עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, עוד בתחילת דרכו של הרב מפונביז' בארץ, ולפני שהקים את בנייני הישיבה, רכש הרב מפוניבז בבני ברק גבעה שוממה, כיום נקראת הגבעה גבעת פוניבז, ועליה מתנשאת ברוב פאר ישיבת פוניבז'. בקצה אותה גבעה, עמד צריף רעוע ומוזנח. כזכור בשנת ת"ש, עלו ארצה כ -1000 ילדי טהרן, אשר היו בנים להורים חרדים מפולניה, וניצלו מן הגהנום הנאצי. על אף שלא היה ספק שהוריהם היו מבקשים לחנכם רק בדרך התורה, הכניסה הסוכנות היהודית את רובם למוסדות ולקיבוצים חילוניים. ליהדות הדתית והחרדית היו באותה תקופה מעט מוסדות בלבד, ועוד פחות אמצעים, ובכל זאת נלחמו במסירות נפש כדי להציל לפחות חלק מן הילדים מידי החילוניים ולחנכם לתורה ולמצוות. הרב מפוניבז' הזדרז ושיפץ את הצריף על הגבעה, ולאחר מאמצים מרובים הצליח לקלוט כשלושים ילדים. אמנם בצריף הצפוף לא היה כל כך נוח כמו במוסדות החילוניים, אבל הרב עשה הכל כדי להנעים את חיי הילדים. הוא הקים מטבח ודאג לכל צרכיהם, והילדים היו מאושרים ושמחים, על האפשרות ללמוד תורה וללכת בדרך אבותיהם. באותה עת טרם הייתה לפוניבז' מסגרת חינוכית, והילדים למדו בתלמוד תורה המרכזי בבני ברק. מובן שאנשי הסוכנות חיפשו דרכים כדי למצוא פגם במוסדות החרדיים הצפופים, לעומת המוסדות המפוארים של ההסתדרות ושל הקיבוצים, וערכו מדי פעם ביקורי פתע כדי למצוא תרוץ שיצדיק את סגירת המוסד והוצאת הילדים ממנו ביום בהיר אחד, נודע לעסקן ר' פישל גלרנטר ז"ל, שהיה גר בירושלים, שלמחרת עומדת הגב' הנרייטה סולד נשיאת עליית הנוער של הסוכנות היהודית, אשר במסגרתה נקלטו כל ילדי טהרן , לבקר בבני ברק במוסד של הרב מפוניבז, כדי לבדוק תלונות על המוסד ולהחליט אם להשאיר את הילדים במוסד או לסוגרו. מוקדם בבוקר, ביום בו עמדה הגב' סולד להגיע, שכר ר' פישל גלרנטר ז"ל, מונית, ובשעה שמונה הגיע לבני ברק, כדי להודיע בדחיפות לרב מפוניבז' על הביקור הצפוי. הוא חיפש את הרב ולא מצא אותו בביתו. הוא עלה אל הצריף, והנה חשכו עיניו, הילדים כבר עזבו לבית הספר, המיטות היו הפוכות, ושאריות של אוכל ולכלוך היו מפוזרים בכל מקום . ר' פישל הוסיף לחפש את הרב, ולבסוף מצא אותו באחד מבתי הכנסת. הוא אמר לרב שהגיע במיוחד מירושלים כדי להודיעו על הביקור של גב' סולד, העלולה להגיע בכל רגע, וסיפר לו מה שמצא בצריף, אבל הוסיף, אל לרב לדאוג, כי הנה הוא ירוץ מיד בחזרה, וינקה כמה שאפשר. הרב נדהם ואמר, יש לנו עובדת עולה מתימן שבאה בכל יום מוקדם בבוקר כדי להכין לילדים ארוחת בוקר ולנקות את הצריף. אתמול היא חשה שלא בטוב, וכנראה זו הסיבה שלא הגיעה היום לעבודה. יש לנו גם מדריך שנמצא בבוקר עם הילדים, אך הוא עובד גם בהוראה והלך עם הילדים לבית הספר. רבי , הכול יהיה בסדר, אני אחזור עכשיו אל הצריף ואנקה אותו. ר' פישל רץ בחזרה אל הצריף, סידר את המיטות, מצא מטאטא והחל והחל מטאטא בקדחתנות. הוא אסף את הפסולת ואת שאריות המזון שהיו פזורים בכל פינה, שטף את הרצפה, סידר את המטבח, ושטף את הכלים. כשנכנס בחזרה אל החדרים,
היה מרוצה מעבודתו. הכל נראה נקי ומסודר. השעה הייתה כבר קרוב לעשר, והגב' סולד עלולה הייתה להגיע בכל רגע . והנה נדמה היה לו, שהוא כבר שומע רעש של מכונית, אולם ברגע זה נזכר ר' פישל בדבר מה נוסף, וצמרמורת עברה בגופו הרי לא בדק את בתי השימוש, והם ודאי מטונפים מאד, האם יישאר זמן לנקותם לפני שהגברת תגיע. הוא נכנס לתא של בית השימוש הראשון, ולהפתעתו הוא היה נקי ומבריק כזהב. מיהר ונכנס לתא השני, ומה רואות עיניו? הרב הגאון מפוניבז', עומד רכון מעל האסלה, סמרטוט בידו, ומנקה את האסלה מבפנים. ר' פישל הבין שגם את התא הראשון ניקה הרב. נדהם ר' פישל וזעק: רבי רבי, אין זה לפי כבודו לעשות עבודה שכזאת! הרב הרים את ראשו ואמר: עבור הילדים היקרים שלי, שום דבר אינו קשה לי , וכל עבודה בשבילם, עבורי היא מכובדת. הרב ביקש מר' פישל לקנות פרחים, הם סידרו אותם יפה בחדרים, והביקור עבר ב"ה בהצלחה.
המשך הסיפור ידוע, מהתחלה צנועה זו, צמחה ישיבת פוניבז' המפוארת". ולא לחינם היא ממשיכה ומתקימת עד היום הזה תפארת עולם התורה .
נְקֹ֗ם נִקְמַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מֵאֵ֖ת הַמִּדְיָנִ֑ים אַחַ֖ר תֵּאָסֵ֥ף אֶל־עַמֶּֽיךָ: [ פ' לא ]
הקב"ה מצווה את משה רבנו לנקום את נקמת בני ישראל מאת המדיינים, ומיד מורה משה רבנו לעם לאסוף אנשים לצורך העניין "אלף למטה אלף למטה לכל מטות ישראל" [שם, ד]
רש"י מבאר שהוא פנה גם לבני לוי, והדבר רמוז בתיבת 'לכל', שבאה לרבות את בני שבט לוי. ונשאלת השאלה, אם הגיעו גם הלוויים למלחמה זו, וכל שבט משבטי ישראל שלח אלף איש – הרי שמניינם הכולל של חלוצי הצבא אמור להיות שלושה עשר אלף. איך זה מסתדר עם הכתוב
"וַיִּמָּֽסְרוּ֙ מֵאַלְפֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶ֖לֶף לַמַּטֶּ֑ה שְׁנֵים־עָשָׂ֥ר אֶ֖לֶף חֲלוּצֵ֥י צָבָֽא:" ?
מפרש רבנו עובדיה מברטנורא בפירושו על התורה דבר נפלא: רש"י מבאר שהתורה כותבת "וימסרו מאלפי ישראל" ולא "ויבואו", ללמד כי הם לא רצו לבוא עד שנמסרו בעל כורחם. מדוע לא רצו לבוא ? משום ששמעו שלאחר הניצחון על מדין יסתלק משה רבנו מן העולם, והם לא רצו לזרז את מיתתו. לפיכך לא הלכו עד שנמסרו בעל כרחם, להודיעך שבחם של רועי ישראל כמה הם חביבים על ישראל!
והנה – אומר הברטנורא – שנים עשר אלף נמסרו בעל כורחם למלחמה, אך אלף אחד הלכו ברצון – בני שבט לוי. מדוע ? האם להם לא היה אכפת ממותו של משה? שבט לוי היו מיוחדים בכך שלכל אורך הדרך הם פעלו ללא חשבונות אישיים. הכיוון שלהם היה, שאם הקב"ה אומר – עושים! בחטא העגל, כאשר משה קרא "מי לה' אלי" – מיד "ויאספו אליו כל בני לוי" שלא חטאו כלל. כיצד לא חטאו ? פשוט מאד. אם משה אמר שהוא יחזור – הם מאמינים שהוא יחזור. נכון שהשטן קיבל כוח לבלבל ולהטעות ולהראות כאילו משה רבנו מת, וגם הטעות במניין הארבעים יום הוסיפה למבוכה, אך הם לא עושים חשבונות. אם משה אמר שיבוא – הוא יבוא. בני שבט לוי היו אלו שמלו את עצמם במדבר, על אף שהיה בכך קצת סיכון מאחר שלא נשבה רוח צפונית. אמנם לא היה כאן פיקוח נפש, אך היה סיכון כלשהו, ובכל זאת – הם מלים. אם הקב"ה אמר אז אפשר, וה' יעזור. אנחנו הולכים אתו ללא פשרות, מבלי לערוך חשבונות.
ואפשר שהדברים רמוזים בדברי הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל: "ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש מכל באי עולם" יכול להגיע לרמת הקדושה של שבט לוי, כשאחד מן היסודות שהוא מעמיד הוא: "ופרק מעליו עול החשבונות הרבים שביקשו בני אדם". שבט לוי מתנהל ללא חשבונות, אם ה' אמר – עושים, ָ בלי שום אָבל! חז"ל דרשו שכל ערי הלוויים היו ערי מקלט. מה הקשר בין שבט לוי לערי מקלט? החינוך [מצוה תח] מבאר את טעם הדבר: נתאר לעצמנו שהשכונה שלנו משמשת כעיר מקלט. בליל שבת, כשמגיעים להתפלל, רואים פרצוף לא מוכר. אתה מתבונן בו ושואל את ידידך: 'מי זה?' 'אה, הוא? עדיף לא לדבר…' – הוא מגיב – 'סיפור ארוך…' עיניך מתרחבות בסקרנות. 'ככה? מי יודע אם זה בשוגג או במזיד…' ואם ההרוג הוא אחד ממשפחתך, אתה מתקשה להסתכל עליו, על אף שיש מצוה להחיותו! אומר הקב"ה: שים את הרוצחים האלו אצל שבט לוי. הם עושים מה שאני אומר להם בלי חשבונות ! אם אומר לקרב – הם יקרבו, גם אם על פי הרגשות הטבעיים זה לא מסתדר להם. מה לגור עם שכנים כאלו רוצחים ….יהודים כאלו, שעבדו את ה' בלי חשבונות בכל המצבים – הם אלו שהחזיקו מעמד למרות כל הקשיים !
כך הקים הרב מפונביז' את הישיבה. כשצריך, הוא רה"י. וכשצריך הוא עובד בניקיון …..
כל כולו מהות אחת גמורה ושלימה של עשיית רצון ה'.
המדרש אומר בפרשתנו דבר נורא מאוד מדרש תנחומא (בובר) פרשת מטות סימן ג
נְקֹ֗ם נִקְמַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מֵאֵ֖ת הַמִּדְיָנִ֑ים אַחַ֖ר תֵּאָסֵ֥ף אֶל־עַמֶּֽיךָ [במדבר/ לא ב] אמר ר' יהודה אילו רצה משה לחיות כמה שנים היה חי, שתלה הקדוש ברוך הוא מיתתו אחר נקמת מדין, אמר משה בשביל שאחיה אעכב נקמת ישראל מן המדינים, מיד וידבר משה אל העם לאמר החלצו מאתכם אנשים" [תנחומא, מטות, ג']. לכאורה זה דבר שהוא פלא גדול, למה באמת לא ניסה משה רבינו להאריך את שנות חייו קצת יותר ? ואי אפשר לומר שמשה רבינו רצה לעזוב את העולם, קודם כל כי המדרש עצמו אומר שהמניעים שלו היו הרצון למהר את הנקמה במדין, והתוצאה של זה, שהוא ימות לאחר מכן לא היתה רצויה בעיניו. בהמשך הדברים שואל המדרש למה נאמר "וימסרו" לגבי האנשים שגויסו למלחמה. משמע שזה היה בעל כרחם. במלחמות אחרות לא ראינו שהיו צריכים לגייס אנשים בכח, הם באו להילחם בשמחה, ואילו כאן היתה התנגדות… אלא הסיבה היא שגם הם ידעו שאחרי המלחמה צפוי משה רבינו להסתלק מן העולם, ולכן נמנעו מלהתגייס למלחמה, עד כדי שהיה משה רבינו צריך להטיל גורל ומי שעלה בגורל חויב להשתתף במלחמה בניגוד לרצונו. נשארנו אם כן עם השאלה, מדוע מיהר משה להילחם במדין, אף שהקב"ה לא קבע לו זמן ומועד ולא חייב אותו לעשות את זה במהירות? התשובה היא שזאת כל המהות של משה רבינו. אם הוא לא מזדרז לעשות את רצון ה', זה לא משה רבינו. נכון, הוא רוצה לחיות, וכשיחיה הוא יוכל להימשך לעשות הרבה מאוד מצוות ומעשים טובים, להשפיע קדושה על בני ישראל וללמד אותם תורה עוד כמה שנים, זכויות נפלאות ועצומות. אבל זה מה שהקב"ה רוצה ממנו? לא ! הקב"ה רוצה שינקום נקמת ה' במדין. ממילא אין בכלל מקום לשאלה, הרי הקב"ה קרא לו 'עבד נאמן', הוא בכלל לא חושב על עצמו, הוא לא נמצא כאן בשביל מטרות אישיות, כל כולו מהות אחת גמורה ושלימה של עשיית רצון ה', ואף שיש לו רצון לחיות עוד, זה בכלל לא מה שמהווה שיקול לנגד עיניו אם להזדרז בקיום מצוות ה' או לא.
הדברים לעילוי נשמת מור אבי הרב מאיר חי בן גולי'ט זצוק"ל
שבת שלום ומבורך
הרב יוסף זאב
הישיבה הגדולה תל ציון
