הכל החל בשלהי חודש ניסן תשס"ז, כשהעברתי הרצאה על 'זהות יהודית' בחוג בית בכפר סבא. עם הגיעה לסיומה והנוכחים החלו לצאת ולהיפרד, ניגשה אלי אחת מן המשתתפות כשהיא נרגשת מאד, וכשהתקרבה לכיווני, פרצה מיד בבכי סוער. לאחר שנרגעה קמעה החלה לשפוך את ליבה, "כבוד הרב, רונן הבן היחיד שלי עומד להינשא עם נוכרייה! אם ח"ו זה יצא לפועל, ההמשך היהודי שלי יגדע ממנו וממני עולמית. בבקשה ממך תנסה לשוחח עמו ולשכנע אותו לחזור בו מההחלטה הנוראית הזו".
לאחר שסערת הנפש שלה שכחה קמעה החלה לספר אודות בנה. רונן הוא סטודנט לסוציולוגיה וחינוך באוניברסיטה העברית בירושלים, בחור מחונן במיוחד, ותוך כדי לימודיו הכיר רח"ל באוניברסיטה סטודנטית נוכרייה מהולנד. כעת הם עומדים להינשא באמסטרדם בכנסייה רח"ל. "אמנם אנחנו מוגדרים כחילונים" אמרה האם, "אך להינשא לנוכרים זהו קו אדום אותו לא עלה בדעתנו לחצות. והנה רונן שלי, בני יחידי, עומד ח"ו לחצות קו אדום זה. מה עושים?"
נאנחתי עמוקות ומיד הבנתי שהסיפור הכואב שלפני לא קל הוא בכלל. "מהניסיון שלנו בשטח", עניתי לאם הכואבת, "אם אכן גמלה בליבם של בני הזוג ההחלטה להינשא, קלושים הם הסיכויים להצליח במשימה של 'פרוק החבילה'. וזאת מכיוון שסביר מאוד להניח ששיחה עמו בנושא תתקל בעוינות.
"אולם יש דרך אחת ויחידה שיכולה לעזור, והיא: תורה! את זאת למדנו ממרן הגאון רבי חיים שאול גריינמן זי"ע. אם אנו נצליח לחבר אותו לתורה בטהרתה, אזי ככל שהקשר שלו אל הגמרא יתחזק, הקשר שלו עם הגויה יתרופף! אם הוא יזכה לשבת וללמוד גמרא כמו שצריך, יש הבטחה בחז"ל ש'המאור שבה יחזירנו למוטב'".
אך מהיכן מתחילים? כיצד גורמים לרונן לבוא אל בית המדרש? ניסינו לחשוב יחד בכיוונים שונים, ולאחר התלבטות הצעתי לה לשכנעו בדרך לא דרך להגיע לסמינר של 'ערכים' הקרוב שיתקיים בעוד כחודש בחג השבועות. הסמינר המדובר הוא בן שלושה ימים וחצי. וכמובן שלא הייתה זו משימה פשוטה לשכנעו, האימא הפכה עולמות, היא סיפרה לו שזה נופש בשילוב הרצאות, אך לא חייבים להיכנס להרצאות… ובאמת, בס"ד הגיעו ההורים יחד עם הבן לסמינר.
אולם יחד עם זאת רק פרט 'קטן' ומהותי העלימה האם מבנה את העובדה כי ההרצאות עוסקות 'ביהדות' וממרצים חרדים, ובעצם כל הסמינר הוא עידוד ל… חזרה בתשובה. כבר בלובי הכניסה לבית הארחה הופתע רונן לראות דמויות חרדיות מאחורי הדלפק. הוא זעם מאד על התרמית, ואף איים לעזוב מיד. גם לאחר שניגשנו אליו, והצענו שיכנס להרצאה אחת בלבד, ואז יחליט אם להישאר, הוא סרב בתוקף. אולם אז הגיעה ההצעה המוחצת: "תקשה על המרצים, תקוף אותם ללא רחם על חשכותם והפרימיטיביות שלהם!…" אל מול הצעה קוסמת שכזו נעתר רונן להיכנס לאולם ההרצאות. המרצים התייחסו אליו בסבלנות רבה, אולי סבלנות מעצבנת… ובאמת ענו לו על השאלות. אולם רק על שאלה אחת הוא סרב לקבל מענה, "מדוע שיהודי לא יינשא לנוכרייה?" ושום הסבר לא הצליח להניח את דעתו.
הגיע ליל חג השבועות תשס"ז, השעה 02.30 לפנות בוקר. היכל ישיבת 'קול תורה' הומה מאדם, בית המדרש מלא עד אפס מקום, ונעימת קולות התורה במנגינת הנצח של העם היהודי ממלאת את השקט הירושלמי, וכשזה מלווה בריתחא דאורייתא של מאות בחורים ואברכי חמד העסוקים באוהלה של תורה בליל קבלת התורה, המזכירים את בחינת "העם רואים את הקולות", המראה היה פשוט מעורר השראה.
לא הרחק משם, התקיים אותו סמינר ערכים האקדמאי, בבית הארחה הסמוך לישיבה, כאשר חלק מתוכנית הסמינר היה שילוב סיור בליל שבועות בהיכל הישיבה. הקבוצה עלתה לעזרת נשים לראות 'מלמעלה' את המראה נורא ההוד, הם היו בהלם ובהתרגשות מהקולות ומההתמדה של בני התורה הצעירים, המתנצחים בריתחא דאורייתא, בעמידה ובישיבה באש הלימוד. בית המדרש היה מלא עד אפס מקום. בין משתתפי הקבוצה היו גם רונן והוריו. רונן הסתקרן במיוחד, ושאל אם הוא יכול לרדת ולהיכנס לתוך היכל בית המדרש כדי לחוות בעצמו את מה שקורה שם, בבחינת "אסורה נא ואראה… המראה הגדול הזה". נעתרתי לו, אך הצבתי גם תנאי שלא יחולל פרובוקציות… הוא הבטיח להשתדל.
נכנסנו אל בית המדרש ההומה. רונן ניגש אל שני בחורים העמלים בתורה בחברותא בקולות רמים ובהתלהבות, והציץ לראות במה הם עוסקים, והנה רואה הוא שהם לומדים מסכת 'בבא קמא' בתחילת פרק 'שור שנגח את הפרה'. הוא ביקש שאסביר לו מעט את המשנה שהם כעת לומדים ומתווכחים על מנת להבין את הרקע למהומה. הסברתי, והנה, פניו של רונן מתכרכמות בתימהון, והוא לא יכול היה להתאפק וצעק: "סליחה על השאלה, אני פשוט לא מבין מה הולך כאן! שור נגח פרה, אכן מקרה באמת מצער, קורה, קרתה תקלה ברפת ושור נגח פרה אומללה… על מעשה שכזה צועקים, מתווכחים ועמלים חמש מאות בחורים בשתיים וחצי בלילה…? שיסתדרו ביניהם הרפתנים וזהו. זה נראה לך הגיוני? האם אין נושאים יותר רלוונטיים מאשר שוורים הנוגחים פרות?"
התחלתי לנסות ולהסביר, לתת רקע על התקופה, להבהיר שזו רק דוגמא, ושההשלכות הרלוונטיות יכולות להיות לדוגמה גם במצבים בני זמננו אנו. לדוגמה תאונה בין שני רכבים וכדומה. אך רונן בשלו, הוא היה עסוק במה שנראה לדעתו מיושן ולא מתקדם, שוורים נוגחים פרות אומללות ומאות בחורים עמלים בפתרון סוגיה זו. לאחר שכל הסברי נפלו על אוזניים ערלות, סיימתי במשפט שאמר פעם אחד מראשי הממשלה לשעבר: 'מה שרואים מפה לא רואים משם', "אם תלמד כבן ישיבה תבין. מי שלא דרך מעולם על הפלנטה הישיבתית לא יבין זאת. תטעם תבין. אין לי מה להוסיף".
הסמינר הסתיים, והנה חולף לו חודש וקצת, היה זה י"ז בתמוז תשס"ז. מתקשר אלי רונן, ומבקש 'לטעום' לימוד ישיבתי אמיתי. כזה בדיוק כמו שראינו. ניסיתי לכוון אותו לישיבה לבעלי תשובה, המתאימה לרמתו, אך הוא סירב. "אני רוצה ישיבה חרדית אוטנטית כמו שראיתי שם בליל שבועות…" ניסיתי להסביר לו שזה כמעט בלתי אפשרי כשהוא עדיין חילוני, ישנו הליך הדרגתי שעליו לעבור, שלב אחרי שלב. אך רונן בשלו, מתעקש ללמוד עם חברותא בחור בן תורה בתוך ישיבה אמיתית.
ובאמת, לאחר שכל כך התעקש ולאחר מאמצים לא פשוטים, בס"ד נמצא לו בחור מבוגר נפלא מישיבת 'קול תורה' שהסכים ללמוד עמו פעמיים בשבוע בחברותא בישיבה. אך תנאי אחד היה בפיו, אין שום שיחות נפש או פילוסופיה, נטו לימוד הגמרא הקדושה. ואכן כך היה. חודשיים תמימים למדו הם בחברותא. רונן טעם, התענג, וכמובן נקשר. תוך תקופה קצרה השתנה רונן מן הקצה אל הקצה. מיותר לציין שהסיפור עם הנוכרייה הסתיים. רונן שב בתשובה ועבר ללמוד בישיבה לחוזרים בתשובה. בחודש חשוון תש"ע רונן זכה והקים בית נאמן בישראל בשעה טובה, ואף עבר להתגורר בעיר התורה בני ברק, בה הוא עמל בתורה בכולל אברכים כל היום.
עשר שנים עברו. ליל חג השבועות תשע"ז. רצה מסובב הסיבות ונשארתי בחג בב"ב. והנה בליל החג, ליל קבלת התורה, נכנסתי לבית המדרש שלי 'בית דוד' שברחוב בן זכאי. השעה הייתה 2.30 לפנות בוקר. והנה לפתע פתאום שומע אני קול מוכר שמנגן לו את הניגון הנצחי של לימוד הגמרא. ולהפתעתי זה היה לא אחר מאשר… רונן בלימוד עם החברותא שלו בריתחא דאורייתא!
נגשתי אליהם בלאט מאחור והנה להפתעתי עוסקים הם בלימוד בליל שבועות בסוגיית 'שור שנגח את הפרה'. "אהה… רונן, שוורים נוגחים… פרות אומללות… תקלות ברפת…" החיוך המתוק והטהור שלו הבהיר בצורה חד משמעית: 'מה שרואים מפה – מבית המדרש לא רואים משם!' ועיניו כאילו מתחננות, בבקשה אל תפריע לי לרצף הלימוד.
והנה נסגר לו המעגל.
פורסם בעיתון "מרכז העניינים"
יפה מאודד