אל סבו של מרן הגרי"ש – הגאון רבי שלמה אלישיב זצוק"ל בעל ה'לשם', מחבר ספרי 'לשם שבו ואחלמה' על תורת הנסתר נכנס לבקר יהודי ישיש שעלה מבבל הרחוקה היא עיראק, לארץ ישראל. ובמסגרת ביקורו תר וביקר אצל גדולי האומה אשר בירושלים עיה"ק. בהתוודעו לזהותו של רבי שלמה, ועל כך שחיבר את ספרי הלשם המפוארים. התרגש היהודי ביותר, בספרו לרבי שלמה: "הכי הנך יודע איזו התרגשות גרם ספרך בהגיע אלינו בבלה – כד הוינא טליא, לפני כשלושים שנה – מעומקיו בתורת הנסתר וצפונותיו! ההתרגשות גברה כל כך עד שרבינו יוסף חיים, הבן איש חי, ראש גולת בבל ובני ספרד אירגן מעין 'הכנסת ספר תורה', והכניס את ספרך לבית המדרש בשירה ובריקודים של שמחה ומצוה על יציאת ספר חשוב זה!" " עד כדי כך החשיב רבינו הבן איש חי את ספרך!" בעל הלשם בתגובה החל למרר בבכי לנוכח דבריו. היהודי הופתע ותהה. "מה פשר לבכי זה ? ההיפך, עליך לשמוח שיהודים הוגים בספרך ומחשיבים אותו!" אך הלשם ממשיך למרר בבכי, תוך שהוא משלב את זרועו בזרועו של אורחו, מכניסו לחדרו ומראה לו שורת כתבי יד על תורת הנסתר שלא יצאו עדיין לאור. באומרו לאורח: "אכן, דבריך נעימים כל כך ומחזקים. אך חבל שלא ידעתי מהם לפני כשלושים שנה, כשהוצאתי את ספרי לאור! אז כשניגשתי להוציא את שאר הכרכים, לאחר יציאת הספר הראשון לאור, הוגנבה מחשבה לקרבי: 'מה אני ומה חיי, וכי מישהו הוגה בספרי? וכי יש מעיינים לתורת הנסתר?' וקנתה שביתה בליבי, ובשל כך משכתי את ידי ולא הוצאתי את יתר הכרכים. ואילו הייתי שומע אז מפעולת החיזוק האדירה של הבן איש חי ואמרותיו, היה זה דוחפני ומזרזני להוציא לאור את יתר הכרכים, ולסדרם לטובת רבים ולטובת בית ישראל… ועל כך אני ממרר בבכי…" ללמדך עד כמה גדול כוחו של מילה טובה וזריקת עידוד לא רק לבחור וצורב צעיר, אלא אף לגדול וענק כבעל הלשם!!
" וְעָנ֖וּ וְאָמְר֑וּ יָדֵ֗ינוּ לֹ֤א שפכה שָֽׁפְכוּ֙ אֶת־הַדָּ֣ם הַזֶּ֔ה וְעֵינֵ֖ינוּ לֹ֥א רָאֽוּ:
(ח) כַּפֵּר֩ לְעַמְּךָ֙ יִשְׂרָאֵ֤ל אֲשֶׁר־פָּדִ֙יתָ֙ יְקֹוָ֔ק וְאַל־תִּתֵּן֙ דָּ֣ם נָקִ֔י בְּקֶ֖רֶב עַמְּךָ֣ יִשְׂרָאֵ֑ל וְנִכַּפֵּ֥ר לָהֶ֖ם הַדָּֽם " [דברים פרק כא]
שכן תמיהה עצומה מתחוורת למעמיק בפרשת עגלה ערופה. בתורה מפורש שזקני העיר שהביאו את העגלה לעורפה היו אומרים: "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו!" [דברים כג, ז]
ומביא רש"י את דברי חז"ל בגמ' סוטא [מה:]: "וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דמים הם? [שהוצרכו לומר 'ידינו לא שפכו וגו'] אלא לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לויה!" היינו שזקני העיר מתוודים על שלא פטרוהו כשהלך מעירם בלא מזונות ובלא ללוותו כראוי, עובדה, אשר לדעת תורה הקדושה גרמה לתוצאות – שקרה מה שקרה. והדברים טעונים הבנה. מה היה מועיל אם זקני העיר היו טורחים להגיש לו מזונות בצאתו ואף ללוותו קמעה. וכי הדבר היה נמנע ? וכי השודדים היושבים ביערות לא היו מזיקים אותו בשל כך ? הרי על אף הליווי שהיה זוכה מזקני העיר, ביער היה עליו לצעוד לבד, שהרי ליווי קצר הוא ושם ביער בהיותו לבדו, בנקל לא יוכל להתגונן. וכיצד ניתן להאשים את הזקנים שבאם לא נתנו לו מזונות ולא ליווהו הם אשמים בדבר?!
אלא שיסוד עמוק וכלל גדול בנבכי הנפש ועמקותו מתקפלים בין מילות הוידוי של זקני העיר. בכך שאין תכלית המאכל והמשתה והלווי בכדי להעניק לו הגנה ושמירה חיצוניים, שכן אלו לא יועילו לו כשיימצא לבד ביער. אלא שהטענה על הזקנים היא שאם היו המה מכבדים אותו במזונות ומלווים אותו בכבוד ויקר כשיצא מעירם. היה הוא יוצא מהעיר בהרגשה אחרת לגמרי. הרגשה של דימוי עצמי גבוה עם תעצומות נפש מפליאות. באשר היחס ושימת הלב של זקני העיר על כך שאין מפקירים אותו לנפשו, אלא דואגים לו ומציידים אותו במאכל ובמשתה, ומלווים אותו לדרכו, ותוך כדי הליווי משוחחים עמו ומדברים אליו דברים רכים ונעימים, ואף מעניקים לו מספר מילים טובות על אישיותו, וחשיבות ביקורו בעירם, הרי שהיה איש זה מרגיש ביותר עד כמה הוא 'שווה', והיה בטחונו העצמי נוסק לגבהים. עד שבהיותו צועד ביער בשמחה ובטוב לבב מהיחס המכבד והמילים הטובות שהושמעו באוזניו, ושודד ניגש לעומתו בפתע, היה נאבק עמו, באשר כשהמוראל גבוה, הפעולות הינם לאין ערוך. וכאשר היה מרגיש עד כמה הוא שווה ובזוכרו את כל המילים הטובות שלחשו לאוזניו זקני העיר וחכמיה. היה ניצול לביתו לשלום! זהו הטענה על הזקנים שפטרוהו בלא מזונות, בלא לויה ובלא… יחס ומילים טובות!!!
כשבאמת טענה זו מהדהדת באוזני כל אחד ואחד מאז ועד היום הזה: "שימו לב אל הנשמה!" התבוננו סביבכם וראו שהינכם יכולים להועיל לאין שיעור בהענקת מילה טובה לחבר, בזריקת עידוד מחמיאה ובהארת פנים חביבה. שכן אלו בוניום עולמות. כפשוטו!! המה בונים את הדימוי העצמי של האחר ואת אישיותו לדורות!!! באשר לעולם לא תדע עד כמה מילה טובה שלך גרמה וגורמת למהפכות ולהשתפרות לטובה של החבר! וקנית זכויות אלו לעד ולנצח נצחים!!
גביר ועשיר גדול נכנס למרן פוסק הדור הגרי"ש אלישיב זצוק"ל ושאלתו בפיו: 'יש לו הרבה כספי מעשר ועוד כספים רבים ייעודיים לצדקה וגמילות חסדים, ורוצה הוא לשמוע מפי מרן מפורשות להיכן יפנה את תרומתו ואל מי יזכה?' חשב הגביר שיורהו לתתו למוסדות תורה או לקופות הצדקה השונות. אך לא. מרן הגרי"ש השיבו כך: "לו תשמעני, קח את כספך אשר בידך ושכור אברכים חשובים ומיוחדים שישובצו בתוך הישיבות הקדושות, וכל תכליתם ומטרתם תהיה למטרה אחת בלבד: לחזק ולעודד את הבחורים היקרים הלומדים תורת ד' ולהזריק בקרבם זריקות עידוד בתיבול מילים טובות!" לא שידברו עם הבחורים בלימוד. מטרה חשובה ביותר. אך את זאת יעשו אחרים. אלא מטרתם תהיה אך ורק לעודד ולחזק ברכיים כושלות, וגם כאלו שאינם. לכל הבחורים. לטובים, לשאינם כאלו. לבינוניים ולשאינם. לכולם! להזריק בקרבם מילים טובות ומעלות שבח בכמויות גדולות! שכן אין ערוך למילה טובה הנאמרת בחדוה, להארת פנים בחביבות וביקר!" הגביר הופתע לגמרי. חשב שמא אוזניו מטעות בו. אך לא. זוהי התשובה המפתיעה שקיבל מגדול הדור והדרו, וכך עליו לפעול. פסק של פוסק הדור! שוו בנפשכם, מרן הגרי"ש מורה ובא לגביר רק אחת: פרוץ את מעגל האטימות! אדרבה, השקע את כל כספך אך ורק כדי לחזק ולעודד את הבחורים היקרים! ואנו, על אף שמצלצלים אין לנו בשפע, אך מילים טובות והארות פנים יש לנו גם יש לנו, ננצלם לחזק את חברינו, ונקנה קנייני נצח בזה ובבא!
כשיתכן לומר בעניות דעתנו שמרן הגרי"ש צעד בעקבות סבו הגדול.
חבל על הזמן …. קדימה ! שנה חדשה חודש אלול הבעל"ט הרבה מאוד התחלות חדשות, ילדים, ובחורים חדשים , גם מורים , ומחנכים חדשים , צריכים את המילה טובה… שלך. הארת פנים… וזריקת עידוד… ו…הצלת עולמות לעין שיעור !!!
הדברים לעילוי נשמת מור אבי הרב מאיר חי בן גוליט זצוק"ל
שבת שלום ומבורך
הרב יוסף זאב
הישיבה הגדולה תל ציון
