הילדים מחקים את דרך התנהגותם של הוריהם | הרב יוסף זאב

מהגאון רבי אלעזר חיימוב שליט"א, רבה של 'העדה הבוכרית' באשדוד .
המשפחה שלו היתה משפחה מסודרת מאוד בבוכרה שבאוזבקיסטן. להוריו היו נכסים, הם היו מתפרנסים יפה, והצליחו עם הזמן לצבור אפילו אונקיות זהב שהיו שומרים במקום מסתור, כי חששו שאם יפקידו את הכסף בבנק, הרשויות יניחו עליו את היד. החיים שלהם נעו על מי מנוחות, במקום התנהלה קהילה יהודית פורחת ומשגשגת. אבל הגיע שלב שבו הרגיש אביו הר"ר יעקב זצ"ל, שהחינוך הטהור של ילדיו נמצא בסכנה. האבא לא החזיק במשרה תורנית כלשהי, הוא היה איש עסקים פשוט, שקבע עיתים לתורה והקפיד על קלה כחמורה. הדאגה שלו לחינוך הילדים, כך הסתבר, היתה גדולה יותר מכל דבר אחר. ברגע שהוא הבין ששם בבוכרה מתחיל מצב החינוך להתדרדר, ויש סכנה שהילדים שלו לא יקבלו חינוך ליראת שמים ואהבת תורה, הוא לא התלבט. בתוך ימים אחדים מכר את נכסיו בזיל הזול, ומיהר לצאת מהמדינה, כשהוא מותיר את כל הרכוש מאחוריו. כמובן שבגבולות לא יכלו להעביר אונקיות זהב, וגם אותן הוא נאלץ להשאיר מאחור. כך נדדה המשפחה עד שהגיע לארץ הקודש, ופקידי הסוכנות שילחו אותם להתגורר בטבריה. האמא היתה אחות רחמנייה בבית החולים בבוכרה, ועם הגיעם לטבריה הוצע לה לעבוד בבית החולים 'פוריה', אבל כשביררה את הפרטים התברר שהיא תיאלץ לעבוד בשבת, ואף אחד לא מבטיח לה שהיא תוכל לשמור שם שבת, עם כל הנהלים שמחייבים כתיבה ועשיית מלאכות, שלא תמיד יש בהן את ההיתר של פיקוח נפש. הם סירבו להצעה. כך ירדה המשפחה למצב של עוני מחפיר. הם רעבו לפת לחם, אבל ההורים לא השמיעו אפילו לרגע אחד, איזושהי אנחה של צער על ההחלטה שקיבלו. האווירה בבית היתה כזאת, שלכולם היה ברור שגם אם הם היו יודעים מראש שהם ירעבו ללחם, זה לא היה גורם להם לקבל החלטה אחרת. החינוך של הילדים ועתידם הרוחני – חשוב יותר מכסף וזהב. הוא חשוב יותר אפילו מפת לחם!
אחרי שנתיים בטבריה, התגלגלה המשפחה לתל אביב. כמובן שעם הגיעם לתל אביב, מיהר האב לברר מה הוא תלמוד התורה הטוב ביותר בעיר, והתשובה היתה 'יסודי התורה', בהנהלתו הרוחנית של המחנך הידוע הרה"צ רבי משה טורק זצ"ל, תלמוד תורה שממנו יצאו כמה וכמה מגדולי התורה. והנה הגיע השלב שבו הבן הגדול היה צריך להיכנס לישיבה. שוב בירר האב ושמע שיש בבני ברק הסמוכה ישיבה לצעירים, ישיבת פוניבז' הקטנה. הוא לקח את בנו להיבחן בתקווה שיתקבל לישיבה. הסדר בבחינות היה שמרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל היה יושב בלי גמרא, והבחורים המעוניינים להתקבל לישיבה היו עוברים לפניו, הוא היה שואל כל אחד "מה אתה לומד "?.
הילד היה משיב איזה פרק הם למדו השנה בכיתה ח', והרב שטיינמן היה שואל אותו כמה שאלות מתוך אותו פרק, ומיד היו ממשיכים לילד הבא. כשהגיע מיודענו עם בנו, הוא העמיד את הילד בתור יחד עם כל שאר הנערים הצעירים, וכשהגיע תורו הוא נשאל כמה שאלות על ידי מרן הגראי"ל. האבא לא יכול היה להתאפק, הוא מיד התפרץ וניגש לראש הישיבה ושאל: "נו ? הרב החליט לקבל את הבן שלי או לא???".
מרן הגראי"ל שמע את השאלה, אבל הוא גם שמע את המבטא שבו היא נאמרה. זה היה מבטא שונה ממה שהורגל לשמוע, והוא מיד שאל את האב: "מהיכן אתם"?, השיב לו האב "אנחנו מבוכרה, הגענו לא מזמן לארץ הקודש". בתגובה החל מרן הגראי"ל לצטט את הפסוקים שמופיעים בפרשתנו:
" וְהָיָ֞ה כִּ֥י יְבִיאֲךָ׀ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֗יךָ אֶל־הָאָ֜רֶץ אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֧ע לַאֲבֹתֶ֛יךָ לְאַבְרָהָ֛ם לְיִצְחָ֥ק וּֽלְיַעֲקֹ֖ב לָ֣תֶת לָ֑ךְ עָרִ֛ים גְּדֹלֹ֥ת וְטֹבֹ֖ת אֲשֶׁ֥ר לֹא־בָנִֽיתָ:
(יא) וּבָ֨תִּ֜ים מְלֵאִ֣ים כָּל־טוּב֘ אֲשֶׁ֣ר לֹא־מִלֵּאתָ֒ וּבֹרֹ֤ת חֲצוּבִים֙ אֲשֶׁ֣ר לֹא־חָצַ֔בְתָּ כְּרָמִ֥ים וְזֵיתִ֖ים אֲשֶׁ֣ר לֹא־נָטָ֑עְתָּ וְאָכַלְתָּ֖ וְשָׂבָֽעְתָּ: " .
נענה האב ואמר למרן: "כבוד הרב, אנחנו את הבתים המלאים כל טוב השארנו מאחור, בבוכרה. שם היה לנו בתים, כרמים, שדות וזיתים. צברתי מאות אונקיות זהב שהשארתי שם, פה אנחנו רעבים ללחם, כאן אין לנו כלום, באנו לכאן בעירום ובחוסר כל כדי שנזכה לבנים תלמידי חכמים!!!". כששמע זאת מרן הגראי"ל הרים את עיניו, והתבונן בתוך עיניו של היהודי הלא מוכר שעמד לפניו. הוא ענה לו בשתי מילים: "הלוואי, הלוואי!!!". אמר לי הגאון רבי אלעזר שליט"א: "זכה אבי מורי זצ"ל, שכל בניו, ללא יוצא מן הכלל, זכו להיות מורי הוראה בישראל, וזאת,
בזכות הברכה שקיבל מפה קדשו של הרב שטיינמן שאמר לו 'הלוואי הלוואי'…". כמובן שברכת קדשו של מרן הגראי"ל יש בה כח עצום. אני מאמין באמונה שלמה שאפילו עם אמירת 'הלוואי' פעם אחת – הוא יכול היה לשדד את הטבע, ולהשפיע ברכות וישועות למעלה מדרך הטבע,
אבל יש בסיפור הזה עוד משהו בחינוך הילדים . !
התורה הקדושה אומרת בפרשתנו:
רַ֡ק הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֩ וּשְׁמֹ֨ר נַפְשְׁךָ֜ מְאֹ֗ד פֶּן־תִּשְׁכַּ֨ח אֶת־הַדְּבָרִ֜ים אֲשֶׁר־רָא֣וּ …. וְהוֹדַעְתָּ֥ם לְבָנֶ֖יךָ וְלִבְנֵ֥י בָנֶֽיךָ:…
אֲשֶׁ֨ר יִלְמְד֜וּן לְיִרְאָ֣ה אֹתִ֗י …. וְאֶת־בְּנֵיהֶ֖ם יְלַמֵּדֽוּן: " [דברים פרק ד]
יש כאן אזהרה כפולה ומכופלת: לא מספיק לחנך את הילדים לשמור תורה ומצוות, צריכים להעביר להם את התחושה הזאת של מעמד הר סיני, פֶּן־תִּשְׁכַּ֨ח "זכור אל תשכח", "הישמר לך פן יסורו מלבבך".
הגמרא אומרת במסכת ברכות: "כל המלמד בנו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו קיבלה מהר סיני", אפשר לומר שזה לא רק עניין של זכות גדולה שיש לאב, שהוא קיבל את התורה מסיני, אלא שהגמרא מסבירה לנו איך צריך אב ללמד את בנו תורה – כאילו קיבלה מהר סיני. עם קולות וברקים, באימה ביראה ברתת ובזיע. לימוד יבש וחסר התרגשות והתלהבות, אינו מניב את האפקט הזה. שמירת מצוות באופן כזה גם היא אינה חינוך אמיתי לילדים.
חינוך אמיתי משיגים כשמראים לילדים דוגמא, כשממחישים להם את המחויבות שלנו ללימוד התורה וקיום המצוות.
העובדה שבאים זוג הורים ונוטשים את כל רכושם מאחור, כדי לחיות בעירום ובחוסר כל מבחירה חופשית ומלאה, וזאת רק בגלל החשש לעתידם הרוחני של ילדיהם, זהו מתכון בטוח להצלחה בחינוך הילדים.
"מעשה אבות סימן לבנים" – הילדים מחקים את דרך התנהגותם של הוריהם. לפעמים רואים ילד בגיל שנה או שנתיים, לוקח ספר ומתחיל להתנדנד מעליו, ולעשות את עצמו מתפלל. כולם תמהים מנין לו הנהגה זו ? האם מישהו אי פעם לימד אותו דבר כזה ? התשובה היא, שכך עשו אביו ואמו. המראה נקלט בנפשו, כבר אמר ה'חינוך' [מצוה תקס]: "טבע האב צפון בבן". ישנם גנים הטבועים בילד, והטבעים הללו – גם כי יזקין לא יסור מהם
הדברים לעילוי נשמת אבי הרב מאיר חי בן גולי'ט זצק"ל
שבת שלום ומבורך
הרב יוסף זאב
הישיבה הגדולה תל ציון .