היטיב פרופ' אבי בלייך לתאר זאת: אחד הסיפורים האנושיים המרגשים ביותר של התמודדות עם טראומה קיצונית ושל ניצחון רוח האדם הינו זה של ד"ר ויקטור פראנקל, פסיכיאטר יהודי וינאי, שאיבד את משפחתו בשואה והתנסה באימי מחנות הריכוז, באכזריות שלא תשוער, באובדן צלם אנוש ובסכנת השמדה יומיומית. שם, מתוך הסבל הצרוף, הוא גיבש את ההכרה כי הגורם המכריע ביכולתו של האדם לשרוד, להתמודד ולנצח, הינה מציאה של משמעות ופשר לחייו. כך, וברוח משנתו של ניטשה: “מי שיש לו איזה למה שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל איך”, יצר פראנקל, לימים, את סיפרו "האדם מחפש משמעות" וגם תורת טיפול ייחודית, באמצעותה השפיע על רבים אחרים. האסונות שידע העם היהודי לאורך ההיסטוריה היו מלווים בסיפורים אישיים מרגשים של התאוששות וצמיחה לאחר שבר טראומטי. הסיפורים האישיים הללו, מייצגים את היכולת המופלאה שלנו ככלל, להתמודד עם מכות כואבות ומרות, לא להישבר ובסופו של יום אף לצאת למסלול של בנייה וצמיחה אישית. בכולם שזור הכוח המרפא של מציאת משמעות לחיים שאחרי השבר.
חממה מספר: "רבים התוהים בעקבות האסון שארע לנו בשבעה באוקטובר ובכלל, איך אפשר להמשיך ולשאת אסון פרטי ואף אסון לאומי. איך למשל קיבוצי העוטף יכולים להמשיך בחיים ולהתגורר שם, אחרי אסון הטרור שפגע בהם באופן ברברי כל כך?! התשובה, שהיתה נכונה בזמנו לניצולי השואה ונכונה גם כאן ועכשיו, מוגשת לכם כתובה ומולחנת בעיבוד מוסיקלי עוצמתי וברוח יצירותיי".
את התשובה לשאלות הללו מספקים בין היתר, יישובי העוטף, בעצם השליחות שקיבלו על עצמם, להיות חקלאים, עובדי אדמה, עובדי אדמת הקודש. זו לא רק ריאה ירוקה או להיות האסם של המדינה. בעוז רוחם ובגבורת עצם היותם שם, הם מעלים את קרנה של החקלאות במשמעותה הרחבה: למגן אנושי עז רוח, מגדלור אמוני עיקש וחדור מטרה ושליחות, מתוך אופטימיות אינסופית וצדקת הדרך של העם היהודי בארצו ודוגמא ומופת לאהבת המולדת, תוך הקרבה אישית, הראויה בימינו אלו למלוא ההערכה וההודיה.
