מתקרבים להכרעה
אם לא המלחמה בדרום, היינו כבר בעיצומה של מלחמה קשה ועיקשת מול החיזבאללה
שחרור ארבעת החטופים לפני שבוע, שהביא לפרץ של שמחה לנוכח ההצלחה בחסדי שמיים של המבצע, הסתיים די מהר עם שלל אירועים קשים ומעיקים בכל התחומים.
בדרום נהרגו השבוע ארבעה לוחמים ברפיח, במלחמה שאין לה סוף. בצפון מתעצמת הלחימה עם שיא במספר השיגורים במהלך חג השבועות. בסוגיית עסקת החטופים אין כל חדש, לנוכח העקשנות של החמאס לשנות שוב ושוב את המתווה. גם בתחום הפוליטי נרשמו שינויים עם יציאת המחנה הממלכתי מהממשלה, וכמובן המצב המעיק הכללי של ניסיון הפגיעה במעמדם של בני הישיבות. כל נושא מהווה "פצצה" בפני עצמו. כאשר הכול מגיע יחד זו תסבוכת קשה, שאין לה פתרון בידי אדם.
כרגע נראה שהמצב בצפון הפך לנושא המרכזי. התחושה היא שאם לא המלחמה בדרום, היינו כבר בעיצומה של מלחמה קשה ועיקשת מול החיזבאללה, שהיפר את כל ההחלטות וההסדרים שהושגו בעבר.
עד כה דחה החיזבאללה את כל ההצעות להסדרים מדיניים כאלו ואחרים, שהוצגו לו על ידי המתווכים האמריקאים. אין לצפות ממנו שייסוג מעצמו לצפון הליטאני כדרישתה של ישראל. לפיכך המסקנה די ברורה ונחרצת: אם הממשלה רוצה להחזיר את התושבים המפונים חזרה לבתיהם, היא חייבת לצאת למלחמה. השאלה היחידה שנותרה, היא שאלת העיתוי: האם אפשר לפתוח מלחמה בשתי חזיתות עצימות, או לסיים תחילה ברפיח ואז להתפנות לצפון בכל הכוח.
שאלה נוספת: נגד מי נלחמים. האם נגד החיזבאללה או נגד לבנון. אם מדובר במלחמה נגד החיזבאללה, הרי שמדובר בהפסד ידוע מראש ואפילו בתבוסה. אין שום יכולת להשמיד ולאבד את החיזבאללה, בדיוק כמו שישראל מתקשה לעשות זאת בדרום מול החמאס. לחיזבאללה תהיה הלאה יכולת רקטית וברצונו של נסראללה, הוא יכול לשתק את כל העורף הישראלי.
אולם אם תוכרז מלחמה על לבנון ואיום פגיעה בתשתיות שלה, המשחק יהיה שונה. בעולם לא רוצים לראות בהרס לבנון: לא סעודיה, לא איראן, לא צרפת, לא ארה"ב וכמובן לא לבנון עצמה. אפילו נסראללה חושש מהרס לבנון. בשונה מסינואר שלא אכפת לו מחורבנה של עזה, נסראללה רואה את עצמו כפטריוט לבנוני.
לפיכך אם לבנון תיהרס ותיראה כמו עזה, זה יעורר התנגדות פנימית נגד החיזבאללה. זה אם כן הדבר היחיד שבנתיים מאיים על נסראללה וצריך לדעת כיצד להשתמש בו. עד שזה יקרה תמשיך ישראל במדיניות החיסולים כפי שעשתה שלשום עם ההתנקשות במפקד בכיר בחיזבאללה. נסראללה מצדו שיגר יותר מ-200 רקטות בתגובה לכל הגליל ולחופה של הכינרת, בהפגזה הכבידה ביותר מאז תחילת הלחימה.
לפי שעה ארה"ב מונעת מישראל לפתוח במערכה בצפון, אבל לכולם ברור שנקודת ההכרעה מתקרבת
השקרים והפייקים
מאחורי המבצע המוצלח לחילוץ החטופים: כך יכלו לרדת לטמיון חודשים של הכנות
שבוע לאחר המבצע המוצלח של חילוץ החטופים ובחמאס מתקשים להתאושש. ההלם וההפתעה עדיין ניכרים בתגובות שמשחרר ארגון הטרור העזתי. הלעג של תושבי הרצועה כלפי ראשי החמאס יחד עם התקשורת הערבית העוקצנית גורמים להם לפרסם סיפורי פייק ניוז על כל מה שארע.
אחד השקרים שכבר הפיץ החמאס הוא, שארה"ב סייעה לישראל לחלץ את ארבעת החטופים, באמצעות כוחות שהגיעו מהמזח הצף האמריקאי על חוף הרצועה. ארה"ב מיהרה להכחיש בתוקף את הטענה הזו.
פייק נוסף של החמאס, שנועד לטשטש את החקירה הפנימית ואת המחדל הביטחוני שלו, טוען כי במהלך החילוץ במחנה הפליטים נוסייראת, הרגו לוחמי הימ"מ בטעות שלושה חטופים ישראלים, כיוון שהם לא ידעו שהם מוחזקים במקום. השקר הזה נועד "להוכיח" שלא הייתה דליפה פנימית של החמאס, אחרת הימ"מ הישראלי היה מחלץ גם את שלושת החטופים הנוספים, שכביכול נהרגו במהלך הפעולה. מדובר כאמור בפייק מוחלט.
הפייקים הללו באים במקביל לתחקיר הפנימי של החמאס, שעושה הכול כדי לגלות מי העביר לישראל את "מידע הזהב" על מיקום החטופים. בחמאס חושדים שהשב"כ הצליח לגייס סוכנים משורותיו או מתוך מחנה הפליטים, והם אלו שסייעו לו בהכנת המבצע.
החשד המרכזי נופל על עיתונאי וצלם פלשתיני, עבדאללה אלג'מל, שעבד גם עבור ערוץ אלג’זירה. האיש היה במקביל פעיל חמאס והחזיק בבית משפחתו את החטופים אלמוג מאיר, אנדרי קוזלוב ושלומי זיו.
על פי הפרסומים, שוחח אלג'מל בטלפון הנייד שלו עם פעיל חמאס אחר בדוחא שבקטאר, וגילה לו שיש אצלו בבית שלושה חטופים. השב"כ הצליח ליירט את השיחה, ופתח במעקב אחרי המתרחש בביתו באמצעות סוכנים שגויסו בתוך המחנה. אחד מהם אף הגיע לביתו של אלג'מל כדי לעמוד מקרוב על סידורי ותנאי החזקת החטופים.
בחמאס חושדים שאותם סוכנים שהעבירו בזמנו לשב"כ את מקום מחבואו של מרוואן עיסא, הרמטכ"ל של הזרוע הצבאית של חמאס, במתחם תת קרקעי במחנה הפליטים נוסייראת, הם שהעבירו עתה גם את המידע על ארבעת החטופים. עיסא כזכור חוסל לאחר שכל המתחם הופצץ על ידי חיה"א.
המידע הנוכחי היה גם הוא מדויק להפליא והביא לפעולת החילוץ המוצלחת. עתה בודקים בחמאס האם יש תושבים מהמחנה שעוזבים לחו"ל מחשש לחייהם, לאחר שקיבלו כסף עבור המידע שמסרו לשב"כ.
בחמאס חוששים גם שהמבצע המוצלח יעודד תושבים נוספים ברצועה לשתף פעולה עם השב"כ הישראלי. ולכן כל מי שנמצא חשוד בקשר כלשהו, מוצא להרוג בפומבי כדי לסכל כל ניסיון של שיתוף פעולה עם ישראל.
בצד הישראלי שומרים כמובן על שתיקה מוחלטת בכל הקשור לחלק המבצעי של הפעולה. לא מן הנמנע שהמבצע המוצלח היה שילוב בין המודיעין האנושי ("יומינט") למודיעין טכנולוגי וליכולת מבצעית גבוהה של הלוחמים שביצעו אותה. ואסור לשכוח כמובן שחודשים ארוכים של הכנות יכלו ללכת לטמיון לאחר שמשאית החילוץ נתקעה בדרכה והייתה נתונה למתקפה קשה של חמושים בתוך המחנה. יד ד' סייעה ובחסדי שמיים מרובים הכול הסתיים בשלום.
היח"צ והלחץ
התנהלות מביכה: שרשרת הטעויות של נתניהו הגיעה לשיאה בפגישה שקיים בשבת עם החטופה
המרוץ בין נשיא המדינה הרצוג לראש הממשלה נתניהו, מי ישוחח ראשון עם החטופה נועה ארגמני היה מביך במיוחד, בפרט שהדבר נעשה בעיצומה של שבת קודש. נתניהו ספג על כך בצדק רב ביקורת רבה (ולטעמי אפילו פחותה מידי).
הגעתו לבית החולים לוותה בחילול שבת נרחב, כמו גם הצהרתו לאחר מכן לתקשורת. לא היה קורה דבר, אילו נתניהו היה ממתין עד צאת השבת, ורק אז נפנה לדבר עם החטופה ובני משפחתה. היח"צ מכניס אותו כל פעם מחדש ללחץ מיותר, שמא מישהו אחר יקדימנו ובעקבות כך הוא מרבה לשגות.
בפעמים הקודמות כאשר נקט בפעולות פומביות בשבת וספג על כך ביקורת, לשכתו מיהרה להתנצל. הפעם אפילו את זה לא עשתה. "הוא לא סופר את הנציגות החרדית ואת המחאות שלה", ניסו להסביר (ולחמם את האווירה) יריביו משמאל. אין מנוס מלומר שיש צדק (לשם שינוי) בדבריהם. נתניהו מרגיש שהנציגות החרדית בכיסו, ולכן מרשה לעצמו לעשות דברים שבהם נזהר מאד בעבר.
האבסורד הזה גובר, כאשר בוחנים את התנהגותו של נתניהו כלפי משפחות חטופים, שלא זכו לראות את יקיריהן חוזרים בחיים. במקרה כזה נתניהו לא מיהר להתקשר אליהן, וחלקן אינן סולחות לו על כך. בראיונות לתקשורת בני המשפחה מספרים כי לא זכו לקבל טלפון ניחומים מלשכת ראש הממשלה, אף לא לאחר ימים ארוכים. "נתניהו מתקשר רק כאשר יש הצלחות ובורח מכישלונות כדי שאלו לא ידבקו בו" הם אומרים.
ראוי לציין שחלק מהביקורת הזו הינה פוליטית מוצהרת, בפרט כאשר היא נשמעת מאנשי התקשורת והמחאה, שלפתע דואגים ל"כבודה של השבת". אולם יש גם משפחות שמציינות את זה בכאב אמיתי והיה ראוי שבסביבת נתניהו יפנימו זאת. אי אפשר לקחת חסות וליטול קרדיט רק על הצלחות ובד בבד לברוח מכישלונות.
אי אפשר לבקר את השמאל ובעיקר את אהוד ברק, שנוהג לזרוק על נתניהו את כל הכישלונות, וכאשר סוף סוף יש הצלחה בס"ד, הוא (ברק) משבח רק את הצבא תוך התעלמות מוחלטת מהדרג המדיני שאישר את הפעולה. אם "אתה הראש, ואתה אשם" בכישלונות, אז אתה הראש ואתה זכאי גם לקרדיט, כאשר יש הצלחות.
הביקורת הזו נגד ברק, נכונה כאמור בכיוון ההפוך גם נגד נתניהו: שרשרת הטעויות שלו אינה מסתיימת רק בנושא הפגיעה החמורה בקדושתה של השבת. נתניהו כאמור נעלם ונאלם כאשר מגיעות ידיעות על מות חטופים נוספים בשבי.
טעות נוספת עליה כבר דובר ונכתב, זו ההגעה שלו לקריית שמונה וההתעלמות המופגנת מראש העירייה המקומי אביחי שטרן. כל הניסיונות לומר כאילו הפגישות הללו לא היו אזרחיות אלא ביטחוניות, הינן מגוחכות, בפרט שלביקור נילווה נציג הליכוד המקומי. טעות אחר טעות.
פרישה וענישה
פיגוע פוליטי או יציאה בזמן הנכון מבחינתו: כיצד נתפסת פרישתו של גנץ מהממשלה?
בני גנץ וגדי איזנקוט פרשו מהממשלה כאשר הצפון עולה בלהבות, המלחמה בעזה נמשכת, החטופים עדיין בשבי ואין שום אור בקצה המנהרה. "לשם מה בכלל נכנסתם", שואלים אותם פעילי המחאה, שסבורים שכניסתם תרמה לשרידותה של ממשלת נתניהו. "אם הם לא היו נכנסים, נתניהו היה נופל מזמן", סבורים מתנגדיו.
גנץ אינו מצטער על כניסתו לממשלה. הסקרים הראו כי השיקול אז היה נכון. חלקם נתנו לו בזמנו 40 מנדטים – מספר שעולה על כל דמיון. רוב הציבור רצה אז בממשלת החירום כדי לראות שיתוף פעולה בצמרת הפוליטית. אותם סקרים הראו כי נקעה נפשו של הציבור מהקיצונים בשני המחנות. גנץ העניק אז את התחושה שהוא נמצא באמצע בדיוק, ומכאן מספר המנדטים האדיר, שקיבל בכל סקר אפשרי.
האיש שפרץ לפוליטיקה הישראלית לאחר שכיהן כרמטכ"ל ה־20 של הצבא, הצטייר כמבוגר האחראי, כאשר בכל נאום שלו דיבר על "אחריות ו"ממלכתיות". הציבור קנה את זה וכאמור גמל לו בתקופת כהונתו בממשלת החירום עם מנדטים רבים בסקרים בעיקר על חשבון מצביעי הליכוד ויש עתיד. הציבור ראה בו כמי שמוביל את המדינה יותר מכל פוליטיקאי אחר ושמו נישא בפי כל כראש הממשלה הבא.
השאלה עתה, כיצד תיתפס החלטתו לפרוש מהממשלה והאם אותו ציבור שתמך בכניסתו, יראה בו את הפוליטיקאי שפירק את האחדות בזמן מלחמה ויעניש אותו על כך. על פי הסקרים השבוע נראה כי הביקורת נגדו מגיעה משני צדי המתרס. הדבר מתבטא מיד בצניחה מאסיבית במספר המנדטים.
החלטתו לפרוש מהממשלה, יממה לאחר החילוץ של ארבעת החטופים, נחשבת לדעת אותו זרם מרכזי שתמך בו, כפיגוע פוליטי חסר אחריות. כל הדיבורים על "ישראל לפני הכול" התבררו כדיבורי סרק. גנץ נכנע לאנשי המחאה ולפרשנים הפוליטיים, והבחין גם שהוא מתחיל לרדת בסקרים, עקב ההססנות שלו בקבינט. במקום להביע עמדות נחרצות, הוא הצטייר כאמור כשר נטול השפעה, עד שהיו שלעגו לו שמידת השפעתו היחידה היא על סוג הכיבוד שמגישים בקבינט.
המחלוקת שלו עם נתניהו על עתיד הרצועה ב"יום שאחרי" וגם בנושא עסקת החטופים, העניקה לו את התירוצים שחיפש ליציאה מהממשלה. ככל שיעבור הזמן יתברר, האם הוא צדק בפרישתו, או שנהג בטיפשות ובפזיזות. בהקשר זה ראוי לצטט את אחד מחבריו, שטוען כי הוא מכיר אותו היטב עוד משירותם יחד בצבא.
המלצה ומליצה
תא"ל במיל אפי איתם מסביר כיצד גנץ מתקשה בקבלת החלטות וממליץ לו להחליף מקצוע
"ההיכרות שלנו היא רבת שנים", סיפר השבוע השר לשעבר תא"ל במיל' אפי איתם, בהתייחסו לגנץ ולפרישתו מהממשלה. "היינו מפקדים כמעט במקביל בחלק גדול מהשירות שלנו. אני קצת יותר ותיק ובכיר עד שהוא נעשה רמטכ"ל".
הדעה של איתם על חברו מימי הצבא נחרצת: "גנץ זה לא אידיאולוגיה. זו פסיכולוגיה". מיד לאחר מכן הוא מפרט: "כדאי וראוי לעקוב אחר החלטותיו בהיותו בצבא". כך לדוגמא בסיפור מדחת יוסף בקבר יוסף, פעל הצבא בפיקודו של גנץ בהססנות רבה ונתן למדחת יוסף לדמם למוות, כאשר נמנע מלהיכנס למקום ולחלץ אותו. הדבר חזר על עצמו גם כאשר גנץ היה מפקד יק"ל (יחידת הקישור ללבנון). בפיקודו של גנץ, הפנה הצבא עורף ובגד אז בבני הברית מצבא דרום לבנון. הצבא סגר את הגדר והותיר אותם טרף לחיזבאללה.
איתם ממשיך וטוען שכאשר גנץ היה אלוף פיקוד הצפון, הוא נמנע מלהורות לצבא להגיע לגדר הגבול, מתוך תפיסה כושלת שאם הצבא לא יורד לגדר, האויב גם לא יראה אותו וממילא יהיה שקט. "התפיסות שלו כשלו בזו אחר זו לאורך כל שירותו", אומר איתם.
מהי השורה התחתונה מבחינתך בכל הקשור לגנץ? נשאל איתם, ולא היסס לענות בציניות: "גנץ הוא איש גבוה עם עיניים כחולות נוגות. הוא לא מתאים לרגעים שצריכים להיות מנהיגים ולקבל החלטות קשות עם מחירים. לכן אני אומר לו תוך ידידות ארוכת שנים: לך הביתה ותמצא לך שדה עיסוקים אחר. יש לך נתונים לסוג של דוגמנות שבהחלט יכול להיות מבוקש".
מדובר בביקורת קשה, מליצית וצינית הנאמרת נגד גנץ מימין. אולם גם בשמאל לא חוסכים ב"מחמאות" לגנץ: "טוב שסוף סוף פרשתם, חבל שזה לא היה קודם". את החשבון הפוליטי עמו הם יעשו בהמשך. גנץ עוד יגלה שהפרישה שלו הזיקה לו מכאן ומכאן גם יחד. ככה זה כאשר מתקשים להחליט על דרך ברורה ומגמגמים נאום ללא שום תוכן.
מי שעלזו במיוחד על הנאום היו תושבים בעזה. סרטון שהופץ תוך כדי הנאום הראה אותם רוקדים ושמחים, כשהם מפרשים את הדברים של גנץ כהפלת הממשלה וממילא כסיום הלחימה.
הקפלניסטים כועסים
עד מהרה יגלה גנץ שהמאבקים באופוזיציה קשים יותר מאלו שהיו לו בקבינט המלחמה
פרישת המחנה הממלכתי מהממשלה לא הפתיעה אף אחד והייתה צפויה. זו הסיבה שאין שום טלטלה פוליטית כתוצאה מכך. למעשה, כבר כאשר גנץ נכנס לממשלה, ידעו כולם שמדובר בכניסה זמנית. הפרישה הייתה כל הזמן על השולחן.
בעודם בממשלה, נחשבו גנץ ואיזנקוט כ"אופוזיציה בתוך הקואליציה", וההערכה היא שעתה הם יהפכו ל"אופוזיציה בתוך האופוזיציה". גנץ התייחס לכך בנאומו ואמר כי הוא מתכוון לשמש כ"אופוזיציה אחראית", קרי לתמוך במהלכי הממשלה לפי העניין ולא לצאת נגד על כל דבר כפי שנוהגת האופוזיציה הנוכחית.
הדברים אמורים גם לגבי הפגנות המחאה. בנאומו הבטיח גנץ לצאת להפגין "על פי חוק ולא מתוך שנאה". במחאה לא אהבו את הדברים ואת הניסיון שלו לבדל את עצמו מהקפלניסטים. החשבון יוגש לו בעתיד.
עד מהרה הוא צפוי לגלות שהוא מחליף את המאבק שניהל בתוך הממשלה עם נתניהו, למאבק קשה לא פחות מול שאר ראשי האופוזיציה, שלכל אחד מהם יש שאיפות משלו לעמוד בראש המחנה. הם יעשו הכול לגמד את המחנה הממלכתי כדי לגרום לה להתכווץ בסקרים ולמנוע מגנץ את הבכורה.
מדובר באופוזיציה שונה לחלוטין מזו שגנץ מכיר, טרם הצטרף לממשלה. למפלגת העבודה יש יו"ר חדש, הרבה יותר כריזמטי מהיו"רית הכושלת הקודמת, ממנה סלדו כולם, כאשר האשימו אותה בהפסד בבחירות. כמו כן סער וליברמן הידקו את הקשרים ביניהם, ועל פי המסתמן ירוצו יחד בבחירות הבאות. גנץ לא יוכל להתעלם מהברית הזו ובמיוחד מליברמן, שרואה את עצמו כיום, כמי שהפך להיות יו"ר האופוזיציה בפועל. לפיד כמובן אינו מתכוון לוותר, והקשר הנוכחי שלו עם ליברמן וסער נעשה רק למטרה אחת: הקדמת הבחירות.
הרצון של גנץ הוא לשתף פעולה פוליטית עם שר הביטחון יואב גלנט, אם לא עכשיו, אז בהמשך. הדבר התבטא בנאום הפרישה, כאשר שיבח אותו במילים חמות במיוחד. "אתה מנהיג אמיתי ופטריוט ישראלי. למדתי להעריך אותך יותר בחודשים האחרונים. תעשה את מה שנכון".
אם זה היה תלוי בגנץ, אז נכון היה, שגלנט יפרוש מהליכוד ויסייע בהפלת הממשלה. בפועל גלנט לא מתכוון לנהוג כך למרות הצבעתו נגד עמדת הליכוד בחוק הגיוס. החלום של גלנט הוא להפוך ולהיות מנהיג המחנה מול נתניהו. לפי שעה בסקרים הפנימיים הוא נמצא אי שם בסוף העשירייה הראשונה, אחרי ברקת וישראל כץ.
גנץ לא יכול אפוא לבנות על גלנט, שמצדו כועס עליו בגלל פרישתו ובעיקר על שהשאיר אותו לבד מול נתניהו.
"מפלגת ראשי הממשלה"
ליברמן רואה עצמו כמי שצריך להוביל את מפלגת הימין החדשה ויש לו טיעון מקורי
עם פרישת "המחנה הממלכתי" חוזרת הקואליציה של נתניהו לגודלה המקורי – 64 מנדטים. במושגים פוליטיים ישראלים מדובר ברוב יציב ואיתן, בפרט לאחר סבבי הבחירות החוזרים ונשנים, שכזכור נגמרו ללא הכרעה.
גנץ אמנם מקווה שהמחאה נגד הממשלה תלך עתה ותתגבר בעקבות התפטרותו, אבל לנתניהו יש תכניות אחרות. בפועל הוא לא עשה כלום כדי להשאיר את המחנה הממלכתי בממשלה מלבד ציוץ רפה, שהעיד כי הוא נואש מראש מהאפשרות הזו. לפיכך יבקש נתניהו לבסס ולבצר את הקואליציה, כפי שכבר החל לעשות בפועל.
השאלה המרכזית היא מה יהא גורלו של קבינט המלחמה. בן גביר וסמוטריץ לא מתכוונים לחזור ולוותר, בעיקר לא בן גביר, שרואה כיצד הסקרים מחמיאים לו. בשום סקר הוא לא יורד ממספר דו ספרתי של מנדטים, ולכן דורש להתנהג אליו בהתאם.
עם פרישת גנץ, תבע בן גביר את מקומו בשולחן הקבינט. ספק רב אם נתניהו ייענה לבקשתו. מבחינתו עדיף כבר לפרק את קבינט המלחמה ולחזור לקבינט המורחב. ההערכה היא שבמקום קבינט המלחמה, יקיים נתניהו התייעצויות מצומצמות כדי לעקוף את בן גביר וסמוטריץ'.
המטרה המרכזית של נתניהו היא לעבור את כנס הקיץ של הכנסת בשלום. היעד: הבחירות בחורף הקרוב בארה"ב, שיובילו לחילופי ממשל אפשריים בבית הלבן. טראמפ נחשב לנשיא ידידותי יותר מביידן, למרות הביקורת שמתח בזמנו על נתניהו. בחירת טראמפ תסייע רבות לנתניהו בכל המישורים ולשם מועדות פניו. זו בדיוק הסיבה שאנשי המחאה רוצים לעשות הכול על מנת שלא להגיע לבחירות בארה"ב כשנתניהו יושב על כיסאו. ההפגנות יוחרפו בהתאם.
נתניהו מביט במקביל על ההתארגנות בימין להקמת מפלגה מאוחדת אחת, שתכלול את סער, ליברמן, בנט ויוסי כהן. מפלגה כזו מזכירה את "מפלגת המרכז" בעבר, בה ראו את עצמם ארבעת ראשיה, (יצחק מרדכי, אמנון שחק, דן מרידור ורוני מילוא) כמי שכל אחד מהם ראוי ומועמד לכהן כראש ממשלה. כך קורה גם עם המפלגה הימנית החדשה.
הציר המרכזי מתנהל בשיחות שבין ליברמן לבנט, שהודיע אתמול רשמית כי הוא חוזר לאחר שלוש שנים לפוליטיקה. ליברמן מתעקש הפעם לעמוד בראש ומגייס לטובתו את תוצאות הסקרים החוזים לו מספר מנדטים דו ספרתי. לדבריו, כל מפלגה אחרת בימין, סער, יוסי כהן או בנט, תתנדנד סביב אחוז החסימה באם היא תלך לבד, מלבד מפלגתו – "ישראל ביתנו", שמגלה יציבות ועולה מסקר לסקר.
ליברמן גם משתמש בטיעון מקורי נוסף: אני היחיד שהייתי שר בשלושת המשרדים החשובים: אוצר, ביטחון וחוץ. במערכת הפוליטית הנוכחית אין אף פוליטיקאי שעשה מסלול דומה, מלבד אחד, שמחזיק כיום בתואר נוסף: ראש הממשלה.
הצפון והחידלון
כישלון או הישג: מהו הדבר המרכזי שייזכר מכהונתם של גנץ ואיזנקוט בממשלת החירום?
יום אחד כאשר ההיסטוריונים ינסו לסכם את מה שארע בחזית הצפון בשבוע הראשון של המלחמה, ימים ספורים לאחר הטבח בדרום בשמחת תורה, הם יגיעו למסקנה, כי מי שמנע בצד הישראלי את פתיחת המערכה בחזית הצפונית, הם השרים הפורשים גנץ ואיזנקוט (גנציקוט). למעשה, זה הדבר המרכזי שהם עשו בשבתם בקבינט המלחמה במהלך שמונה חודשים עד פרישתם הסופית השבוע.
בעבר כבר כתבנו על כך, אבל עתה כאשר הם פורשים ראוי לחזור שוב בקיצור: הדבר שייזכר יותר מכל מכהונתם של ה"גנציקוטים" בממשלה, הוא מניעת המלחמה בצפון, ארבעה ימים לאחר הטבח.
תמונת המצב באותם ימים הייתה מפחידה וטורדת. הנה לקט מהיר: מחבלים עדיין הסתובבו בדרום (בזיקים). אנשי זק"א אספו מה שנשאר מהקיבוצים השרופים. העיתונאים הראשונים שנכנסו ליישובי העוטף, תיארו מחזות נוראיים. ב"יתד נאמן" התקבלו תגובות מקוראים, לחדול מלפרסם תיאורים של הניצולים, ובפיקוד העורף טעו ופרסמו הודעות לכל תושבי המדינה להיכנס למקלטים. התחושה הייתה קשה, ואפילו העולם מיהר אז לפרסם הזדהות עם הסבל הישראלי (דבר שהתחלף מהר מאד להודעות גינוי).
חזית הדרום הייתה אז במרכז העניינים עקב הטבח, אבל העיניים נישאו צפונה לנוכח החשש שהחיזבאללה מתכנן משהו דומה. הדיווחים דיברו על כלי טיס של החיזבאללה, שחגים באוויר ועל ראשי ישובים בצפון, שקוראים לתושביהם להישאר בבתים סמוך למקלטים.
כל זה הביא אז את מערכת הביטחון להמליץ על יציאה למתקפת מנע ישראלית, כדי למנוע מהחיזבאללה לתקוף. המטוסים קיבלו פקודת היכון, ובצבא המתינו לאישור הדרג המדיני. שר הביטחון גלנט, הרמטכ"ל הרצי הלוי ושאר צמרת הפיקוד, תמכו בפעולה. נתניהו היסס ונטה להתנגד, האמריקאים התנגדו ושאר חברי הקבינט המצומצם (השר דרמר והמשקיף ח"כ דרעי) התנגדו גם הם.
על פי הדיווחים, פנה אז דרעי בתחינות לצמד הגנציקוט, שייכנסו לממשלת החירום וימנעו את המלחמה בצפון. "זה פיקוח נפש", טען בפניהם. השניים נכנסו, הצביעו נגד והפעולה נמנעה. ימים יגידו מי צדק. מה שברור הוא ששמונה חודשים עברו והמצב רק הולך ומסלים. ייתכן מאד שפעולה מקדימה אז, הייתה משנה את התמונה כליל.
גלנט סבור עד היום שמדובר בטעות חמורה. לדבריו, העולם היה אז בעד ישראל והיה צריך לנצל את המצב כדי לתת מכה לחיזבאללה. מנגד סבורים בצד השני, שפעולה אז בצפון הייתה מביאה בהכרח למלחמה אזורית, פוגעת בפעולה נגד החמאס וגורמת לטילים רבים ליפול בכל הארץ.
כאמור אין לדעת מי צודק. מה שבטוח הוא שגנץ ואיזנקוט מנעו עם כניסתם אז לממשלה את התלקחות החזית הצפונית, וזה בעצם "ההישג" או "הכישלון" המרכזי שלהם בשמונת החודשים בהם היו בממשלה.
מחקר קר
גינוי ו"זעזוע" למחקר שהציג את השאלה: מי נרצח יותר בטבח – ימנים או שמאלנים?
מאז החלה המלחמה מנסים גורמים קיצוניים (מימין ומשמאל) לפלג ולסכסך בין הציבורים השונים באמצעות פרסום נתונים על מספרי הנרצחים והשתייכותם המפלגתית. במילים אחרות: מי נרצח יותר, ימניים או שמאלניים.
הדבר בא לידי ביטוי לא מכבר ב"חדשות 14" מפיו של ד"ר ליעד לוי, פיזיקאי שהוגדר כאיש היי טק. באמצעות מחקר שלווה בשקפים, גרפים וטבלאות הצביע על "התופעה" לפיה ביישובים שהצביעו שמאל בבחירות, נרצחו יותר אנשים. הבדיקה שלו כללה 40 יישובים, והמסקנה שלו הייתה שבסופו של דבר נרצחו פי עשרה מצביעי שמאל לעומת מצביעי ימין.
הדיון שהתפתח באולפן בעקבות המחקר שלו, עסק בשאלה "האם עמדות פוליטיות מצילות חיים". בין "הנימוקים" שעלו בדיון: האם ביישובים ימניים הנשק זמין יותר והתרגולים תכופים. לעומת הקיבוצים משמאל, שסמכו בעיקר על הצבא, שכידוע כשל ברגע האמת. כמו כן נטען כי הימנים רואים בעזתים אויב, בעוד השמאל ראה בהם פרטנר עתידי לשלום.
צמד המגישים ניסה להסתייג מהמחקר ובעיקר בין החלוקה של מצביעי הקואליציה מול האופוזיציה, תומכי ראש הממשלה לעומת מתנגדיו. בדבריהם הבהירו כי אין קשר בין עמדה פוליטית לבין הסיכוי להירצח בפעולות טרור. כמו כן טענו כי המחקר לא החשיב את הנרצחים בשדרות ובאופקים וכן בבסיסי הצבא. בדיקה זו הייתה משנה את המסקנות ואת המספרים של עורך המחקר.
כך או כך, המחקר הזה הרגיז מאד את יריביו של נתניהו והם יצאו בחמת זעם נגד "חדשות 14" על שהעז לפרסם את הדברים, ובכך כאילו קבע כי מי שיצביעו לנתניהו יישארו בחיים, ומי שיצביעו נגדו, אחת דינם…
מדובר כמובן בעיוות מוחלט של הדברים, אבל כאשר יש הזדמנות לתקוף, מנצלים אותה עד תום. לצורך כך גויסו גם חלק ממשפחות החטופים שצוטטו בתגובה ל"מחקר" באומרן כי מדובר ב"פרסום מניפולטיבי, מפלג, שקרי ומתיר דם".
בחדשות 14 חזרו והסבירו כי הם מסתייגים מהמחקר ועשו זאת גם במהלך הצגת הדברים. אולם ההסתייגות הזו לא מנעה כאמור את הביקורת נגדם. אלא שהגלגל מסתובב והצביעות חוגגת – כפי שנשמע מיד.
גינוי סלקטיבי
השיחה במעמקי האדמה בין חטופה (ללא שם), ששוחררה בעסקה הראשונה לחיים פרי הי"ד
השבוע קרה מקרה הפוך לחלוטין, שדווקא זכה לחשיפה נרחבת ב"חדשות 12", אותו ערוץ שתקף, גינה ו"הזדעזע" מהאייטם בקטע הקודם.
זה החל בדיווח של העיתונאית סימה קדמון, שאינה מסתירה את עמדתה נגד נתניהו וכותבת בכל הזדמנות נגדו. קדמון כתבה על ארבעת החטופים שנהרגו בשבי החמאס והתייחסה לאחד מהם: חיים פרי הי"ד, תושב ניר עוז בשנות ה-80 לחייו, שנחטף בשבעה באוקטובר לעזה, ועוד קודם היה אחד המתנגדים ל"מהפכה המשפטית" של הממשלה הנוכחית. במילים אחרות: מדובר באיש שמאל שלא הסתיר את עמדותיו הלגיטימית.
קדמון מצטטת את אחת החטופות, ששוחררו בעסקה הראשונה, קיבוצניקית שפגשה את פרי במקום שביה במנהרות חמאס. "המפגש היה טעון ומדכא", כותבת קדמון. "זה קרה במעמקי האדמה מתחת לחאן יונס בשבוע הראשון של השבי". החטופה אמרה לפרי כי להערכתה כל החטופים ישוחררו תוך חודשיים.
"פרי חשב שהיא נאיבית", כותבת קדמון, "זה ייקח מינימום שנתיים" אמר לה. "מדוע? אנחנו כולנו זקנים עם מחלות רקע. לא ישאירו אותנו" אמרה לו. פרי השיב: "כי זה ביבי ואנחנו שמאלנים".
עד כאן הסיפור של קדמון, שמגיע כמובן ללא שם החטופה, מה שלא מוסיף לאמינותו. אך טבעי היה ש"חדשות 12", שגינו בזמנו את חדשות 14 על הניסיון לשייך את הנרצחים על פי מידת הצבעתם, יגנו בתוקף גם את הפרסום הזה, או לפחות יתעלמו ממנו. תחת זאת הדהד הערוץ את הדברים ועסק באייטם הזה באריכות ללא שום הטלת ביקורת והסתייגות. אין מנוס מלקבוע כי מעבר להעמקת הפילוג והשסע בין המחנות, לא היה שום צורך באייטם הזה, שגם כך אמינותו מוטלת בספק. והערה נוספת לסיום: רוב החטופים ששוחררו עד כה אינם שייכים למצביעי הימין. אבל זה באמת פחות מעניין
הטור נכתב ופורסם למדור "מקור נאמן", בעיתון "יתד נאמן"
