ה"שאוולר רב", הגאון רבי אהרון בקשט הי"ד, היה מחשובי תלמידי ישיבת סלבודקה, ומגדולי פארי תנועת המוסר בשנים שלפני החורבן. הוא נמנה גם על מייסדי אגודת ישראל וממנהיגיה, וכיהן כרבה של לומז'ה, ולאחר מכן כרבה של שאוול, והיה רבה האחרון של עיירה זו בתקופה לפני החורבן. בשל רום-גדולתו בתורה ובמוסר הציע לו הסבא מסלבודקה לכהן פאר בראשות ישיבת סלבודקה, שנחשבה בשנים ההן לישיבה החשובה ביותר באירופה. היתה זו הצעה חשובה מאוד, אולם רבי אהרון אמר שעליו לחשוב בטרם ייתן תשובה.
כעבור כמה ימים חזר אל הסבא, והודיע שאינו מעונין לקבל על עצמו את התפקיד הנכבד. הסבא הופתע עד מאוד, שכן כאמור היתה זו הצעה נחשקת ביותר, וכזו שגם התאימה למידותיו של רבי אהרן, שגם התחמק ממתן הבהרה לפשר הסירוב שהיה נראה תמוה ולא מתקבל על הדעת. הסבא ניסה ללא הצלחה לשכנע אותו לגלות לו את סיבת הסירוב, וכעבר תקופה גזר עליו בגזרת-רב לספר לו מדוע הוא מסרב.
ורבי אהרן סיפר: "בהיותי בחור הייתי מאורס עם אחת מבנותיו של רבי שרגא פייבל פרנק, יהודי תלמיד חכם ונשוא-פנים. הרב פרנק היה גם עשיר גדול, ונודע כתומך תורה וכאוהב תורה. הוא נפטר צעיר לימים והותיר אחריו את רעייתו האלמנה וארבע בנות, שהיה עליה לחתן. "כסף רב הותיר הרב פרנק כירושה, ובצוואתו הורה לרעייתו להשיא את בנותיהם לתלמידי חכמים בעלי שיעור קומה, ולא לחוס על הממון ועל ההוצאות, וכן לדאוג לכך, שהחתנים המיועדים לבנות, יעמדו ברבות הימים בראשות ישיבות חשובות, כשהממון הרב שהותיר אחריו יספק להם לפרנסה ברווח.
"הרב פרנק היה תלמידו של רבי ישראל מסלנט, ונודע ברוחב- דעתו וברוחב-לבבו. כאשר היה מגיע לפניו אדם עני שביקש נדבה, היה רבי שרגא פייבל תוחב ידו למגרה, מוציא שטרות כסף ומעניק אותם לאיש בלי לספור… ואכן האלמנה המפורסמת, מרת גולדה פרנק, לקחה על עצמה את המשימה למצוא חתנים שיענו על הדרישות שהציב בעלה בצוואתו. היא חקרה ודרשה אחרי טובי הבחורים בישיבות ליטא, וביקשה בכל-לב לקיים את דברי בעלה, שיהיו אלה חתנים שיעמדו ברבות הימים בראשות ישיבות חשובות "הבת הבכורה היתה מאורסת אתי", סיפר הגאון רבי אהרון בקשט הי"ד לסבא מסלבודקה.
"והנה, בתקופת האירוסין הציעה לי האמא לבקר במפעל המשפחתי שלהם. הביקור היה מרתק, ובמהלכו שאלתי שאלות שעניינו אותי, מדוע עושים כך ולא אחרת, איך משנעים את הסחורות, ומה טיבה של כל מכונה ומכונה במפעל הגדול. היו לי גם כמה עצות להשיא להם. "למחרת הודיעה לי הכלה שהמשפחה החליטה לבטל את השידוך. הצטערתי מאוד, שכן היה זה לכאורה שידוך מצוין, אולם משפחת הכלה הסבירה כי החלום שלהם הוא לזכות בחתן שיגדל ברבות הימים למדרגה של ראש ישיבה חשוב ותלמיד חכם גדול, ולא סוחר ממולח… "הביקור במפעל, והשאלות ששאלתי במהלכו, עוררו את חשדן של האלמנה, ושל הכלה, שחשבו שיש לי שאיפות אחרות, ואני רוצה להיות סוחר מוצלח ולא ראש ישיבה, כצוואת רבי שרגא פייבל המנוח.
"כשקיבלתי את ההצעה לכהן פאר בראשות הישיבה החשובה בליטא", אמר הגאון רבי אהרון בקשט לסבא מסלבודקא, "ביקשתי לבדוק האם האלמנה עדיין בין החיים, והאם כלתי-לשעבר אכן זכתה והיא נשואה לבעל תלמיד חכם כחפץ ליבה הטהור, שהפך להיות ראש ישיבה. "בדקתי את העניינים הללו, והתברר לי שהאלמנה עדיין בין החיים, אולם לא הצלחתי לברר את מעמדו של בעל-כלתי לשעבר, ולכן משכתי ידיי מההצעה".
הסבא שמע והחריש. כעבור ימים ספורים חזר הרב משאוול אל הסבא ואמר לו שהמשיך לברר ושמע שבעלה של הבת הינו תלמיד חכם עילוי, ובר-מעלה גדול, ושמו רבי משה מרדכי אפשטיין, שיושב ולומד ברציפות ובהתמדה מופלגת. הרב משאוול ביקש מהסבא שימנה את בעלה של כלתו לשעבר לראשות הישיבה, שכן הוא מתאים לתפקיד הרם והנכבד.
וכך אכן היה. מרן הגרמ"מ אפשטיין התמנה לעמוד בראשות ישיבת סלבודקה, ובשנים שלאחר מכן כיהן פאר כראש ישיבת חברון בעיר חברון. זה הסיפור המופלא שכאשר נתבונן בו, נראה עד כמה יש בכוחו של אדם לזכך את עצמו ואת מידותיו. הרי הסירוב של הרב בקשט לקבל את ההצעה נבע אך ורק כתוצאה מהרצון לא לגרום צער לבני-אדם, על אחת כמה וכמה לאלמנה, שכאשר תשמע שהבחור שהיה מאורס לבתה התמנה לראש ישיבה, ועוד איזו ישיבה, עלולה להיתקף בצער גדול. וזה-עצמו דבר שאי אפשר להכיל אותו. הרי אם הרב בקשט היה 'אדם רגיל', ואפילו הרבה יותר מאדם רגיל, וכי הוא היה צריך להתחשב עד כדי כך בצערה של אלמנה? וכי הוא היה אשם בביטול השידוך?
ומאידך, הרי מציעים לו כאן הצעה כל-כך מפוארת, שתאפשר לו להרביץ תורה עד סוף ימיו לאלפי אלפי תלמידים? וכי אפשר לבטל בהינף-יד זכות אדירה שכזו של הרבצת תורה וזיכוי הרבים, שמתי-מעט בעולם זוכים לה? ואם נדבר במושגים של אנשים רגילים, הרי ליבו של הרב בקשט היה צריך להסית אותו, ולומר לו 'הנה יש לך כאן אפשרות מצוינת לנקום במי שביטל את השידוך שלך, ולכאורה שלא בצדק! הרי אתה בוודאי לא התכוונת להיות סוחר, אלא שהם טעו בך כשראו את ההתעניינות שלך במפעל! נו, אז עכשיו בוא תראה להם איזה ראש-ישיבה תהיה, ואיך היית מתאים אחד-על-אחד לדרישותיו של האבא הרב פרנק! וגם אם היה הרב בקשט נכנע להרהורי-ליבו, הרי אף אחד לא היה חושד בו שהמינוי לראשות הישיבה נעשה כדי 'לנקום' במשפחת פרנק!
הרי הכל הכירו במעלתו וגאונותו של הרב בקשט, וגם היה מתפרסם שהסבא היה זה שפנה אליו והציע לו את המינוי! אז הנה, יש לי כאן אפשרות לנקום, כשאף אחד לא יידע שזו היתה כוונתי. וגם אם לא נחשוד בהרב בקשט שרצה לנקום, אבל אי-שם בסתרי ליבו הגדול עלולה היתה להתגנב מחשבה שכזו. דהיינו, שכוונתי העיקרית היא להרביץ תורה ולזכות בזכות הגדולה של הרבצת התורה, אבל בדרך-אגב היתה עלולה לנצנץ מחשבה שהנה יש באפשרותי 'להוכיח' למשפחת פרנק עד כמה הם טעו בביטול השידוך שלי. אבל הרב בקשט, בזיכוכו הגדול, לא עשה כך, והחליט לדחות את ההצעה הכל-כך מפתה.
אבל נתקדם הלאה, ונראה באיזה אדם מזוכך מדובר. שהרי, גם אם כבר החליט להתחשב בצער האלמנה, הרי די היה בהבעת-הסירוב ליטול על עצמו את המשרה ! גם זה היה כבר וויתור עצום ונורא, שהיה מעורר רעש גדול בשמי-שמים! מי ביקש ממנו להציע את בעלה של כלתו- לשעבר שיכהן כראש הישיבה? אבל הוא ביקש לעורר רעש עוד יותר גדול בשמים ! ומגיע לדרגה שאי-אפשר לתאר בוויתור, בהכנעת-הלב, ובשאיפה לגרום טוב לבני-אדם גם אם זה יהיה על חשבוני ! ומבקש מהסבא שימנה את בעל-כלתו-לשעבר כראש הישיבה. לא פלא הוא, שכאשר שמע מרן החפץ חיים את הסיפור, ביקש לפגוש את רבי אהרן בקשט, קם לכבודו ונשקו על ראשו! ואמר, גם אם לא נצליח להגיע למדרגותיו העצומות של הרב בקשט, נשתדל להשיג את מה שאפשר.ו
"ְלֹ֤א תוֹנוּ֙ אִ֣ישׁ אֶת־עֲמִית֔וֹ וְיָרֵ֖אתָ מֵֽאֱלֹהֶ֑יךָ כִּ֛י אֲנִ֥י יְקֹוָ֖ק אֱלֹהֵיכֶֽם " [ויקרא פרק כה פסוק יז] כבר עמדו על כך המפרשים: מה ענין "ויראת מאלקיך" וגו' למצוה זו בדוקא ?
פרשו בספרי קודש, ביסוד מצוות הללו שבין איש לעמית, שיש בהן גם הגיון אנושי, וסדר מובן מתוקן ומקובל בין הבריות, כנהוג גם במדינות המתוקנות שבעולם, שכן הדעת נותנת שצריך אדם בן תרבות לתקן התנהגותו בדרך ארץ, באנושיות וביושר, ובמשא ומתן באמונה, שלא להונות ולרמות וכו'. אולם עיקר הסיבה שאנו עם בני ישראל בני קל חי מחויבים בכל זו העבודה של תיקון המידות, אינו מפאת הבנת השכל, והגיון האנושי המוסכם ומקובל בין הבריות, אלא התורה הקדושה נותנת טעם המצוה מחמת "ויראת מאלקיך! " בלבד, ולא יירא מאנשים, מה יאמרו ומה יגידו ומה יחשבו, שאין זה נאה… אלא מחמת יראת שמים ופחד השם יתברך אדון העולם, המצוה ומזהיר ומתרה בנו בתורתו הקדושה "ולא תונו איש את עמיתו!", ולא מחמת הבנת הגיון שכל אנוש, אלא "כי אני ה' אלקיכם!", וככל אשר אני מצוה אתכם עליכם לעשות וככל שאר מצוות התורה שאנו מקיימים בתמימות ובפשטות, "אשה ריח ניחוח לה'", נחת רוח לפני, שאמרתי ונעשה רצוני [רש"י ויקרא א, ט], ולא שיהיה על מידות ואיש טוב וישר והגון מחמת שכן הוא מקובל ויפה בין הבריות.
איסור 'אונאת דברים', היא החובה שלא לפגוע אדם ברעהו. זהו נדבך נוסף במתן כבוד זה לזה, כי מי שמכבד את זולתו לעולם לא יפגע בו. אבל גם מבלי לפגוע – כמה אפשר לפגוע רק באי נתינת כבוד, באי מתן יחס הולם, בחוסר התחשבות לצרכיו, לרצונותיו ואפילו לעצם קיומו של הזולת. על כך הסתלקו תלמידי רבי עקיבא בתקופה זו, על כך עם ישראל כואב ואבל עד ימינו אלה! המסע לתת כבוד איש לרעהו – מתחיל בתוך הבית פנימה, בין בני הזוג, לילדים ! – כן, גם לילדים !, לבני המשפחה הקרובה והמורחבת.
כאמור, איננו עוסקים באיסור לפגוע – זה מובן מאליו. אנו עוסקים בהענקת יחס מכבד, במתן תחושה שהזולת חשוב לנו, שאנו מוקירים את קיומו, את היותו, את מציאותו, את מעמדו, ומתנהגים אליו בהתאם! ומשם – את היחס המכבד יש להעניק אף לשכנים, לקהילה, לחברים בבית הכנסת, במקום העבודה, בכל מקום אליו נלך ובו נצעד. כל מי שאנו נתקלים בו – הוא בן אנוש, יהודי הוא חלק אלוק ממעל, חלק מבורא עולם. יתכן שאנו חשובים ממנו, מבוגרים ממנו או חכמים ממנו – וכי בשל כך נימנע מלתת לו את הכבוד האנושי הבסיסי ? וכי בשל כך נגזול מאדם את חמצן חייו – את מתן הכבוד?! בימים אלה הבה נקבל על עצמנו להתחזק במתן כבוד איש לרעהו, בהענקת יחס מכבד אדם לזולתו. ככל שנעמיק את ההכרה והכבוד בינינו – כך נזכה שהאווירה השוררת בתוכנו תהיה אווירה מכבדת ונעימה, בעלת פוטנציאל צמיחה אישי וציבורי גבוה, ובכך נזכה לשמח את בוראנו בראותו את בניו נוהגים בכבוד זה בזה!
אם כבר בדורות קודמים צפו חז"ל בעיניהם הצופיות את כל המידות של האדם, ותכונותיו הלא-חיוביות, הרי שבימינו, כאשר אומרים על פלוני שהוא 'איגואיסט' כבר כמעט לא מתכוונים לגנותו, על אחת כמה וכמה! ואנחנו לא מדברים כמובן על מי שלא זכה להימנות על יושבי בית המדרש, שהוא ממש נמשל כבהמה, ואף גרוע ממנה.
להוותנו אפשר להיתקל באירועים מכוערים, המלווים ביצרי-נקמה וקנאה, גם בתוך המחנה פנימה, כל אחד לפי מדרגתו, ויש בכך אלף-אלפי מצבים ושלבים. אם רק נדמה לנו לפעמים שמישהו התכוון להציק לנו, כמה אנרגיה נוציא אז כדי להשיב לו מנה אחת אפיים ! הלא אלו דברים של יום-יום ! סף-הסבל של האדם בן- דורנו הוא כה נמוך, שכמעט אי אפשר לדבר איתו במושגים של 'התגברות' או 'סליחה ומחילה למי שפגע בו'.
כור ההיתוך של היווצרות חברה משותפת, שהוא הביטוי המטאפורי לשותפות של אנשים שהגיעו מרקעים שונים, ולמרות זאת הם משתלבים יחד לחברה אחת ומצמצמים את הפערים שביניהם התדלדל מאוד. עד כדי כך שקל יותר לייצר כור גרעיני מאשר כור היתוך של חברה המורכבת מבעלי תכונות שונות. אין בדברים אלה משום הכללה, אבל ככל שחולפות להן השנים כך רואים עוד ועוד תופעות הנגזרות מכל הנ"ל, וכשמדובר באירועים שבהם משתבצות מידות נקמה וקנאה, בני-אדם כמעט ואינם מסוגלים להתגבר על עצמם, ונוקטים במעשים ופעולות שאינן עולות בקנה אחד עם תורת בית המדרש, ומוסריו .
לכן, חשוב מאוד להתעמק בסיפור שלפנינו, כי הוא מוכיח שאפשר גם אחרת, ואפשר גם להתגבר על היצרים הבוערים ביותר בנפש האדם. האמת, שכשקוראים את הפרטים אי אפשר כמעט להאמין שהם התרחשו אצל בן-תמותה, אצל בשר ודם, שרּוֵֵקם מבשר גידים ועצמות. אבל זה קרה, אז גם אם נצליח ליישם רק חלק מזערי ממה שכתוב כאן, כבר התקדמנו הרבה .שנזכה שתשרה אהבה ואחווה בין כל החלקים בעם ישראל אמן . הדברים לעילוי נשמת מור אבי הרב מאיר חי בן גולי'ט זצוק"ל
שבת שלום ומבורך
הרב יוסף זאב, הישיבה הגדולה תל ציון
