הבג"צ הותיר את מדינת ישראל ללא שכבת הגנה \ אריה זיסמן

הגיוס והפולמוס

הבג"צ פגע בהחלטתו במערכת כיפת הברזל והותיר את מדינת ישראל ללא שכבת הגנה

אין מילים לתאר את ההחלטה שקיבל השבוע הבג"צ. כל מילה שתנסה להסביר עד כמה ההחלטה הזו מקוממת, מתריסה ומנותקת, תפחית מהסכנה הגדולה שלה. גדולי ישראל שליט"א ששמעו על ההחלטה בעודם בארה"ב בעיצומו של המסע להצלת עולם התורה, הרחיבו על כך בדבריהם הנוקבים בכנסים ובעצרות בהם נטלו חלק רבבות. התגובות ודברי החיזוק לאור המצב יימשכו גם לאחר הגעתם בס"ד ארצה.

לפני שנעבור לנתח את ההשלכות הפוליטיות של ההחלטה, לכך מיועד מדור זה, ראוי שנתייחס תחילה למצב הנוכחי באזור ולהשפעת ההחלטה של הבג"צ עליו. השבוע אמנם כבר כתבו על כך אך ראוי לחזור שוב ולחדד, והפעם מנקודת מבט ביטחונית מהשטח.

במבט שטחי נמצאת מדינת ישראל בשתי חזיתות מלחמה: בדרום ובצפון. בחזית אחת יש מלחמה רשמית ובשנייה מלחמה מעשית. בפועל מדובר בחזיתות רבות ורחבות יותר: איראן, החותי'ם, המילציות מעיראק, חזית יו"ש, חזית מדינית מול העולם, ואפילו חזית דיפלומטית מול ארה"ב לנוכח משבר החימושים.

האויבים מביטים לעברנו מכל עבר ומחכים להזדמנות הראשונה, בה יוכלו לבצע את זממם להשמיד חלילה ולהחריב. מחסום הפחד נשבר, והדבר מתבטא בעיקר באיראן, שם מצייץ מידי יום, המנהיג העליון חמינאי, דברים חמורים בעד השמדת מדינת ישראל.

כרגע, החזית המעיקה ביותר היא חזית הצפון, בה יכולה להיפתח מלחמה בהפתעה בכל רגע. הסיכון נוגע לתרחיש של מיסקלקולציה. פירוש: הרג גדול של לוחמים או אזרחים באחד הצדדים, או חשש ממתקפת פתע של צד כלשהו, תוביל את הצד השני לפתוח בתקיפה מקדימה משלו. כל צד מפרש בדרכו את המעשים של הצד השני, ויבקש להקדים אותו בצעד אחד. הדבר עלול להביא לפירושים מוטעים, שיגררו למלחמה קשה, שתסב ח"ו נזקים בלתי מבוטלים לעורף.

כל המומחים מודים שלבנון אמנם תספוג מכה קשה ואנושה, אבל גם הצד הישראלי עלול לספוג ל"ע נזקים, עקב פרויקט הטילים המדויקים של החיזבאללה. הכטבמי"ם שמשוגרים ארצה על ידי האוייב מצליחים להפתיע שוב ושוב, ובמקרה של מלחמה, הם יגיעו ארצה בנחילים רבים.  

ארה"ב מצדה כבר הודיעה כי היא לא תוכל להגן על ישראל, כפי שעשתה כשהאיראנים תקפו. האמריקאים גם ציינו כי הם לא משוכנעים שכיפת הברזל הישראלית תוכל לעמוד בהגנה מליאה על העורף ועל מתקני התשתית. החיזבאללה מצדו עושה כל מאמץ לנטרל את כיפות הברזל ומערכות ההתרעה בישראל עוד לפני פרוץ המלחמה, כדי להקל עליו את המלאכה בהמשך. מידי פעם משחררת הצנזורה מידע על פגיעה בכיפת ברזל או במתקנים צבאיים אחרים.

במצב שכזה אין ספק שיש צורך בכיפת ברזל מסוג אחר: כיפת ברזל תורנית שתגן על עם ישראל. וכאן אנו מגיעים לנקודה: החלטת בג"צ השבוע עלולה להותיר את המדינה ללא שכבת הגנה. זו פעם ראשונה שהמדינה מצהירה רשמית, שהיא לא תתמוך בלימוד התורה. השופטים, כל התשעה – שמרנים וליברלים כאחד, לא הזכירו בכל 42 העמודים שלהם, ולו פעם אחת את ערך לימוד התורה.

זו אפוא הסכנה האמיתית הנובעת ישירות מהחלטת הבג"צ השבוע. עתה לאחר שהבהרנו זאת, אפשר להיכנס לקלחת הפוליטית השבועית ולנסות להבין לאן הולכים מכאן. 

התפתלות לצורך התקפלות

גלנט נגד נתניהו ב"חדרים הסגורים" בארה"ב ואדלשטיין נגד נתניהו ב"חדרים הפתוחים" בוועדת חו"ב

הסדק שנפער בליכוד ובקואליציה בשבוע שעבר סביב "חוק הרבנים", התרחב השבוע עם פסיקת הבג"צ וחוק הגיוס. התחושה היא שקיימת אווירת הפקרות בליכוד, איש הישר בעיניו יעשה ללא משמעת קואליציונית וללא חשש מבחירות. הפחד מנתניהו גם הוא עבר והדבר מתבטא בהתנהגות הח"כים וחלק מהשרים.

שר הביטחון גלנט השוהה בארה"ב מכבס את הכביסה השחורה בפומבי ועוקץ את נתניהו בעניין המשבר עם ארה"ב סביב נושא החימושים, בהכריזו: "מחלוקת פותרים בחדרים הסגורים". נתניהו יצא כזכור בסרטון פומבי בו הבליט את המחלוקת עם ארה"ב כשהוא קורא לממשל להימנע מלעכב את החימושים.

ובעוד גלנט סונט בנתניהו "בחדרים הסגורים" נרשמת מחלוקת ב"חדרים הפתוחים" בין נתניהו ליולי אדלשטיין סביב ההצבעה בוועדת חוץ וביטחון בשני נושאים: חוק הגיוס וחוק הארכת גיל הפטור למשרתי מילואים. במקרה הראשון הודיע אדלשטיין כי יקדם את החוק רק "בהסכמה רחבה", דהיינו בהסכמת האופוזיציה. במקרה השני, של הארכת גיל הפטור למשרתי מילואים, אמר כי לא יעלה את העניין להצבעה, כל עוד אין עליו הסכמות.

נתניהו מיהר לזמן את אדלשטיין לשיחת הבהרה, שהסתיימה ללא פתרונות. בסביבתו של ראש הממשלה אומרים כי השניים, גלנט ואדלשטיין, מתואמים להפלת הקואליציה ולהקדמת הבחירות. התחושה היא שמי שיפיל בסופו של דבר את הממשלה, לא יהיו המפלגות החרדיות ולא האופוזיציה, אלא גורמי ליכוד פנימיים, אותם שמתנגדים לחוק הגיוס.

בין השמות המוזכרים לבד מגלנט ואדלשטיין, גם השר ניר ברקת, והח"כים טלי גוטליב, אלי דלל, אליהו רביבו, דן אילוז. "עתידם הפוליטי מאחוריהם, ואין להם מה להפסיד ולכן הם הולכים על הראש של נתניהו", סבורים גורמים הקרובים לראש הממשלה. 

אדלשטיין מצדו ניהל בחודשים האחרונים קרב עיקש להעברת חוק הגיוס לוועדה שלו, והתנגד ליוזמה שהייתה בסביבת נתניהו להקים וועדה מיוחדת לצורך כך בראשות ח"כ אופיר כץ מנאמניו של ראה"מ. אדלשטיין שנחשב כאופוזיציה בתוך הקואליציה מאז שלא מונה לשר, מצהיר כי הוא מתכוון להישאר בליכוד ולא לעזוב. אולם במערכת הפוליטית לא ירימו גבה אם בבחירות הבאות הוא יאייש את צמרת מפלגת הימין החדשה.

בשלב זה אדלשטיין אינו חוזר בו מדרישתו ל"הסכמה רחבה" בחוק הגיוס. עם זאת בשיחה הקשה עם נתניהו, הבהיר שאינו מנסה ליצור מרד פנימי בליכוד או לקרוא תיגר. תחת זאת ניסה להסביר את המציאות הפוליטית המורכבת: הקושי למצוא נוסח חוק, שיזכה מצד אחד לתמיכת כל ח"כי הליכוד ויזכה גם לתמיכה של המפלגות החרדיות במליאה.

בד בבד שיגר אדלשטיין מסרי פיוס לפיהם הוא לא נותן וטו לאופוזיציה, אלא בעצם מסנדל אותם לתוך החוק. "ברגע שהצבא יסמוך ידיו על החוק, תהיה להם בחירה: או להצביע בעד הצבא או להצביע נגד הצבא". בקרוב נדע האם מדובר בהתפתלות או בהתקפלות.  

ירי בנגמ"ש

נאום התוכחה של ח"כ הרב אשר לח"כי הליכוד: "הגיע הזמן שתחליטו, הלנו אתם או לצרינו"

נתניהו נמצא במלכוד פוליטי בעייתי פנימי. הוא לא יכול להזיז את יולי אדלשטיין מראשות ועדת החוץ והביטחון, כיון שרק אדלשטיין יכול לגייס עבורו תמיכה בחוק הגיוס גם מחברי האופוזיציה. מנגד, הוא רואה כיצד ח"כים מהליכוד עושים שבת לעצמם ומאיימים להצביע נגד החוק. בד בבד במפלגות החרדיות מצפים ממנו (בצדק) "לצופף שורות" ולפתור את הבעיות שלו מבית על מנת להביא את הקואליציה לתמיכה בחוק.

ח"כ הרב יעקב אשר, היטיב להגדיר את המצב בנאומו השבוע בכנסת, כאשר פנה לאותם חברי ליכוד, והזכיר להם את הסיפור על ספינת הנוסעים שנתקלה בסופה חזקה, והדבר הראשון שהשליכה לים היה את הטלית והתפילין של אחד הנוסעים.

"אנחנו נמצאים בתקופה, שכל מה שקשור לדת ולמסורת ישראל מותקף באופן אוטומטי בשצף קצף, רווי שנאה עם ניחוח של ימים אפלים", אמר, וציין כי בימים האחרונים הצטרפו גם חברים מהליכוד למקהלת השנאה מהאופוזיציה, המלבה אש הסתה כנגד הציבור החרדי. בדבריו הזכיר את ההליכה המשותפת של החרדים עם הליכוד לאורך שנים ארוכות, כמי שמייצגים את הציבור המסורתי. "והנה במקום לעזור ולחזק את השותפות הטבעית הזו, אתם הופכים לגייס חמישי של האופוזיציה ומבקשים לזרוק את התפילין והטלית מהאוניה, כאילו זה מה שיציל אתכם".

"אני שואל אתכם: האם אתם חושבים, שהפכתם פתאום לפרח מוגן של לפיד ומקהלת השטנה הזו? כל מה שמעניין את החבורה הזו, זה להפיל את נתניהו ולהפיל את הליכוד, ובדרך הם ידרסו את כולם, כולל אתכם לפי התור".

לאחר מכן התחשבן ח"כ הרב אשר עם אותם חברי ליכוד והזכיר כי הציבור החרדי משלם טבין ותקילין את מחיר השותפות הזו בדברי הסתה חמורה נגדו. "אתם הרי יודעים שאם היינו הולכים יחד איתם, לא היינו סובלים את מחיר ההסתה הנוראה הזו שעובר על הציבור החרדי,  את כל זה אנחנו סופגים רק בגלל שהלכנו אתכם. הגיע הזמן שתחליטו, הלנו אתם או לצרינו? תודיעו לנו ונסיק את מסקנותינו לבד".

שורה תחתונה:  אם הקואליציה לא תגיע להסכמה פנימית, דרכה של הממשלה קצרה. הרצון של נתניהו הוא לצלוח את ארבעת השבועות הבאים עד סוף מושב הקיץ. לאחר מכן יש לו ארבעה חודשים עד סוף אוקטובר. שבוע אחר כך יתקיימו הבחירות בארה"ב (טרמפ מוביל על ביידן). ושינויי הממשל יסייעו כמובן לנתניהו. בתוך ארבעת החודשים הללו יכולים להתרחש אירועים רבים: מלחמה בצפון, חיסול סינואר, החזרת חטופים ועוד אירועים נוספים שיכולים להשפיע כמובן גם על המצב הפוליטי.

מיארה מיהרה

היועמשי"ת לא המתינה ושעה קלה לאחר החלטת הבג"צ דרשה לתת לה משמעות מעשית

מיד לאחר ההחלטה המקוממת של הבג"צ, החלו לזרום פרשנויות שונות באשר למשמעותה המעשית מבחינת הצבא ומבחינת מערכת הביטחון. תשעת השופטים קבעו פה אחד כי בהעדר חקיקה יש לגייס את תלמידי הישיבות, אך לא ציינו את אופן הגיוס.

השופט עוזי פוגלמן, המשמש כממלא מקום נשיא ביהמ"ש העליון הותיר מגרש פתוח לפרשנות משפטית, דבר שגרם לחשוב, שהצבא יוכל להימנע מצעד מעשי של יישום הגיוס בתואנות שונות. כל זה הוביל אפוא למחשבה (תמימה) שעדיין לא נאמרה המילה האחרונה. אולם פוגלמן ידע שיש לו "חמור משפטי" שיעשה עבורו את העבודה.

התגובה הראשונה הגיעה (כצפוי) מאביגדור ליברמן, שביקש לרכב על פסק הבג"צ. "יש שופטים בירושלים" אמר ליברמן בנוסח בגין, כשהוא מנסה מן הסתם להדחיק, מה חשב בזמנו על מערכת המשפט כשהיה תלוי בחסדיה. מיד לאחר מכן קרא ליברמן ליועמש"ית להוציא צווי גיוס לתלמידי הישיבות, כצעד מעשי של הכרעת הבג"צ.

ליברמן (חברו ושותפו של גדעון סער) ידע כנראה מדוע הוא פונה ליועמשי"ת. ואכן לא עברה שעה קלה ובהרב מיארה מיהרה להעביר הנחיות אופרטיביות למערכת הביטחון, להיערך לגיוס מידי של 4,800 תלמידי ישיבות לפי הפירוט הבא:  1,800, שמתגייסים בממוצע כל שנה כבר עתה. ועוד 3,000 שהצבא התחייב בבג"ץ כי הוא ערוך לגייס מידית.

היועמשי"ת לא הסתפקה בכך ואסרה לבצע פעולות לעקיפת האיסור (שכבר הוציאה לפני כמה חודשים) על הקצבות עבור תלמידי ישיבות ואברכים, שאיבדו את מעמד דחיית השירות. כמו כן קבעה לעצור תקציבים נוספים, כשהיא מתכוונת להנחות במעונות יום, ארנונה וכו'. לדבריה, ההנחיות בנושא הזה יתפרסמו על ידה בעתיד הקרוב.

אם הבג"צ היה הוגן בפסיקותיו, הוא לא היה מאשר ליועמשי"ת לעצור שרירותית את כל התקציבים, כל עוד לא שוגרו צווי גיוס לכלל התלמידים והאברכים. משפטנים שהתראיינו כאן בעבר ציינו כי אין כל הצדקה לעצור תקציבים, כל עוד אין צווים ואין בקשת גיוס.

אבל הבג"צ והיועמשי"ת כבר הוכיחו שהם פועלים יחד לכל אורך הדרך. כפי שראינו בשבוע שעבר במקרה נוסף, שיפורט מיד.

ביקורת רוחבית

שאלה תיאורטית: מה היה קורה לו היו מגיעים כל "חייבי הגיוס" בבת אחת ללשכות?  

בשבוע שעבר מנע הבג"צ ממבקר המדינה, לחקור את הצבא על מחדליו לאורך שעות ארוכות בטבח הנורא בשמחת תורה. בכך נענה הבג"צ לבקשת היועמשי"ת, שהתנגדה לחקירת המבקר. תחת זאת הציע הבג"צ רק חקירה של ועדת חקירה ממלכתית.

הסיבה ברורה: חקירת מבקר המדינה מתניהו אנגלמן, נגד הצבא לא תפגע בנתניהו, לעומת ועדת חקירה ממלכתית באמצעות שופט שימונה ע"י הבג"צ, שתפנה את מירב הביקורת והאשמה נגד ראש הממשלה. הכול כל כך שקוף ואפילו לא מנסים להסתיר זאת. הבג"צ והיועמשי"ת רוצים לשלוט על החקירה ולא ייתנו לאף אחד לקלקל להם את התכנית ואת החגיגה.

ובחזרה לחוק הגיוס: היו מי שאמרו כי אם באופן תיאורטי היו מגיעים השבוע ללשכת הגיוס, מיד לאחר פסיקת הבג"צ, 65 אלף דחויי הגיוס, הצבא לא היה משתלט על האירוע ומורה לכולם לחזור הביתה. השאלה שנשאלה הייתה: האם גם במקרה כזה הייתה הצדקה ליועמשי"ת לפגוע בתקציבי הישיבות.

"מנהיגי הציבור החרדי נהגו באחריות כאשר לא קראו לכולם להגיע ללשכה, יכול היה להיווצר כאן כאוס משפטי מערכתי", התבטאו השבוע משפטנים חרדים, שבחנו את הנושא לעומקו.

כך או כך, הביקורת על פעילותה של בהרב מיארה, היא רוחבית ומגיעה גם מ"התנועה למשילות" הטוענת כי היא מנסה להשתלט על כל השירות הציבורי ולמנות בעצמה את נציב שירות המדינה בניגוד לכל כללי האתיקה. "צריך למנות נציב לפי החוק ולא לתת לה להשתלט על זה", טוענים בתנועה למשילות ומציינים את הרעב הבלתי נלאה של היועמשי"ת לשלוט על הכל.

ולקינוח, חשוב להזכיר גם את דבריו השבוע של יו"ר ועדה החוקה, ח"כ שמחה רוטמן, שטען כי היועצת המשפטית לממשלה לוקחת סמכות בעניין ההפגנות האלימות נגד הממשלה ונגד נתניהו, ולא מאפשרת לצמצם אותן, אך מתנערת מאחריות כאשר יש נפגעים. "לאנרכיה ברחובות יש מחיר. הדם על הידיים שלה באופן מלא", הזהיר. ואכן האלימות בהפגנות הפכה למסוכנת ביותר (כפי שנרחיב בהמשך) 

סער מסתער

מהי ההצלחה הבלתי מבוטלת הרשומה בלעדית על שמו של יו"ר הימין הממלכתי

אי אפשר לזלזל בח"כ גדעון סער, ובכישוריו הפוליטיים המיוחדים. מדובר בעוף פוליטי מזן נדיר, שמעדיף למצוא משענת פוליטית יציבה על מנת להיאחז בה ולעבור דרכה את אחוז החסימה, ובלבד שלא יצטרך להתמודד לבד. זה כוחו ואלו כישוריו.

במערכת הפוליטית (בעיקר בסביבתו של גנץ) לועגים לסער על כך, וטוענים כי אין לו שום כוח אלקטוראלי עצמאי. לדבריהם, ללא חיבורים נכונים, הוא יוכל להיות לכל היותר, פרשן פוליטי (מבחוץ) כמו איילת שקד. ובכל זאת אפשר לרשום לסער הצלחה בלתי מבוטלת הרשומה על שמו. הצלחה שאין לאף אחד באופוזיציה מלבדו. 

סער הצליח בחכמה רבה ובעורמה פוליטית למנות את ראש הממשלה, שקובע כאן הכול. לא מדובר בראש הממשלה נתניהו, אלא ב"ראשת הממשלה", הנושאת רשמית את התואר "היועצת המשפטית לממשלה", אך מתפקדת בפועל כראש ממשלה לכל דבר. גלי בהרב מיארה, היא זו שקובעת, פוסקת ומחליטה בכל נושא, והיא למעשה "בעלת הבית" האמיתית של המדינה.

אז מי אמר שסער לא מוכשר? אין עוד שום אדם במערכת הפוליטית שהצליח כמותו, לנצל באופן כה בולט את תפקידו בעבר כשר המשפטים, ולמנות ללא שום חשש, ראש ממשלה (ראשת) שעושה את כל רצונותיו הפוליטיים: אם הוא חבר בממשלה (בקדנציה הקודמת), היא שותקת ומאשרת הכול. אם הוא נכנס לממשלה כשותף (עם פתיחת המלחמה), היא שוב ממתנת את ביקורתה. והנה כאשר הוא יוצא לאופוזיציה, שוב נשמע קולה.

השליטה של סער מוחלטת. אין אף אחד במערכת הפוליטית עם כוח שכזה. גם לא נתניהו. לא לחינם נלחם סער במלא כוחו למינוייה. זאת למרות שהשופט גרוניס, בשבתו בוועדת מינויי הבכירים, פסל אותה בזמנו וסבר שהיא לא מתאימה לתפקיד בשל חוסר ניסיונה. בהרב מיארה חייבת לסער את המינוי ונראה שהיא מחזירה לו כפליים.

הכוח הזה של סער בשליטתו האבסולוטית על בהרב מיארה, הוא זה שמקנה לו עמדת מיקוח מול ח"כ אביגדור ליברמן, שהבטיח לו (לפי הפרסומים) את המקום השני באיחוד הצפוי ביניהם לקראת הבחירות הבאות. באופן טבעי זה לא היה צריך לקרות, משום שליברמן מחזיק בסקרים ב-14 מנדטים וסער לא עובר את אחוז החסימה. לפיכך הוא לא היה צריך לתת לסער מקום גבוה יותר מהחמישי או השישי ברשימה. אולם סער יקבל את המקום השני (אלא אם תהיה מפלגת ימין גדולה יותר, עם בנט ויוסי כהן ואז סער יוזז לרביעי).

גם ליברמן מבין שסער מביא עמו לרשימה נדוניה רצינית: שליטה במרכזי הכוח והכובד של כל ההכרעות במדינה המוטלות על הפרק. הכוח הזה של היועצת המשפטית מתבטא לאורך ולרוחב בכל נושא, והשבוע זה קרה לאחר פסיקת הבג"צ על חוק הגיוס כפי שראינו לעיל.  

הסתה והסטה

גינויים סלקטיביים: יש הסתה שראויה לגינוי ויש הסתה שאפשר להתעלם ממנה כאילו אינה קיימת

"הגענו לשיאים קשים ביותר של הסתה נגד ראש הממשלה", קבע אחד מהפרשנים הבכירים של חדשות 12. "זה עלול להיגמר רע ביותר", פסקה אחריו הכתבת הפוליטית של אותו ערוץ. שניהם המשיכו והזכירו את מה שקרה בזמנו ליצחק רבין, ולא חסכו בגינויים חריפים נגד המסיתים.

הדו-שיח הזה התנהל בקדנציה הקודמת כאשר מפגינים הניפו שלטים וקראו קריאות מחאה נגד נפתלי בנט, שהחזיק (בהונאה) בתפקיד ראש הממשלה. התקשורת "נחרדה" אז לחייו ויצאה להגנתו, כאשר היא מגנה בחריפות את "ההסתה" נגדו, מחשש שזה עלול להביא למעשים קיצונים נגדו. השם יגאל עמיר הוזכר שוב ושוב בדיווחים ובפרשנויות. 

והנה עתה כאשר רמת ההסתה נגד נתניהו מגיעה לטירוף חסר תקדים, כאשר דוברי המחאה   עומדים על הבמה וקוראים לו בפומבי "שטן", משווים את ילדיו, לבנים של סדאם חוסיין (שחוסלו), מאחלים לו שביתו ייחרב ושמו יימחה, ומשתמשים בכל קללה אפשרית נגדו ("מחה נמחה את זכר נתניהו"), נרשמת שתיקה תקשורתית מעיקה ומבישה.

בשבוע שעבר זה היה עם שקמה ברסלר, מנהיגת המחאה, שציינה כי נתניהו מחייך כאשר קציני העיר דופקים בדלתות (ומודיעים לבני המשפחות על אובדן יקיריהם). השבוע זה נמשך עם עוד דוברים מרכזיים מאנשי המחאה, דוגמת אלוף במיל' גיא צור, שהתבטא באומרו: "נתניהו הוא בוגד, אויב העם". התבטאות נוספת דומה נגד נתניהו נשמעה מפי אהוד בר נור מפעילי "אחים לנשק": אם שואלים מי האויב האמיתי, אתה או נסראללה, אני אומר שאתה האויב האמיתי"! 

מדובר בהתבטאויות הרבה יותר חמורות מאלו שנאמרו בשעתו נגד יצחק רבין, בהפגנות הימין נגד אוסלו. אגב, באותן הפגנות, כאשר מפגיני ימין כינו את רבין "בוגד", נחלץ יו"ר האופוזיציה דאז בנימין נתניהו להכריז מעל לבמה: "הוא לא בוגד, הוא טועה בגדול, והוא גם יפנה את דרכו, אבל הוא איננו בוגד". למרות כך בשמאל מאשימים אותו (עד היום) כי הוא אחראי להסתה דאז ולכן הוא נושא באחריות לרצח.

במקרה הנוכחי, כאשר ההסתה נגד נתניהו גוברת, אין שום קולות גינוי ממנהיגי האופוזיציה, גנץ, לפיד, סער וליברמן. כולם ממלאים את פיהם מים, כולל היועמשי"ת. אם חלילה ההסתה המסוכנת הזו תהפוך למעשים, איש מהם לא יוכל לרחוץ בניקיון כפיו. למרבה הפלא, גם נשיא המדינה יצחק הרצוג, שותק ואינו מגנה את קמפיין ההסתה המסוכן הזה.

בצר לו נחלץ נתניהו להגן על עצמו ובראיון (נדיר) שהעניק ל"ערוץ 14", התייחס להסתה נגדו ואמר: "מי שקורא לי דיקטטור לא מכיר בדמוקרטיה". כאשר נשאל כיצד הוא מתייחס להתקפות נגד בני משפחתו, השיב: "זה כואב לי מאד. אני בנאדם בשר ודם".

בדבריו התייחס גם לאמירה המקוממת של שקמה ברסלר, נגדו וציין כי זו התבטאות שמעוררת שאט נפש. "אני בן למשפחה שכולה ואני יודע מה עובר על בני משפחה שמודיעים להם שבן משפחתם נפל. חייב להיות גבול".

שורה תחתונה: במקום שהתקשורת תעסוק ותגנה את מי שמסית, היא מעדיפה להסיט את הדיון לטובת המחאה. בקטע הבא.

המחאה וגלגוליה

לא צריך סיבה: המחאה האלימה שחזרה וחודשה זוכה כצפוי לתמיכה ולגיבוי תקשורתי

האהדה הרבה המופגנת בתקשורת כלפי הפגנות המחאה, אינה דבר חדש ונכתבה כאן פעמים רבות בעבר. לעיתים נראה שהחמ"ל של ההפגנות יושב ממש בתוך אולפני התקשורת וקורא לאנשים לצאת מהבתים ולהצטרף להפגנות. הכתבים מלוים בצמוד את המפגינים, מגנים את המשטרה, שמנסה למנוע את חסימות הכבישים והאלימות, ותופסים צד ברור בכל המאבק הזה. שקמה ברסלר ושאר החברים "הקפלניסטים" שורפים את הרחובות ומדליקים את המדינה, וזוכים לגיבוי ולתמיכה.

מדובר כזכור במחאה, שלובשת ופושטת צורה כשמטרתה אחת: להפיל את הממשלה והעומד בראשה. הרעיון במהותו לגיטימי לחלוטין, שהרי מדובר במדינה דמוקרטית. אולם אנשי המחאה מפרשים ולשים את הדמוקרטיה כרצונם ומגלגלים אותה רק על פי אמונתם, תוך שהם לועגים ודוחים כל רעיון אחר.

במבט לאחור אפשר להיזכר שכך הם נהגו עוד טרם נפתחו הקלפיות בבחירות האחרונות. כבר אז התאספו אנשי שמאל ומחאה והחלו לתכנן לפרטי פרטים את כל הכאוס. הכסף לא היווה שום בעיה. כבר אז נשמעו קריאות למחאות, להפגנות, לסרבנות ולחרם, אם נתניהו ינצח.

מי שהיה אז ראש ממשלת המעבר, יאיר לפיד, הגיע לגשרים להפגין נגד הממשלה שנבחרה. מדובר היה בתקדים היסטורי שלא נעשה מעולם. ראש ממשלה מפגין נגד ההפסד שלו בבחירות, בעוד הוא מחזיק עדיין בתפקידו. לאחר מכן החלו ההפגנות והאיומים "לשרוף את המדינה" לנוכח מינוי אבי מעוז לתפקיד סגן שר במשרד ראה"מ עם סמכויות בנושא החינוך. השלב הבא היו ההפגנות נגד הרפורמה המשפטית עם השימוש באיום הסרבנות בצבא. "הטייסים לא יטוסו, יחידות העילית לא יתפקדו. לא יהיה צבא", הזהירו מנהיגי המחאה. הדבר נעשה תוך כדי רדיפה של שרים וח"כים מהקואליציה בארץ ובחו"ל. חלק מהח"כים אף נכלאו בבתיהם על יד המפגינים כדי למנוע מהם להגיע להצבעות בכנסת.

אפשר לומר בוודאות שלא הייתה כזו מחאה מאז הקמת המדינה. מעולם לא נרשמה מחאה שקראה לסרבנות, להוצאת כספים מהארץ, מרד מיסים, הכפשת המדינה בחו"ל ופעולות אלימות נגד שרים וח"כים מהקואליציה.

כל זה לווה כאמור בגיבוי תקשורתי מלא תוך הבהרה שמדובר ב"הליך דמוקרטי". העיתונות גויסה לצד אחד והפרשנים שייכו את עצמם באופן מוצהר למחאה. פעילי ה"קריים מיניסטר" ו"הדגלים השחורים", שנהגו להפגין תדיר נגד נתניהו עם דגלים שחורים, הפכו את הדגלים לכחול לבן בעצת היועצים התקשורתיים כדי לסחוף את הציבור למחאה. ואז…. הגיעה שמחת תורה, והתברר שדבר לא השתנה.

הטור נכתב ופורסם במדור "מקור נאמן", בעיתון "יתד נאמן"