תרשים זרימה
זה החל בטיל התימני, עבר לדרמה הפוליטית, המשיך למתקפת הביפרים והגיע למכשירי הקשר
תרשים הזרימה של אירועי השבוע מעניין ומרתק. מה שכתבנו בראשון, כבר לא היה רלוונטי ביום שני. מה שכתבנו בשני, כבר לא היה רלוונטי לשלישי, וכך הלאה משלישי לרביעי, ומי יודע אם מה שאנו כותבים כעת, יהיה רלוונטי לרגע הזה, בו (עשרת) קוראי המדור מחזיקים בידיהם את העיתון.
זה החל ביום ראשון בבוקר בירי הטיל התימני לעבר אזור המרכז ובאזעקות שהעירו עם שחר מיליוני תושבים. מדובר היה באירוע לא שגרתי, ונראה היה כי הטיל יעסיק אותנו כמה ימים עם תגובות ותחקירים – כיצד חמק מהמכ"ם של ההגנה האווירית, האם התפרק באוויר, מה היו נזקי שברי המיירט שנפלו במודיעין והאם היעד היה נתב"ג.
השאלות הללו נותרו באוויר והטיל לא הספיק לעשות אפילו צעד (תימני) נוסף, וביום שני הפכו כל הכותרות לפוליטיות. היה זה לאחר הפרסום המוקדם על המגעים שעומדים להבשיל בין נתניהו לגדעון סער, על צירופו לממשלה ומינויו לשר ביטחון במקומו של יואב גלנט. המערכת הפוליטית נכנסה לסחרור, הפרשנים מילאו את האולפנים, והכותרות הכריזו כי מדובר ביום הפוליטי המשמעותי ביותר מאז השבעה באוקטובר. הוויכוחים נסובו סביב המהלך הפוליטי חסר התקדים: שינוי תפקיד שר הביטחון תוך כדי לחימה (הרחבה לקמן).
אך טבעי היה שהנושא הזה לא ירד מסדר היום במשך כמה ימים. אולם אז הגיע יום שלישי וכל הכותרות השתנו באחת. "מתקפת הביפרים" בלבנון הפכה לנושא העיקרי. הפיצוץ בו זמנית של מכשירי הזימוניות (איתוריות), בהם החזיקו אנשי הדרג הבכיר בשדרת הפיקוד של החיזבאללה, גרמו להלם לא רק בלבנון, אלא בכל העולם. כולם ביקשו לברר מה בדיוק ארע, וכיצד זה קרה. העיניים הופנו כאמור לישראל, שמצידה שמרה (באופן תקדימי) על דממת אלחוט ביטחונית ותקשורתית.
בכך באה לסיומה יממה של סיקור פוליטי מקיף, והתחלפה בפעולה משמעותית ביותר בלבנון. אלא שכאן זה לא נגמר: למחרת ביום רביעי, בעוד כולם עוסקים עדיין בהשלכות מתקפת הביפרים – כיצד יגיב חיזבאללה, מדוע לא בוצעה מכת מנע נוספת ומה יהיה ההמשך, הגיעו ידיעות ראשונות על פיצוצים בביירות. עד מהרה דווח כי היעד הפעם הוא מכשירי קשר (ווקי טוקי) אותם נשאו אנשי חיזבאללה (שלא נפגעו יום קודם). הנזקים הפעם היו כבדים יותר, שניתן היה להחדיר לתוכם כמות גדולה יותר של חומר נפץ.
השאלה שנותרה: האם אירועי השבוע נגמרו באותה מתקפת מכשירי קשר, או שגם אתמול נרשמו עוד אירועים משמעותיים, לאחר כתיבת שורות אלו.
והיו שכיווצו את מצחם בארשת חשיבות, צמצמו את עיניהם כדי ליצור מצג "ידענות", וניסו לקשור בין כל האירועים השבוע. ההסבר המפולפל שלהם היה, שכל הדרמה הפוליטית בה עסקה המדינה וכל הספקולציות, האם סער ייכנס לממשלה, לא היו אלא כיסוי ופעולת הטעייה מכוונת, כדי להסיח את דעת החיזבאללה ממה שצפוי להם. "זה היה ספין מלא", שכנעו בלהט את עצמם עד שהאמינו בכך.
טלפונים מסוכנים
החשיפה של ראש המוסד לשעבר, וההוראה הנחרצת של נסראללה לאנשיו
לפני כשנה התבטא ראש המוסד לשעבר יוסי כהן, ואמר כי אפשר לחסל בכל רגע נתון את נסראללה. "כל לילה יש חלון הזדמנויות לחסל אותו, כל לילה", הדגיש כהן. המראיין ניסה להקשות אליו בשאלות נוספות בנושא, וראש המוסד לשעבר חתם את הראיון: "אנחנו יודעים איפה הוא. אני לא אפרט, רק אומר: לו נרצה – נוכל להוריד אותו בכל רגע נתון".
היו אז שחשבו כי מדובר בדברי רהב של ראש המוסד לשעבר, המגשש את דרכו לפוליטיקה. אולם לאחר הפעולות השבוע בלבנון, המיוחסות על פי מקורות זרים לישראל, כהן ידע בהחלט על מה הוא מדבר. נסראללה מצדו לבטח שואל השבוע את עצמו, אילו עוד הפתעות מכינה ישראל, ומה יקרה כאשר היא תחליט להפעיל את הנשק שלה, אותו היא שומרת ליום פקודה.
כך או כך, מעיון וקריאה בתקשורת הזרה, המשוחררת מכבלי הצנזורה הצבאית בישראל, ניתן ללמוד על הפעולות השבוע בלבנון. שביבי המידע זורמים אט אט, אך מציירים את התמונה הכוללת, תוך ניסיון להיזכר מהו בכלל מכשיר הביפר, כיצד הוא עובד, כיצד הושתלו בו חומרי הנפץ, וכיצד החיזבאללה רכש את המכשירים הללו ללא שום חשד.
לפני שנעבור ל"ניו יורק טיימס", נזכיר כי לפני שבוע וחצי פורסמה ב"יתד נאמן" (בעיתון יום ג'), כתבה מעניינת לפיה נסראללה מזהיר את תושבי לבנון, שלא להשתמש בטלפונים סלולריים, כדי שלא לסייע לישראל בחיסולים ממוקדים. "הטלפון בידיים שלך, בידי אשתך ובידי הילדים שלך – הוא הסוכן", הזהיר מנהיג החיזבאללה את אנשיו. "תקברו אותו, שימו אותו בקופסת ברזל – ותשליכו את המפתח", דרש מהם.
האזהרות הללו של נסראללה מושמעות כבר זמן רב. הוא משוכנע שבכיריו מחוסלים בגלל היכולת הישראלית להאזין לטלפונים הניידים. לפיכך החליט להתמודד מול ישראל ב"תחכום" משלו. אם ישראל מתמחת בטכנולוגיה גבוהה של הי-טק, החיזבאללה יעשה שימוש ב"לואו-טק" – טכנולוגיה נמוכה ופשוטה. מהסיבה הזו הורה להשליך את הטלפונים הניידים ולעבור לשימוש בביפרים ומכשירי קשר פשוטים המבוססים על טכנולוגיה מיושנת. אלא שההחלטה הזו התפוצצה לאנשיו בפרצוף. תרתי משמע.
אילוץ מחושב
השאלה שכולם שואלים: מדוע המבצע יצא לפועל השבוע ולא בתחילת מהלך מלחמתי
ה"ניו יורק טיימס", שניסה להתחקות אחר הפעולות השבוע בלבנון, הקדיש אתמול כתבה ארוכה בנושא ודיווח כי הפחד של נסראללה מטלפונים ניידים, לא נעלם מעיני המודיעין הישראלי, שזיהה הזדמנות נדירה לקידום תכנית גרנדיוזית שנראית דמיוניות ובלתי ניתנת ליישום.
על פי העיתון האמריקאי, הקימו גורמי המודיעין בישראל חברת קש בהונגריה, שהתחזתה ליצרנית איתוריות בין-לאומית. חברה זו התקשרה עם יצרנית חברה נוספת שסיפקה לחיזבאללה איתוריות. כדי להסוות את פעילות החברה הזו, הוקמו עוד שתי חברות קש נוספות שעסקו באותו נושא.
לפי ה"ניו יורק טיימס", הביפרים שסופקו לחיזבאללה יוצרו בנפרד, והכילו סוללות שבהן הוטמנו חומרי נפץ. אט אט החלו הביפרים להישלח ללבנון תחילה בהיקף קטן, ולבסוף בהיקפים גדולים יותר, ככל שנסראללה דרש מאנשיו להשליך את הטלפונים ולעבור לתקשורת ביפרים ומכשירי קשר פשוטים. ההוראה שלו לפעילים הייתה, שיש לשאת את הביפרים כל הזמן כדי להיות זמין לקבלת הודעות.
ביום שלישי השבוע, יצא המבצע לפועל. לפי ה"ניו יורק טיימס", ישראל גרמה לפיצוץ הביפרים מרחוק. תחילה נשלחה לאיתוריות הודעה בערבית במסווה של הודעה מהנהגת הבכירה של הארגון. שניות לאחר מכן הביפרים התפוצצו וגרמו לאלפי נפגעים. למחרת התרחש סיפור דומה עם מכשירי הקשר, שהיו גדולים וכבדים יותר, ולכן כמות חומר הנפץ שהוחדרה לתוכם הייתה בהתאם. עם זאת שכיחותם הייתה קטנה בהרבה מזו של הביפרים, וזו הסיבה שמספר הנפגעים הרשמי היה נמוך יותר – 450 פצועים לעומת יותר מ-2,700 ביום שלישי. אולם מספר ההרוגים היה גבוה יותר בקרב מחזיקי מכשירי הקשר – 20 מחבלים לעמת 13 שנהרגו במתקפת הביפרים.
כל שנשאר עתה להבין הוא מדוע פוצצו הביפרים דווקא השבוע. מדוע לא המתינו לבצע את הפעולה הזו כמכת פתיחה של מהלך מלחמתי נרחב, כדי לשבש את התקשורת בין אנשי החיזבאללה. התשובה מתבססת גם היא על מקורות זרים. לפי הדיווחים החלו גורמים בחיזבאללה לחשוד שמשהו אינו כשורה בביפרים. לפיכך לפני שכל הסיפור הזה עמד "להישרף", החליטה ישראל להפעיל את הנשק הזה במטרה להנחיל מכה מוראלית ומבצעית קשה לחיזבאללה, בדיוק כפי שאכן ארע.
הפחד בלבנון כה גדול, עד שאנשים נזהרים עתה מלהשתמש במכשירים חשמליים שונים, מחשש שיתפוצצו להם בפנים. בהקשר זה דווח (בלעג ובהומור) שהחות'ים בתימן משליכים מיקסרים מהבתים..
התהפכו נגדו
אווירת נכאים השתלטה על האולפנים לאחר הפרסום על הצטרפותו האפשרית של סער לממשלה
עוד לפני שתשומת הלב הציבורית והתקשורתית עברה ל"כפל המבצעים" בלבנון, השתלטה ביום שני השבוע, אווירת נכאים על האולפנים. היה זה לאחר הפרסומים על כניסה אפשרית של גדעון סער, לקואליציה ולמינויו לשר הביטחון במקומו של יואב גלנט.
האפשרות שנתניהו ירוויח מהמהלך הזה קואליציה יציבה בת 68 חברים, הוציאה אותם מדעתם. כל התחזיות שלהם על פירוק הממשלה מבפנים כתוצאה מהתנהלותו המתריסה של בן גביר, קרסו והתמוטטו. הכניסה של סער מסירה בהכרח את איומיו החוזרים ונשנים להתפטר, ולכן המהלך הזה לא היה לרוחם. "כיצד אפשר להדיח שר ביטחון בעיצומה של מלחמה", צווחו הפרשנים ועימם הפוליטיקאים משמאל. לרגע שכחו את דרישתם ללכת לבחירות "עכשיו" ולהחליף את כל הממשלה כולה "בעיצומה של המלחמה".
הסימפטיה הממושכת של השמאל כלפי סער, רק משום שיצא בשנים האחרונות נגד נתניהו, נשכחה כליל והתהפכה לזעם מופגן נגדו. "סער איבד את הבושה", זעקו הפרשנים, אנשי המחאה וכל כת הרלבי"ם. "זו ברית מושחתת שנכרתה בין שני אנשים שסובלים משיגעון גדלות" כתב פרשן אחר. "ההבדל הוא שנתניהו נהנה לפחות מתמיכה קבועה ונלהבת של הבייס שלו, בעוד סער, לא מצליח למלא אפילו אולם בינוני בתומכיו".
"היה נדמה שסער הוא איש עקרונות", כתבה פרשנית אחרת, והזכירה כי סער ואלקין, היו אדריכלי ממשלת בנט-לפיד, כאשר ידעו לחבר בין כל הקצוות. באותם ימים דחה סער את כל ההצעות של נתניהו, כולל הצעה לרוטציה על ראשות הממשלה. אולם מאז אותם ימים השתנו הדברים וסער נוכח לראות שאין לו שום תקומה פוליטית. שתי האפשרויות שעמדו בפניו: ללכת הביתה או לנסות להישאר על הגלגל הפוליטי. הוא בחר באפשרות השנייה. המסקנה של אותה פרשנית: "עד כה היה בממשלה אדם אחד, שמוכן למכור הכול תמורת הישרדותו. עכשיו יש שניים".
בד בבד מיהרו באופוזיציה לשלוף אמירות מהעבר של סער נגד נתניהו, כדי להוכיח עד כמה הוא מזגזג פוליטית. כך לדוגמא אמר בעבר: "אם אתם רוצים את נתניהו ראש ממשלה, אל תצביעו לי". "חזרתו של נתניהו לשלטון היא אסון למדינה". "אני לא רואה שום אפשרות לשיתוף פעולה אתו". "הוא מייצג את ההפך מכל מה שאנחנו מאמינים בו", ועוד.
אלא שאותם ח"כים ואנשי מחאה, השמיטו במכוון את אמירותיו, לפיהן יהיה מוכן לשכוח את כל ביקורתו כדי לסייע בהנהגת המדינה בתקופה קשה זו. הדבר כמובן לא שכנע את מבקריו, ששנאת נתניהו לנגד עיניהם והם עברו לתקוף את סער, אישית על אי יכולתו להיכנס לנעליו של יואב גלנט, במשרד הביטחון, במיוחד בתקופה זו. בקטע הבא.
ביקורת מבית
חוסר ניסיון: בין המשקפת הסגורה של עמיר פרץ לחוסר הניסיון של גדעון סער
"סער הוא איש מוכשר", העידו עיתונאים משמאל, ששמרו עמו על קשר טוב לאורך השנים בהן תקף את נתניהו, ופרנס אותם בכותרות נגדו. "הוא יכול להיות שר ביטחון ראוי וטוב בתקופת שלום. לא בתקופת מלחמה", מיהרו לסייג.
עיקר ביקורתם הייתה על יומרתו ליטול על עצמו את תיק הביטחון. "דרושים שלושה ארבעה חודשי חפיפה כדי להיכנס לתיק הזה בעת שלום. עכשיו זו מלחמה ולבטח נדרשת תקופה ארוכה יותר. הצעד שלו מסכן את ביטחון המדינה", טענו.
חלקם נזכרו בתקופת כהונתו של עמיר פרץ כשר ביטחון, וניסו ללעוג לסער, כאשר ציינו כי חוסר ניסיונו הביטחוני מתחרה עם המשקפת מכוסת העדשות של עמיר פרץ, במהלך מלחמת לבנון השנייה. לטובת הצעירים, נזכיר ונספר כי במהלך סיור שעשה פרץ בגבול הצפוני, הוא קיבל משקפת לידיו, קירב אותה לעיניו, ורק אז שם לב שהעדשות שלה מכוסות. הצלמים מיהרו לצלם אותו מביט במשקפת סגורה והתמונה הזו הפכה אותו לשר נלעג, שלא מבין מאומה. אלא שאותו פרץ, שאכן היה אזרח ולא הגיע ממערכת הביטחון, זכור גם כמי שקידם במרץ וללא לאות את פיתוח מערכת כיפת ברזל. כיום הוא זוכה לשבחים רבים על כך.
כך או אחרת, מבקרי הממשלה מבקשים לצייר את סער, כחסר ניסיון שאינו מתאים לתפקיד שר הביטחון, מתוך רצון לשמור על גלנט בתפקיד, עקב ביקורתו התכופה על נתניהו. מנגד, בסביבתו של ראש הממשלה טוענים זה מכבר כי גלנט, מדליף לכלי התקשורת על חילוקי הדעות בקבינט, ועל ביקורתו נגד נתניהו. עמדותיהם שונות בנושא עסקת החטופים וציר פילדלפי, דבר שאינו מאפשר את המשך שיתוף הפעולה ביניהם. כל זה לא משכנע כמובן את מתנגדי הממשלה והם עושים הכול כדי לסכל את המינוי של סער לשר הביטחון במקומו של גלנט.
"סער, הרי מכיר היטב את נתניהו", הם אומרים ומזכירים את שלל הסכסוכים ההיסטוריים של נתניהו עם שרי הביטחון לדורותיהם. "סער, לא יהיה שונה מהם. נתניהו יגלגל עליו את כל הכישלונות, וייטול לעצמו את הקרדיט בכל ההצלחות".
לביקורת משמאל על המהלך, מצטרפים מאחורי הקלעים גם בכירים בליכוד, שאינם מעוניינים לראות את סער חוזר למפלגתם. אותם בכירים חוששים שבהתמודדות העתידית על ירושת נתניהו, יגיע סער מחוזק דרך תפקיד שר הביטחון, דבר שיקנה לו מקדמה משמעותית מולם. "מי שעוזב בית, אין לו מקום בליכוד" הם אומרים, ומנסים בו זמנית להתריע: "ברגע האמת הוא יעזוב את הממשלה וישאיר אותנו בלי קואליציה".
נתניהו שומע את כל הדיבורים מכאן ומכאן, ולאחר שעבר את "מחסום הבית" וקיבל את רשות בני המשפחה להכניס את סער לממשלה, הוא נחוש לבצע את המהלך הזה. בדרך יש לו קשיים לא מעטים, כפי שיפורט מיד.
נדוניה ללא טרוניה
הערך המוסף שיביא עמו סער: צינון הביקורת של היועמשי"ת נגד פעולות הממשלה
הרווח הפוליטי של נתניהו מהכנסתו של סער לממשלה גלוי וברור. אין גם צורך להסתירו, שהרי המטרה של כל ממשלה היא לשמור על יציבותה, בדיוק כמו שתפקיד האופוזיציה הוא לנסות בכל הזדמנות להפילה. הכנסתו של סער תגדיל את הקואליציה ל-68 חברים, (גלנט לא מתכוון לפרוש, ואמר כי יישאר בליכוד). כמו כן נתניהו ייפטר סוף סוף מגלנט כשר ביטחון, יוכל להתמודד טוב יותר מול בן גביר, יעביר את התקציב, יעביר את חוק הגיוס (שגלנט מערים עליו קשיים) ובכלל יוכל להגיע ליעד: בחירות במועדן בעוד שנתיים.
השפעה נוספת שיכולה להיות על כניסתו העתידית של סער לממשלה, נוגעת ליועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה. כזכור סער, כשר משפטים בממשלה הקודמת, הוא זה שמינה אותה לתפקידה ולכן כניסתו עשויה לצנן את היחסים העכורים בין הממשלה ליועמשי"ת. סער, לא ייתן לשרים להשתלח בה, אך יפעל במקביל למתן את ביקורתה על כל מהלך שעושה הממשלה.
נתניהו נחוש כאמור לבצע את המינוי ובעיקר להזיז את גלנט מתפקידו. אם לא האירועים בלבנון, זה היה קורה כבר השבוע. אולם בנקודת הזמן הנוכחית, המינוי נכנס להקפאה עד שהדברים יתבהרו מבחינה ביטחונית. בסביבתו של נתניהו מדגישים כי מדובר בהקפאה ולא בביטול, וכי המינוי יתממש כאשר האירועים הנוכחיים בצפון יסתיימו.
הזמן לא משחק לטובת סער: נתניהו אמור לצאת בשבוע הבא לניו יורק, והאמריקאים מפעילים עליו לחצים שלא לפטר את גלנט. הם רואים בו את האיש שמבטא את עמדותיהם ("סוכן אמריקאי" – מכנים אותו מאחורי גבו, אנשי נתניהו). כמו כן גם הלחצים בליכוד נגד המינוי הולכים וגוברים. ההסכם אמנם מוכן, אך הוא לא חתום.
בינתיים נתניהו, ממשיך לשבת עם גלנט, מידי יום (ולילה) בקריה ולשתף עמו פעולה. קשה להבין את הדינמיקה ביניהם לאור הדיבורים מסביב. גלנט יודע היטב מה חושב עליו נתניהו וההפך. היו שניסו לומר כי נתניהו בעצם השיג את כל מה שרצה בלי לממש בפועל את ההחלפה: סער לא יוכל לחזור לאופוזיציה לאחר שהוצג כמי שמוכן לוותר על האידיאולוגיה שלו. הוא יהיה חייב להיכנס לממשלה (גם לא בתפקיד שר הביטחון). במקביל גלנט, נחשף כנטול כוח פוליטי וכמי שכיסאו מתערער. במקביל הוא נוכח לראות שאין סיכוי שאנשי המחאה יצאו ל"ליל גלנט 2". לפיכך הוא יוכל להישאר בתפקיד, אבל כשר מוחלש ללא הטחת ביקורת בנתניהו.
שורה תחתונה: הערכת הצדדים היא שבסופו של דבר השינוי כן יתבצע, וסער יצורף לממשלה. בסביבת נתניהו מבהירים כי הוא נחוש להחליף את גלנט והדבר יקרה ב"הזדמנות הראשונה". בינתיים נתניהו מעביר עדכונים ביטחוניים גם לסער. עם זאת, עדיין קיימת אפשרות למנותו לתפקיד שר החוץ, ולהעביר את ישראל כץ לתפקיד שר הביטחון. הכול תלוי כמובן במצב הביטחוני בצפון, שעלול להתלקח למלחמה רחבה.
נטישה מקוונת
מה עומד מאחורי הפערים בין הסקרים השונים במספר המנדטים של הליכוד ו"המחנה הממלכתי?"
שמעון פרס אחראי למשפט הפוליטי הנדוש ביותר, שאין פוליטיקאי שלא עשה (או יעשה) בו שימוש תכוף. "סקרים הם כמו בושם. נעים להריח, אסור לשתות". פרס למד על בשרו את הפערים בין סקרי המנדטים לתוצאות המעשיות. אך חיבתו לסקרים נותרה בכל שנותיו הפוליטיות הארוכות. מאז עברו שנים, ודבר לא השתנה. הפוליטיקאים מתמכרים לסקרים, הציבור עוקב אחריהם בעניין, והתקשורת מנצלת זאת ומפרסמת סקרים תכופים, לעיתים אפילו פעמיים בשבוע.
מי שעוקב אחר הסקרים מגלה את הפערים בין ערוצי החדשות השונים, שם מתפרסמים המדגמים: בכל ערוצי החדשות, "המחנה הממלכתי" מוביל על הליכוד, בעוד ב"חדשות 14" הליכוד מוביל בפער על "המחנה הממלכתי". לאחרונה ממש נרשם שינוי קל, כאשר חלק מערוצי החדשות מדווחים על תיקו בין שתי המפלגות הללו, עם הובלה של מנדט לכאן או לכאן.
הסוקר של חדשות 14 הוא שלמה פילבר באמצעות מכון הסקרים "דיירקט פולס". פילבר שמעניק בסקרים שלו 29-30 מנדטים לנתניהו ו-17-18 לגנץ, נוכח לראות כיצד מכוני הסקרים האחרים נעים אט אט לכיוונו, וכבר אינם חוזים ניצחון מוחץ ל"מחנה הממלכתי" כפי שעשו חודשים ארוכים.
בניסיון להסביר את הפער בינו לשאר הסוקרים, חשף פילבר בראיון לתקשורת את מה שמתחולל מאחורי הקלעים בנושא. לדבריו, בשנה האחרונה נעשו כ-120 סקרי מנדטים, כאשר מתוך 12 המפלגות הקיימות, זוכות 10 מפלגות במספר מנדטים קבוע עם נטייה קלה לכאן או לכאן. ההבדלים בסקרים באים לידי ביטוי בשתי מפלגות בלבד: הליכוד ו"המחנה הממלכתי".
פילבר מספק הסבר מעניין מדוע בסקרים שלו, הליכוד גובר בפער על "המחנה הממלכתי", בעוד ששאר מכוני הסקרים מפספסים את הנתון הזה. לדבריו, יש כיום 7-8 מנדטים של אנשי ליכוד, שנטשו את כל הפאנלים המקוונים, שעל בסיסם נעשים הסקרים. נמאס להם להשתתף במשחק הזה ולכן הם לא שם. לפיכך התוצאות שמתקבלות בסקרים אינן משקפות את המציאות ומכאן הפערים. "אנחנו יודעים לסקור אותם ולכן אצלנו התוצאה שונה", הסביר לא מכבר בראיון שנערך עמו.
כאמור לאחרונה גם שאר מכוני הסקרים ישרו קו עם הנתונים של "דיירקט פולס" והדבר ניכר בתוצאות הסקרים שלהם. הם אמנם לא מראים על פער לטובת הליכוד, אך מצביעים בהחלט על כמעט שוויון, עם נטייה לכאן או לכאן. יש להניח שעם הזמן זה יקרה.
ואם בסקרים עסקינן, יש מי שלא כל כך מרוצה מהם, אך מנסה לעוות את תוצאותיהם בהסברים מפותלים. בקטע הבא.
יאיר נגד יאיר
לפיד לא מדייק: "המחנה הליברלי" אינו זוכה בכל הסקרים בניצחון על הקואליציה הנוכחית
מי שמקבל בכל הסקרים מספר מנדטים די קבוע, הוא יו"ר האופוזיציה ח"כ יאיר לפיד. מפלגתו "יש עתיד" נעה סביב 11-13 מנדטים, ירידה משמעותית מ-24 המנדטים בהם זכתה בבחירות האחרונות. "יש עתיד" שהייתה המפלגה השנייה בגודלה נמצאת במגמת ירידה ומפסידה קולות רבים למפלגות הדומות לה: "המחנה הממלכתי" של גנץ, "ישראל ביתנו" של ליברמן ו"הדמוקרטים" של יאיר גולן. מלחמת יאיר ביאיר.
בראיון שנערך עמו בשבוע שעבר בתקשורת, נשאל לפיד, כיצד הוא רוצה לנצח את הבחירות, כאשר גם הוא וגם יו"ר "המחנה הממלכתי" בני גנץ, לא זוכים לאמון הציבור. בתגובה השיב כי "אין סקר אחד ב-11 החודשים האחרונים, שבו המחנה הליברלי לא מנצח".
בעיתון הכלכלי "גלובס" החליטו לבדוק את הטענה הזו באופן יסודי. לצורך כך אספו את כל הסקרים שהתפרסמו מאז הטבח בשבעה באוקטובר. תחילה ביקשו לברר מהו "המחנה הליברלי", שלדעת לפיד מנצח בכל הסקרים. פנייה אליו לא נענתה ולכן בדקו עצמאית מספר אפשרויות.
האפשרות הראשונה שנבדקה הייתה הטענה שעלתה מול לפיד באותו ראיון, קרי "המחנה הממלכתי" ו"יש עתיד". במקרה כזה רק 4% מכלל הסקרים שנערכו ב-11 החודשים האחרונים מעניקים לשתי המפלגות הללו יחד, יותר מנדטים מכל הקואליציה יחד.
האפשרות השנייה שנבדקה: הכללת כל האופוזיציה כולה תחת ההגדרה "המחנה הליברלי". במקרה כזה מנצח "המחנה הליברלי" ב-87% מהסקרים.
בד בבד חשוב לזכור שלא כל האופוזיציה הנוכחית תוכל להיכנס לממשלה שלפיד מבקש להקים. לפני שלושה חדשים התבטא ואמר כי "רע"ם לא יכולים להיות המנדט ה-61" של הממשלה שלו. לפיכך קיימת אפשרות שלישית להגדרת "המחנה הליברלי": מפלגות האופוזיציה ללא המפלגות הערביות. במקרה כזה רק 77% מהסקרים חוזים ניצחון של המחנה הזה על הקואליציה.
עם זאת הניצחון הזה אינו משמעותי אם אין אפשרות להגיע ל-61 מנדטים. רק 26% חוזים ניצחון מוחלט למחנה הליברלי. כמובן שיש לקחת בעירבון מוגבל את כל תוצאות הסקרים, כיון שכל מכון יכול לפרסם סקרים כרצונו ללא שום קוד אתי או תקנון.
שורה תחתונה: לאחר ש"גלובס" בדק את כל הנתונים לעומק ולאחר כל ההסתייגויות האפשריות, המסקנה שלו ברורה: דברי לפיד אינם נכונים. ישנם סקרים לא מעטים שבהם המחנה הליברלי לא מנצח. אך טבעי היה שלפיד יגיב על הדברים, אך בעיתון מציינים כי "מראש האופוזיציה לא התקבלה תגובה".
אין תזוזה
מספר המנדטים הנוכחי של מפלגות הקואליציה חזר להיות זהה למספר המנדטים ערב הטבח
אם בסקרים וניתוחיהם עסקינן, ראויה לציון נקודה נוספת העולה מהם: מחנה הימין מתחזק, גם בתוך הציבור שלא מעוניין להצביע לקואליציה הנוכחית. ציבור זה מחפש אלטרנטיבה ימנית, ואינו מתכוון לעבור לגוש השני. מדובר בימין שמוגדר "ליברלי", ומבחינת יחסו לחרדים ולדת, אין הבדל בינו ל"מחנה הליברלי" שהוזכר לעיל.
מספרי המנדטים מעניינים: לפני הטבח, כאשר הרפורמה וההפגנות שלטו באוויר, קיבלו כל מפלגות הקואליציה יחד 53 מנדטים בסקרים. מיד לאחר הטבח ירדה הקואליציה באופן משמעותי ל-44 מנדטים. והנה בשבועות האחרונים חוזים רוב הסקרים 53 מנדטים (ויותר) לקואליציה, בדיוק כפי שהיה לפני הטבח.
המשמעות ברורה: למרות המלחמה, הטבח, העקורים בצפון, הכישלונות והמחדלים, לא נרשמה תזוזה מימין לשמאל. שום דבר לא השפיע על אותם מצביעים. לא ההפגנות, לא השיח (הרעיל) בתקשורת, לא האולפנים הרועשים ולא ההסתה. המנדטים נותרו במפלגות הקואליציה כפי שהיה ערב הטבח. מנגד, אותם סקרים ממש חוזים לגוש (היהודי) הקורא לסיום המלחמה ו"לעסקה בכל מחיר" 23-24 מנדטים בלבד ("יש עתיד" ו"הדמוקרטים"). מדובר בחמישית מהציבור היהודי. מסתבר שרבים מאלו שקוראים לעסקה, לא מתכוונים להצביע עבור מפלגות השמאל שמקדמות אותה "בכל מחיר".
כפי שהוזכר לעיל, גם בתוך הציבור שלא מתכוון להצביע עבור מפלגות הקואליציה, יש רוב לאותם שמביעים עמדות מימין לממשלה, דוגמת ליברמן (ובנט מבחוץ), וכן לעמדות מרכז דוגמת בני גנץ. השניים, ליברמן וגנץ אינם מתנגדים לשום פעולה צבאית שהממשלה עושה. הראייה: כאשר גנץ היה בקבינט, התקבלו כל העמדות הצבאיות פה אחד. המחלוקת היא במישור הפוליטי: האם ההנהגה הנוכחית צריכה להישאר בשלטון. גנץ וליברמן, כל אחד בדרכו, מתנגדים כמובן לממשלה ורוצים להחליפה. אך לא ישנו מהותית את סדר יומה הביטחוני.
מנגד, אותם המפגינים שיוצאים היום נגד המלחמה ובעד עסקה בכל מחיר, הם אותם המפגינים שיצאו נגד הרפורמה, נגד הטיפול בקורונה, נגד חוק הארנונה, נגד חוק הגיוס ונגד כל דבר שעשתה ועושה הממשלה. הדגלים השחורים שהם מניפים, הם אותם דגלים הזכורים מהפגנות בלפור. אולם הם לא מצליחים לגדול מבחינה מספרית. להפך. ההפגנות רק הולכות ופוחתות. הניסיון להחיות אותן מחדש באמצעות "ליל גלנט 2", נועד מראש לכישלון. האווירה הציבורית השתנתה מאז "ליל גלנט" הראשון.
כך או אחרת, תמונת המנדטים שהייתה בתחילת המלחמה השתנתה. הציבור זז ימינה ומצביע ברובו למפלגות הקואליציה וכן למפלגות ימין ומרכז-ימין. לפי שעה יש לקואליציה רק 53 מנדטים, אבל זו בדיוק הייתה נקודת המוצא בבחירות הקודמות, שהסתיימו כזכור עם 64 מנדטים. איש לא חושב שזה יחזור על עצמו, אולם עד הבחירות, (אם אכן סער ייכנס לממשלה) יש עוד הרבה זמן.
הטור נכתב ופורסם במקור בעיתון יתד נאמן
