'מלמד' הוא אינו פקיד, הוא רופא נפש – מבט לפרשה

ואלה תולדות אהרון ומשה (ג, א)

ואינו מזכיר אלא בני אהרן ונקראו תולדות משה, לפי שלמדן תורה, מלמד, שכל המלמד את בן חברו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו (רש"י).

דאגת הרב להצלחת תלמידו צריכה להיות כמו דאגת אב להצלחת בנו, ומהי הדרך להצליח?

מבאר הגרש"ד פינקוס זצ"ל בספרו  תפארת שמשון עה"ת, שחז"ל גילו לנו את הסוד, "מה יעשה אדם ויחכם? אמר להן, ירבה בישיבה, וימעט בסחורה, אמרו, הרבה עשו כן ולא הועיל להם! אלא, יבקשו רחמים ממי שהחכמה שלו, שנאמר 'כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה', מאי קמ"ל? דהא בלא הא לא סגיא" (נדה ע ע"ב).
אדם שכל ימיו יתפלל ולא יתמיד בלימוד התורה – לא יהיה חכם, אדם שכל ימיו יתמיד בלימוד התורה ולא יתפלל – ג"כ לא יחכם, חצי צריך להגיע מהאדם עצמו, וחצי הוא יקבל בסייעתא דשמייא.

ביד המלמד הופקד ילד בן חמש, שש או שבע, כדי שילד זה ייעשה ברבות הימים תלמיד חכם, נדרשים שני החלקים, הלימוד והסייעתא דשמייא, נמצא, שמלמד הנכנס לכיתה ומלמד את הילדים עם כל המסירות ובמקצועיות שאין כמוה, אם הוא לא כיוון בתפילת שמונה עשרה להצלחת תלמידיו הוא עשה רק חצי עבודה! אף אחד לא יידע זאת, רק הקב"ה, אך חוסר ההצלחה ח"ו יתייחס אליו! 

מלמד לא תמיד חש צורך להתפלל על תלמיד חלש, משום שכשלונו של הילד לא מעיק עליו, הוא עושה את עבודתו כראוי, וזהו! אך אם הוא היה מכיר בעובדה שה' יתברך הפקיד בידיו ילד זה, וחז"ל הקדושים אומרים שתלמידים קרויים בנים, היה יודע גם שהוא אחראי על כל מעשיהם!

מלמד אינו פועל או שכיר יום, הוא אינו פקיד, הוא בבחינת רופא, רופא נפש! וכשם שרופא צריך לדאוג לבריאותו של החולה, כך חובה על המלמד לדאוג שכל תלמידיו יצליחו, עם כל האכפתיות, עם תפילות ותחנונים, עם עצות, עם דפיקות לב, להשקיע את הכל! זו אינה ה'תפארת' של המקצוע, זהו עצם המקצוע!

אדם יכול לעסוק במקצוע ההוראה – ה"מלמד",  ולהישאר בגדר 'בעל בית', אם יחסו לענין הוא כאל 'יום עבודה', במצב כזה אין הבדל אם מלמדים חומש ומשניות או שנושא הלימוד טכנאות או תפירה… מאידך, אם התחושה היא שהופקדו בידיו נשמות טהורות, ועל כף המאזניים מונח עתיד תלמידי חכמים של הדור הבא, על מלמד כזה אמרו חז"ל, "כל המלמד את בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו".

בברכת שבת שלום וחודש טוב ומבורך
צוריאל קריספל