבליסטיים והכטב"מים האיראנים נגדה לפני חודש וחצי. גם העובדה שהמסוק התרסק סמוך לגבול עם אזרבייג'אן, הנחשבת למדינה ידידותית וקרובה לישראל, ואפילו יש בה (על פי פרסומים זרים) בסיס של המוסד הישראלי, תרמה לפרץ השמועות והקונספירציות.

בצמרת הביטחונית בישראל התקשו להתמודד מול גל השמועות. ההתלבטות הייתה האם לפרסם הכחשה או להתעלם רשמית מהאירוע. ההחלטה הייתה לשמור על שתיקה. הסיבה: הכחשה הייתה גורמת ליתר חשדנות ולהגברת המתיחות בימים טרופים אלו.

בהקשר זה צריך לומר כי המדיניות הישראלית קובעת, שאין להתנקש במנהיגי מדינות אויב. היוצא מהכלל היה נשיא עיראק סדאם חוסיין, נגדו הוכנה תכנית מבצעית מיוחדת, שהסתיימה כזכור בתרגיל ב"אסון צאלים". בעבר היו גם כאלו, שניסו לקשור את מדינת ישראל למותו המסתורי של מנהיג אש"ף יאסר ערפאת, בטענה שישראל הרעילה אותו. אלא שעד היום לא נמצאה הוכחה לכך. הגישה הישראלית היא לסכל מנהיגי טרור (ולא מדינות), דוגמת אבו ג'יהאד, השייח' יאסין, ודומיהם, כפי שכרגע נמצא על הכוונת – יחיא סינוואר.

בכל מקרה, מעולם לא אישר אף דרג מדיני בישראל פעולת התנקשות במנהיגים איראנים. הדבר כלל אינו עומד על הפרק. אפילו מנהיג "אל קודס", קאסם סולימאני, שחוסל ע"י ארה"ב בגיבוי מודיעיני ישראלי, נחשב למנהיג צבאי ולא מדיני.

למדינת ישראל אם כן לא היה שום קשר להתרסקות המסוק האיראני השבוע. מדובר בנפילה שנגרמה  ממזג אוויר קשה באזור הררי. ואכן התמונות שהגיעו מאתר החיפושים שכנעו יותר מכל כי מדובר בתאונה עקב הערפל הכבד, תנאי הראות הקשים והגשם. לכל זה נוספו הדיווחים על מצבו של צי המסוקים והמטוסים המיושן והמתפורר באיראן, מה שהרחיק עוד יותר את תיאוריית הקונספירציה.

מי שכן האשים את ארה"ב, היה שר החוץ האיראני לשעבר, מוחמד זריף, שטען כי "ארה"ב אחראית לטרגדיה כיון שאסרה מכירה של מטוסים וחלקים שלהם לאיראן במסגרת מדיניות הסנקציות שלה נגד האיראנים". זריף למעשה קובע שאם לאיראנים היו מטוסי חילוץ משוכללים, היה ניתן להציל חלק מנוסעי המסוק.  טוב שיש את מי להאשים.

"אלי – קופטר

ההומור סביב התאונה: מי היה "סוכן המוסד" בתא הטייס של המסוק ומדוע הצעירים האיראנים עלצו?

למרות שלמדינת ישראל לא היה שום קשר לתאונת המסוק, ולמרות כל התמונות מזירת ההתרסקות, נמשך כל העת הפייק ברשתות החברתיות לפיו המוסד הישראלי עמד מאחורי ההתרסקות. לעיתים הגיעו השמועות באופן של בדיחות והומור, דוגמת זו שהופצה מיד לאחר ההתרסקות, לפיה מי שעומד מאחוריה הוא סוכן המוסד שהצליח להשתחל לתא הטייס ושמו אלי-קופטר. אחרים המשיכו בקו הזה ו"חשפו" כי שמו של הסוכן היה דווקא אבי-רון.  

הבדיחות הללו מצאו אוזן קשבת במספר תחנות תקשורת זרות והצליחו להפיל אותן בפח, כפי שארע לאחת מתחנות התקשורת בצרפת. הפרשן הצרפתי ציטט בארשת רצינות תהומית את השמועות בישראל על סוכן מוסד אלי קופטר, שאחראי להפלת המסוק. במקביל גם ערוצים ערבים לא הבינו שמדובר בבדיחה, ושידרו כי האחראי לתאונת המסוק, היה סוכן מוסד ישראלי העונה לשם אלי קופטר. (על "אבי-רון" פחות שמעו)

ואם בבדיחות ובהומור עסקינן, הרי שמותו של הנשיא האיראני הצמיח גל של תגובות משעשעות (חלקן פחות) ברשתות השונות. הראשונה רמזה לתגובה הקודמת של השר בן גביר על "הפעולה הרפה", להבנתו, שביצעה ישראל באיראן לאחר ההתקפה נגדה. נתניהו לבן גביר: "נראה אותך אומר שוב 'דרדלה'"?

תגובות אחרות שיחקו עם המילים ובעיקר עם שמו של הנשיא האיראני: "אתה יודע מה קורה עם נשיא איראן? לא יודע! לא ראיסי אותו הרבה זמן".

תגובה נוספת שנועדה לעקוץ את נתניהו (על תגובתו לאחר אירוע האשפוז שעבר בעבר) הייתה: הנשיא ראיסי בסרטון ראשון: "היום התייבשתי קצת, תזכרו לחבוש כובע ולשתות הרבה מים".

והייתה גם תגובה כזו (לבעלי הזיכרון הפוליטי): משפחתו של ראיסי: "ביבי צלצל, השתתף בצער המשפחה וידע כל פרט ופרט. בנט קרא לו חמינאי".

וכך נמשכו להם הבדיחות וההומור סביב התאונה, כשהמשותף להם הייתה גם השמחה הבלתי מוסתרת בקרב חלקים מתושבי איראן. הצעירים שבהם לא היססו לפרסם תגובות עליצות ברשתות החברתיות. מסתבר שהנשיא ראיסי, היה שנוא על איראנים רבים במדינתו ומחוצה לה. מי שכונה "התליין מטהרן" קנה לו לאורך הדרך שונאים רבים, כולל במחנה הרפורמיסטי באיראן, עקב המדיניות שלו נגד כל דבר שהתפרש כחירות.

כיום נחשבת איראן למדינת מחאה עם צעירים רבים שמתנגדים למשטר, אך לא יוצאים נגדו מחשש לחייהם. לדעתם, משטר האיסלאם אינו הפתרון ומכאן גילויי השמחה על מותו של ראיסי. הסתלקותו מהזירה עשויה לעודד את גורמי האופוזיציה לחדש את ההפגנות נגד המשטר.

בישראל עוקבים אחר התגובות הפנימיות באיראן ומדגישים לאורך כל השנים כי אין להם שום דבר נגד העם האיראני. אפשר היה להסתדר היטב עם העם כפי שהיה בימי השאה האיראני עד השתלטות משטר האיתוללות בראשות חומייני. התקווה המדינית בירושלים היא, שמותו של ראיסי יעורר תיאוריות קונספירציה ואי שקט פנימי בטהרן, דבר שיגזול זמן רב מהמשטר כדי למנוע חידוש של מהומות או גילויי שמחה. רק כך אולי ישכחו מעט ממה שקורה כאן באזור ויפחיתו את מעורבות הטרור שלהם.

הטור נכתב ופורסם בעיתון יתד נאמן