כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר: רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר אֲשֶׁר הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ: (דברים כ,יט-כ)
וברמב"ן שם כתב, על דעת רבותינו (ב"ק צא) מותר לכרות עץ מאכל לבנות מצור, ולא אמרה תורה רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא וגו' אלא להקדים ולומר שאילן סרק קודם לאילן מאכל אם כן פירוש הפרשה לדעתם שהזהירה תורה לא תשחית את עצה לכרות אותם דרך השחתה שלא לצורך המצור כמנהג המחנות.
והטעם כי הנלחמים משחיתים בעיר וסביב הארץ אולי יוכלו לה כענין שנאמר (מלכים ב ג יט) וכל עץ טוב תפילו וכל מעיני מים תסתמו ואתם לא תעשו כן להשחיתה כי תבטחו בשם שיתן אותה בידכם כי האדם עץ השדה הוא ממנו תאכל ותחיה ובו תבוא העיר מפניך במצור לומר אתה תחיה ממנו אחרי שתכבוש העיר וגם בהיותך במחנה לבא מפניך במצור תעשה כן, וטעם אותו תשחית וכרת כי מותר אתה לכרות אותו לבנות המצור וגם להשחיתו עד רדתה כי לפעמים תהיה ההשחתה צורך הכבוש כגון שיהו אנשי העיר יוצאים ומלקטין עצים ממנו או נחבאים שם ביער להלחם בכם או שהם לעיר למחסה ולמסתור מאבן נגף
במדרש רבה בפרשת תרומה (פר' לב סי' ב') נאמר 'ועשית את הקרשים למשכן עצי שטים עמדים', למה עצי שטים, למד הקדוש ברוך הוא דרך ארץ לדורות, שאם יבקש אדם לבנות ביתו מאילן עושה פרות, אומר לו, ומה מלך מלכי המלכים שהכל שלו, כשאמר לעשות משכן, אמר, לא תביא אלא מאילן שאינו עושה פרות, אתם על אחת כמה וכמה.
האם האיסור מהתורה
בספר החינוך (מצוה תקכט) כתב, וכמו כן נכנס תחת זה הלאו, שלא לעשות שום הפסד, כגון לשרוף, או לקרוע בגד או לשבור כלי לבטלה, ובכל ענינים אלו ובכל כיוצא בם שיהיה בהם השחתה. ואמרו זכרונם לברכה תמיד בגמרא (קידושין לב, א) והא עבר משום בל תשחית, ומכל מקום אין מלקין אלא בקוצץ אילני מאכל, שהוא מפרש בכתוב, אבל בשאר ההשחתות מכין אותו מכת מרדות, ומבואר בחינוך וכן בסמג (לאוין רכט) וכן בסמ"ק (קעה) וברבינו ירוחם ועוד שאיסור בל תשחית בשאר דברים הוא גם מהתורה.
מצינו דין זה בגמ' בבבא קמא (צא,ב) אמר רבי אלעזר שמעתי שהמקרע על המת יותר מדאי לוקה משום בל תשחית, ובהמשך שם אמר רב שאסור לקצוץ דקל שיש בו קב תמרים, וא"ר חנינא שלא נפטר שיבחת בנו אלא מפני שקצץ תאנה קודם זמנה ואמר רבינא שאם היה מעולה לבנין יתן בדמים תמורת מה שיותר שוה, ובתוס' הק' מהגמ' במו"ק (כד,א) ששמואל קרע על רב שלש עשרה בגדים משובחים, יש לומר ששונה שמואל שהיה תלמיד חכם ולא קרע יותר מדאי.
בל תשחית בגופו
והנה מצינו בגמ' בשבת (קכט,א) אמר שמואל הקיז דם ונצטנן עושין לו מדורה אפי' בתקופת תמוז, ומביאה הגמ' שלא מצאו עצים לעשות מדורה לשמואל וצוה ובקעו לו כיסא שהוא יקר, ושאלה הגמ' הרי ההוא עבר על בל תשחית ותי' הגמ' בל תשחית דגופא עדיף.
וכן מצינו בגמ' בשבת (קמ,ב) אמר רב חסדא כל מי שיכול לאכול לחם שעשוי משעורים ואוכל לחם שעשוי מחיטים עובר משום בל תשחית, ואמר רב פפא כל מי שיכול לשתות שיכר ושותה יין עובר משום בל תשחית, ומסקנת הגמ' שבל תשחית דגופא עדיף ולכך אי"ז מוכרח.
עוד מצינו בגמ' בעבודה זרה (יא,א) ששורפים על הנשיאים כשם ששורפים על המלכים, ובתוס' שם כתב שמשום בל תשחית אין שם כיון שלכבודו של מלך עושים כן אי"ז השחתה.
דעת הרמב"ם – מדרבנן
ברמב"ם (פ"ו מהל' מלכים ה"ח) כ', אין קוצצין אילני מאכל שחוץ למדינה ואין מונעין מהם אמת המים כדי שייבשו שנאמר (דברים כ-יט) "לא תשחית את עצה" וכל הקוצץ לוקה ולא במצור בלבד אלא בכל מקום כל הקוצץ אילן מאכל דרך השחתה לוקה אבל קוצצין אותו אם היה מזיק אילנות אחרים או מפני שמזיק בשדה אחרים או מפני שדמיו יקרים לא אסרה תורה אלא דרך השחתה, ובכסף משנה שם הביא את דברי רב בבב"ק שדקל הטעון תמרים אסור לקוצצו, ועוד ראיות שגם שלא במצור יש איסור בל תשחית למרות שבפסוק מדובר על מצור.
איסור בל תשחית לא רק בדבר אכילה
ובהלכה י' כ' ולא האילנות בלבד אלא כל המשבר כלים וקורע בגדים והורס בנין וסותם מעין ומאבד מאכלות דרך השחתה עובר בלא תשחית ואינו לוקה אלא מכת מרדות מדבריהם, והביא הכס"מ דברי הגמ' בשבת (קה,ב) המקרע בגדיו בחמתו והמשבר כלים בחמתו והמפזר מעותיו בחמתו יהא בעיניך כעובד ע"ז שכך היא דרכו של יצר הרע היום אומר לך עשה כך עד שאומר לו עבוד ע"ז ועובד.
ברמב"ם (הל' אבל פי"ד הכ"ד) כ' לגבי כלים ששוברים על מטת המת, שמלמדין את האדם שלא יהא חבלן ולא יפסיד את הכלים וישליכם לחבלה מוטב לתתם לעניים ואל ישליכם לרמה ותולעה וכל המרבה כלים על המת עובר בלא תשחית.
והנה בספר עמודי הגולה (מצות התלויות בארץ קעה) כ' שלא להשחית עץ מאכל, ובכלל זה שלא להשחית כל דבר, וכ' שאם היה צריך לאותו דבר להשחית כדי לעשות הנאה בל תשחית דגופו עדיף וכן כדי להטיל מורא על בני ביתו מותר.
בל תשחית על גפו
וכ' בהגהות רבינו פרץ שם, והוזהרנו בזה שלא לפזר ממון לריק ואפי' שוה פרוטה ואמר ה"ר יונה ז"ל כל הקורע על מתו יותר מדאי לוקה וכ"ש המשבר כליו בחמתו כי שתים עשה השחית את הממון והשליט את כעסו לעבור על דברי תורהף גם הוזהרנו שלא להשחית הגוף כגון לבלעו בתעניות חנם מתוך צערו או להתאבל על מתו, אבל המתאבל ומתענה על עונתיו נאמר עליו 'דרכיו ראיתי וארפאהו ואנחהו ואשלם ניחומים לו ולאביליו'.
והנה דן בשו"ת הר צבי (ח"ב הל' סוכה סי' קב) במי שצריך למקום מסוים להעמיד שם סוכה אם יכול לקצוץ אילן מאכל בשביל מקומו והאילן עוד בשנת הערלה, וכ' דיש לדון משום שלא אסרה תורה אלא דרך השחתה וקלקול, וברא"ש בבב"ק (פ"ח סי' ט"ו) כ' שאם היה צריך למקומו מותר, ובט"ז (יו"ד קטז,ו) הביא דברי הרא"ש והתיר לפי"ז לאחד שהיה לו קרקע עם אילנות שיקצוץ את האילנות עם הפירות כי שיוכל לבנות שם בית, ולפי"ז הוא יכול לקצוץ את האילן בביל לבנות במקומו סוכה, ולפי"ז צריך שהסוכה תהיה מעולה וכהיא זמנית אי"ז משמע שעושה עברו הסוכה.
והסיף שבסוכה הרי הוא משחית לצורך מצוה וכשמשחית לצורך מוצה אין בו משום 'בל תשחית', אמנם כל זה רק כשהוא אינו יכול לקיים את המצוה באופן אחר אבל אם יכול לקיימה באופן אחר, ולגבי דין בל תשחית בערלה הנה מצינו שבהפקר יש גם דין בל תשחית וכ' להוכיח כן, ולכך נקט שיש כמה קולות לקצוץ ואם אפשר שיקצוץ על ידי גוי, ועדיין יש להזהר בזה משום חשש סכנה.
ובשביבי אש כ' בשם הנו"בי שכשצד בעלי חיים ביערות והורגם מיד אין בכך איסור של בל תשחית כיון שהאדם לא יבוא להנות מהם שאינם מיועדים לאכילת האדם, אמנם מדברי החינוך משמע שכל פעולה שפועלת השחתה אין הקב"ה חפץ בהשחתת העולם ואסור, והוסיף שיש איסור בל תשחית בכל אדם שחוטא עובר על רצון ה' שהוא בכלל משחית ומחבל בבריאה, וכמו שמצינו במדרש קהלת, שאחז הקב"ה בידו של אדם הראשון והוליכו על פני גן עדן ואמר לו תן דעתך שלא תחריב את עולמי נמצא שהאדם הופקד לעבדה ולשמרה ועליו להיזהר שלא לעבור על בל שחית ע"י חטאיו ופשעיו ולקוני שדרתיך ולא לעוותי.
בל תשחית במכירת חמץ
ובשבט בלוי (חלק ט' סי' קכ) כ' בענין מכירת חמץ בעין וכ' לדן לגבי מי שיש לו תערובות חמץ שאם יאבדם יש חשש של בל תשחית, וכ' שהותר במקום תועלת או הלכה וכלפי מי דמחמיר בזה אין חשש של בל תשחית, וכן כתב לגבי מי שיש לו בגדים וכדו' ורוצה לזרקם, דגם אם נאמר שאיסור בל תשחית בשאר דברים הוא מהתורה מ"מ אי"ז מעשה השחתה כיון ששעושה דרך הפקר שיכולים אחרים לזכות הזה.
וכן כ' החזון איש שהאיסור הוא בדרך השחתה, והדבר מוכרע שהרי איסור השחתה אינו על הבעלים אלא על אדם אלא ודאי שאין דין בל תשחית אלא דוקא במעשה שעושה ולא בשב ואל תעשה.
בל תשחית באולמות שמחות
והנה יש לדון האם מותר לזרוק לחם ישן הראוי עדיין לאכילה, וכן באולמות הזורקים מזון לאשפה בטענה שעלות המיון של האוכל תעלה יותר מהאוכל עצמו, האם יש בזה איסור בל תשחית.
והנה בחינוך הביא בשרש המצוה ידוע, שהוא כדי ללמד נפשנו לאהב הטוב והתועלת ולהדבק בו, ומתוך כך תדבק בנו הטובה, ונרחיק מכל דבר רע ומכל דבר השחתה, וזהו דרך החסידים ואנשי מעשה אוהבים שלום ושמחים בטוב הבריות ומקרבים אותן לתורה, ולא יאבדו אפילו גרגיר של חרדל בעולם, ויצר עליהם בכל אבדון והשחתה שיראו, ואם יוכלו להציל יצילו כל דבר מהשחית בכל כחם, ולא כן הרשעים אחיהם של מזיקים שמחים בהשחתת עולם, והמה משחיתים את עצמם במדה שאדם מודד בה מודדין לו. כלומר, בה הוא נדבק לעולם, וכענין שכתוב (משלי יז, ה) שמח לאיד לא ינקה רע. והחפץ בטוב ושמח בו נפשו בטוב תלין לעולם זה ידוע ומפרסם.
וא"כ מבואר בדברי החינוך שיש ענין להקפיד שלא לרוק כלום, ואולי אפשר לבאר שהרי התירו להורדוס לסתור את בית המקדש ולבנות אחר יפה יותר במקומו, וכן בציצית מותר לקרוע הפתילים אם מניח אחרים במקומם ומשמע שיש היתר לסתור בשביל דבר יותר יפה.
בל תשחית כשמלמד את בני משפחתו
והנה מובא על החזו"א שהקפיד מאוד שלא להנות מהבריות והיה מפרנס ממכירת ספריו, אירע מעשה באחד שרצה לפרנס את החזו"א והכפיל מחיר הספר שרכש ונתן את הכסף לרבנית, וכששמע החזו"א ביקש את הכסף וקרע אותו באומרו שאין שאין בזה משום בל תשחית כיון שהממון לא ישוה למה שהיא למדה מזה, אמנם בדברי הגמ' מבואר שאין ללמד בניו אם עובר בזה על בל תשחית, והחינוך כתב שמה שהותר זה בכלים שבורים שמראה עצמו כאילו כועס עליהם אבל כלים שלמים אסור.
בגדר ההשחתה ובפחות משוה פרוטה
ולגבי כוס שחתן שובת תחת החופה הנה מצינו שהקורע על המת יותר מדאי עובר משום בל תשחית ויש לדון בזה, והנה בגמ' בברכות שבנו של רבינא עשה חתונה לבנו וראה שחכמים שמחו מדי והביא כוס ששוה ד' מאות זוז ושברה בפניהם ונעצבו על חורבן הבית, ובתוס' כ' שמכאן ראיה שיש ענין לשבור כוס זכוכית בחתונה, ואולי בזמנינו שאין יודעים ממה עשויה בכוס אין בזה ועלת.
ובשו"ת חוות יאיר (קצה) כתב לגבי אילן אפרסקין שעלה בחלונו והחשיך דפשוט שמותר דכל שהוא לצורך מותר שלא אסרה תורה אלא דרך השחתה, ומ"מ נראה שאם יכול לקצוץ ולסדר רק כמה ענפים שללא יקצץ כל האילן ואפי' שיצטרך לחזור ולקצוץ כיון שזה סכנה וכן ספק דאורייתא.
ויש לדון אם יש דין בל תשחית בפחות משוה פרוטה, ואפי' אם אין איסור אם יאסר מדין חצי שיעור אסור כמו בגזל וכדו', דלגבי פירורים מצינו שמותר ליטול עליהם מים אחרונים, והנידון אם בבל תשחית כיון שהוא משחית יהיה גם בפחות משו"פ.
והנראה שיש באיסור בל תשחית גם הנהגה ישרה כמו שמבואר בחינוך שלא להרגיל עצמו להשחתה א"כ אין לזה שיעור וגם בפחות משו"פ אסור להשחית בדרך השחתה וכל ההיתר הוא גם ביותר משו"פ במקום שאין עושה דרך השחתה.
והוסיף בחינוך, ודרך כלל אסרו זכרונם לברכה לעשות כל דבר של השחתה, והמשחית שום דבר מתוך חמה אמרו עליו (שבת קה, ב) שהוא כעובד עבודה זרה, שכן דרכו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כן ואם יאמין אותו למחר יאמר לו לך עבוד עבודה זרה, כלומר שכל אדם חיב לגער ביצרו ולכבש תאותו עד שיגביר נפש המשכלת על נפש המתאוה עד שתהיה לה לאמה, והיא גברת לעולם ועד. ואמנם הביאו בגמרא (שם) מעשים בקצת החכמים שמראים עצמן כעוסים, כדי ליסר בני ביתם ולזרזן ומשליכין מידם שום מאכל או שום דבר, ומכל מקום השגחתם היתה בהם לעולם שלא ישליכו דבר שיהא נשחת בזה.