וְעַתָּה, יִשְׂרָאֵל מָה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ (דברים דברים י,יב)
בגמ' במנחות (מג,ב) מצינו תניא היה רבי מאיר אומר חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום שנאמר ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך, ופי' רש"י קרי ביה מאה, רב חייא בריה דרב אויא בשבתא וביומי טבי טרח וממלי להו באיספרמקי ומגדי, כיון שאין בשבת ויו"ט י"ח ברכות בתפילה היה משלימם בבשמים הטעונים ברכה.
ובתוס' שם כ', בד"ה שואל מעמך פי' ר"ת דהוי מלא ויש מאה אותיות , וי"מ דמה עולה בא"ת ב"ש מאה ובקונטרס פירש אל תקרי מה אלא מאה כלומר שחייב ק' ברכות וי"מ כדי להשלים מאה באותיותיה וכי קרית מאה הרי כולן.
וכ' הטור אוח (מו,ג) ועל כן תקנו חכמים ז"ל אלו הברכות על סדר העולם והנהגתו, להשלים ק' ברכות בכל יום, וצריך כל אדם ליזהר בהם, והפוחת אל יפחות, והמוסיף יוסיף על כל ברכה וברכה שנתקנה לו.
ובבית יוסף שם (מו,ג) ומניין מאה ברכות כך הוא: בלילה כשהולך לישן מברך "המפיל חבלי שינה", ובשחר מברך נטילת ידים ואשר יצר, וכו', ובשבת חסר בכל תפילה י"ב ברכות, וברכת התפילין, וכו' וכתוב בשבלי הלקט בשם גאון, דמשלימין הברכות עשרים בשבת, שקורין בתורה ז' בשחרית וג' במנחה, ומברך כל אחד אחת לפניה ואחת לאחריה, הרי עשרים ברכות, והמפטיר מברך שבע. וכן כתוב בהגהות מיימוניות פרק ז מהלכות תפילה בשם רא"ם, דברכות שמברכין הקוראים בתורה וברכות המפטיר עולין לשומעיהן לחשבון, וכן כתב הרא"ש בסוף פרק הרואה.
ומשמע מדברי ההגהות שם דדוקא כששומעין אותן ועונין אחריהם אמן. ולי נראה דאפילו אם אומרים אותם בלחש, כיון שהשומעים יודעים איזו ברכה הוא מברך ומכוונים לצאת בה ידי חובתם ועונין אחריה יוצאים, כדאמרינן שבבית הכנסת של אלכסנדריא היו מניפין בסודרין להודיע שסיים שליח צבור הברכה ויענו אמן, אלמא שהיו עונים אמן אף על פי שלא שמעו הברכה, דכיון שיודעין איזו ברכה סיים די בכך, וכמו שכתב (בסי' קכד) כיון שיכול לענות אמן אף על פי שלא שמע, משמע דהכי נמי נפיק ידי חובת אותה ברכה בכך.
ובב"ח או"ח (מו,ג) כלומר לא יסמוך כל אדם על עניית אמן ושלא יברך בעצמו אעפ"י שהוא בקי בהן דפשיטא דחובה היא על כל יחיד ויחיד וכו' ולא יסמכו על עניית אמן כי איכא סכנת מיתת ק' ישראל בכל יום כמו שהיה קודם שתקן דוד ק' ברכות אלו דלא מהני עניית אמן אלא לע"ה שאינן יודעין לברך אבל היודע צריך לברך והא דכתב הגאון ע"ל בגי' ק' הוי כי בכל יום היו מתים.
ובכד הקמח (ערך ברכה) כ' אסור להתעצל מלהשלים בכל הברכות וצריך שיזהר שלא יקלו בעיניו, כי מן הדברים שהם קלים בעיני אדם יגיע אליו העונש לפי שעובר עליהם תמיד והרי הוא נענש בחטא הקל שהוא חוזר לחמור והוא שאמר דוד ע"ה (תהילים מט,ו) עון עקבי יסבני, עון שדשתי בעקבי יסובני, מן התורה דכתיב (ברים י,יב) ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך. ואמרו ז"ל אל תיקרי מה אלא מאה, ועוד תמצא בפסוק צ"ט אותיות ועם תוספת אל"ף במה יעלו מאה. מן הנביאים שכן מצינו בדוד דכתיב (שמואל ב' כג,א) נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הוקם על על בגימטריא מאה. מן הכתובים דכתיב (תהילים קלא) הנה כי כן יבורך גבר ירא ה' כי כן בגימטריא מאה, ונראה מכל זה כי משה רבינו ע"ה יסדם תחלה ואחר כך שכחום וחזר דוד ויסדן ואחר זמנו של דוד שכחום וחזרו חכמי התלמוד ויסדום.
ובבן איש חי פרשת בלק, מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל (במדבר כד, ה), וזה שכתוב מה טובו אוהליך יעקב תיבת "מה" קאי על מאה ברכות כמו שאמרו רבותינו ז"ל על הפסוק "ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך" אל תקרי מה אלא מאה, וזהו ע"י מה הם מאה ברכות "טובו אוהליך יעקב" יסתלק המות אשר טומאתו חמורה שמטמא באהל, גם ע"י מה הם מאה ברכות תזכה בארץ הלזו שנעשית משכנותיך ישראל שלך היא ע"י הברכה, וכמו שכתוב "והארץ נתן לבני אדם" היינו לאחר ברכה
אם מאה ברכות מדאורייתא או מדרבנן
ובשדי חמד (מערכת ח, כלל לד) חקר אם חיוב מאה ברכות הוא מדאוריתא או מדרבנן, וכתב הרב דובב שפתי ישנים דלרש"י שהביאו התוס' במסכת מנחות ד' מ"ג ע"ב הוי מן התורה ולפירוש אחרים הוי מדרבנן, וכך כתוב בכתיבת יד הרב מוהר"י אליקים וספר דובב דסובר דהוא מן התורה, אמנם ברש"י אפ"ל שהוא אסמכתא ומדרבנן ולא נחלקו בזה, ודעת הרב בעל הלכות גדולות והרב מוהר"ש בן גיברול דסברי דהוא מן התורה, ובשתי ידות (ד' ק"א ע"ב) ובתפלה לדוד (ד' א') כ' דדעת הרמב"ם והרמב"ן דהוא מדרבנן, והחיד"א במחזיק ברכה (רץ,א) הוכיח ממה שר"ה בריה דר"א בשבת וביום טוב שהיה טורח במיני מתיקה ומזה שייחס הש"ס דוקא אליו משמע דהוא דוקא היה מצויין לטובה ומשמע שזה ממדת חסידות, וודאי דאין לומר שהוא חיוב מן התורה, אמנם לכאורה גם אם זה מדרבנן איך יתכן שלא יהיה זה חיוב גמור על כל אדם דחייב לטרוח בגופו וממונו לקיים חיובו שיהיה חייב כל אדם כפי יכלתו, ועל כל פנים לומר שיהיה חיוב מן התורה אין לנו הכרח מדברי רש"י כלל.
ובמשנה ברורה (אוח מו,יד) כ' שהטעם לפי שהיו מתים בכל יום מאה נפשות מישראל תיקן דוד ע"ז לברך מאה ברכות בכל יום. וכו', וכתב המ"א דלא יכניס עצמו בחשש ברכה שאינה צריכה משום מצות ק' ברכות, וכן בסי' רפד,ג צריך לכוון לברכות הקוראים בתורה ולברכות המפטיר ויענה אחריהם אמן ויעלו לו להשלים מנין מאה ברכות שחיסר מניינם בשבת.
ובמשנה ברורה (סי' תרכב סק"ה) כ' על דברי הרמ"א שאין אומרים אין כאלוקינו ביו"כ, לפי שבשבת אומרים כן כדי למלאות החסר ממאה ברכות בכל יום וביוה"כ איכא הרבה שבחים וא"צ למלאות בזה גם פטום הקטרת א"צ לומר שהוא כלול בעבודה אבל נראה יותר טוב לאומרו ביחידות שהרי סמני הקטרת לא הוזכרו בעבודה [ט"ז] וגם המ"א כתב שיש לאומרו.
סעודה שלישית למאה ברכות של שבת
ובשו"ת שבט הלוי (חלק ה' סי' כג) ובתשובות והנהגות כ' לגבי מה שמברכים ברכת המזון של סעודה שלישית במוצש"ק ולפעמים זה בר בלילה האם מצטרף לחשבון מאה ברכות של יום שבת, דמשמע מדברי המג"א סי' מו דביוה"כ כיון שמפסיקים מבעוד יום חסר סעודה אחת דהיינו של ערב יוה"כ ומשמע שסעודה של מוצאי יוה"כ נחשב לחשבון מאה ברכות וכ"ש ברכת המזון של סעודה שלישית שהתחיל מבעוד יום ושייכת לשבת ממש.
ובנתיב חיים שם הק' על המג"א דסעודת מוצאי יוה"כ שייכת ליום שאחריו היינו דוקא בסעודה של מוצאי יוה"כ שהיא סעודה של יום אחר אבל בסעודה שלישית לכו"ע מצטרף וכן כל הפוסקים הביאו דברי המג"א כפשוטן, ובמה ששאל אם נשים חייבות בתקנת מאה ברכות דמפשטות דברי הב"י והפוסקים משמע דחיוב מאה ברכות הוא חיוב כל אדם וחשבו טלית ותפילין ועוד ברכות שלא שייכות אצל נשים ולא כתבו נשים מאי, אלא צ"ל שפשיטא ליה שלא שייכת התקנה אצל נשים.
הוקם על – מאה ברכות
עוד מקור מצינו במדרש רבה פרשת קרח על הפסוק בשמואל ב' (פכ"ג) 'נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הוקם על', ופי' המפרשים שם שהקם על היינו מלכותו למעל, ודרש במדרש רבה שהקם על היינו כנגד מאה ברכות (ובמדרש תנחומא כ' שעל גימטריא מאה) שבכל יום היו מתים מישראל מאה אנשים ובא דוד ותקן להם מאה ברכות כיון שתקנם נעצרה המגפה.
ובטור הביא זה בשם רב נטוראי גאון והוסיף שלא היו יודעים ישראל על מה היו מתים המאה אנשים כל יום עד שחקר דוד והבין, והלבוש כתב שהבין ברוח קדשו שהיה מפני שלא היו משבחים ומברכים כראוי להשי"ת על כל טובותיו שהשפיע עליהם על כן היו מתים בעונש הזה וכשתקן להם מאה ברכות פסקו מלמות, והב"ח שם כתב שהטור הורה להיות נזהרים לברך מאה ברכות ולא יקלו לסמוך רק על עניית אמנים כי יש סכנת מיתת מאה מישראל בכל יום כמו שהיה קודם שתקן דוד מאה ברכות אלו.
וכתב בעל הטורים (דברים ו,ז) ובשכבך ובקומך תגין הק', לומר כשיעמד בבוקר יתפלל מאה ברכות וינצל מצ"ח קללות ועוד ב', גם כל חולי וכל מכה.
דעת הרמב"ם בחיוב מאה ברכות
ברמב"ם פסק (פ"ג מהלכות תפילה הי"ד) חייב אדם לברך מאה ברכות בין היום והלילה ומה הן מאה ברכות אלו וכו', ובהלכה ט"ו כ', בשבתות וימים טובים שהתפלה שבע וכו' צריך להשלים מאה ברכות מן הפירות, ובהלכה ט"ז כ' כיצד אוכל מעט ירק ומברך לפניו ולאחריו וחוזר ואוכל מעט מפרי זה ומברך לפניו ולאחריו ומונה כל הברכות עד שמשלים מאה בכל יום.
והק' על דברי הרמב"ם למה צריך לחשב איזה ברכות מברכים והלא יכול לצאת בכל ברכות שמברך, ועוד קשה דמשמע מהרמב"ם שבשבת ויו"ט אין מחשיבים קריאת התורה וההפטרות בחשבון של הברכות וכן לא הביא קידוש ומוסף ומשמע שרק שלש תפילות עולות ומשלים רק ע"י שאוכל פירות ומברך לפניה ולאחריה.
ונראה בזה דהנה הרמב"ם הביא חיוב מאה ברכות בהלכות תפילה, ובהלכה א' כ' כשתקנו חכמים דברי תפלות אלו תקנו ברכות אחרות לברך אותן בכל יום אלו הן, כשיכנס אדם למיטתו לישן בלילה מברך, המפיל וכו' ומשמע שחיוב מאה ברכות הוא חלק מחיוב תפילה, ויש חיוב של שלש תפילות וצריך להשלים חיוב תפילה של כל יום בהשלמת מאה ברכות אבל המאה ברכות הם רק אלה שמברך בכל יום ורק ברכות שמסדר היום ולכך פרט הרמב"ם את הברכות ממש, שרק באלה הוא יוצא שרק הם מסדר היום ואין יוצא בקריאת התורה וההפטרה בשבת וקידוש ונר חנוכה ועושה מעשה בראשית ומשנה הבריות, שרק דברים הנצרכים לכל יום הם בכלל דיני תפילה ומשלים חיוב תפילה שלו שמברך על סדר היום ובכלל חיוב 'כי אם ליראה אותו' ועבודה שבלב.
השומע ברכה מחברו אם יוצא בזה
ובהליכות שלמה (תפילה כב,כד) כ' השומע ברכת שופר או סוכה וכדו' מחברו ויוצא בה ידי חובתו עולה לו ברכה זו לחשבון מאה ברכות וכן המברך ברכת המוציא בליל א' דפסח או בליל א' דסוכות כדי להוציא אחרים יד"ח והוא בעצמו אינו יוצא בזה או המקדש בבית חולים כמה פעמים וכדו'.
וכ' שם לבאר דאע"פ שהטור כ' שאין יוצא יד"ח מאה ברכות בשמיעת ברכות השחר מפי הש"צ ואפי' שיוצא בכל ידי חובת הברכה, ששאר הברכות דינם שונה משום שנראה ברור שברכות שיש להם מצוה של ברוב עם כברכת המצוות והנהנים בודאי עולים לחשבון מאה ברכות גם לגבי השומע, וכל דברי הטור הם לבי ברכות שתקנו במיוחד להודאה פרטית לכל יחיד ויחיד ולכך פשיטא שמועיל, כמוש"כ הפרי מגדים (סי' קכד משבצות סק"ד), ולא רק הברכות הנאמרות בלשון יחיד כגון שלא עשני גוי ושעשה לי כל צרכי אלא אפי' שאר ברכות כגון פוקח עורים וכדו' ג"כ הוא הודאה של כל אחד בפני עצמו שהקב"ה פוקח עיניו של כל אדם, אע"ג שנוקטים כהרא"ש שברכות הם על החסדים שהקב"ה עושה תמיד וגם סומא מברך פוקח עורים מ"מ עיקר תקנתם היא היא הודאה לכל אחד לכך אין בזה ברוב עם, משא"כ בברכות של ברוב עם שיש הידור שאחד מברך ומוציא את כולם פשיטא שעולים למנין.
וכ' בהמשך דבריו וכן בתשובות והנהגות, שנשים אין חייבות במאה ברכות כל יום כיון שהחשבון כלול משלש תפילות וברכות קר"ש כיון שהם פטורות מחלק מהתפילות לכך אינם חייבות להשלים ע"י פירות וכדו' שבתענית וכדו' אין להם אפשרות.
ועוד כ' לגבי מי שטעה בתפילת שמונה עשרה ואמר ותן טל ומטר לברכה בקיץ או להיפך, אפי' שמצד הדין צריך לחזור, אין היתר לחברו לעבור לפניו בשעת התפילה כי בודאי יש לה שם תפילה וכן עולה לו לחיוב מאה ברכות, לא שאין יוצא ידי חובת תפילה.
באילת השחר (דברים י,יב) וכן הביא בתשובות והנהגות (ח"ב סי' קכט) כ' שהגרי"ז היה עולה לתורה בשבת ויו"ט למפטיר כדי להשלים למאה ברכות, אבל ביוה"כ שלא יוכל להגיע למאה ברכות היה עולה ללוי דסבר שהענין הוא דוקא מאה ברכות אבל אם לא יגיע למאה ברכות אין נ"מ במה שמוסיף עוד ברכות.
וכ' שהטור כתב על תקנת מאה ברכות וצריך ליזהר בהם והפוחת אל יפחות והמוסיף יוסיף, ובשו"ע כ' חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום לפחות ומשמע מהלשון שיש מעלה בכל תוספת ברכה, וכן גם למי שלא יגיע למאה ברכות.
מעלת מצוות מאה ברכות
מובא בשם הגרש"ז אוירבך, שבאו שהיה מעורר מאוד לענין מאה ברכות כמו שצריך שזה המוסר הכי גדול, ומציל ממחלות ומפורענות, וכן הוסיף והתחזק בזה כל ימיו, וכן כששאלו אותו מה להתחזק בימי אלול, והשיב הגרשז"א: "איני יודע מה עליו להתחזק, אך אני כשלעצמי מתחזק בחודש אלול בעניין מאה ברכות בכוונה כיון שאמרו חז"ל עה"פ (דברים י, יב) 'ועתה ישראל' מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה' – 'אל תקרי מה אלא מאה', הרי שהדרך לזכות ליראת ה', שתהא אצלי מילתא זוטרתא, הוא ע"י מאה ברכות".
והראה לו באחד מספרי החסידות ע"פ מה שאמרו חז"ל 'אמרו לפני מלכויות שתמליכוני עליכם', ונודע שאמר האריז"ל שאין לומר וידוי בראש השנה שלא לעורר קטרוג ביום הדין, על אחת כמה וכמה אם יאמר 'מלכויות' מן השפה ולחוץ, והרי אמירת מלכויות הוא שאדם ממליך את הקב"ה על כל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, ולכן צריך שתהא האמירה בלב אמת.
ואיך יזכה האדם לומר מלכויות בלב אמת? לזאת עלינו להכין את נפשנו חודש לפני כן, והוא ע"י שמקבל על עצמו מר"ח אלול לומר מאה ברכות בכוונה בכל יום, להמליך את הקב"ה עליו מאה פעמים ביום, ושם לבו על מה שמוציא מפיו 'מלך העולם', כך אנו מקווים שיזכה לבוא לפני הקב"ה ביום ר"ה לומר מלכויות באמת, לאחר שכבר המליכו עליו שלושת אלפים פעמים בחודש אלול.
בדורות הקודמים היו הרבה מתענים בימי אלול, בדורות אחרונים נחלשנו ואין מרבים בתעניות. והרי כתוב במשנה ברורה שביום התענית צריך להשלים מאה ברכות. אז אם אין אנו מתענים, לכל הפחות נאמר מאה ברכות בכוונת הלב, שיהיה לנו איזה רווח ממה שאין מתענים. כי הברכות בכוונת לב, מביאות את האדם לדביקות בהשי"ת.
