וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל: (דברים לא,יט)
ובגמ' במנחות (ל,א) וא"ר יהושע בר אבא אמר רב גידל אמר רב הלוקח ס"ת מן השוק כחוטף מצוה מן השוק, ואם כתבו מעלה עליו הכתוב כאילו קיבלו מהר סיני אמר רב ששת אם הגיה אפי' אות אחת מעלה עליו כאילו כתבו, וכ' רש"י שעשה מצוה, אבל אם היה כותב הרי"ז מצוה יתירה טפי.
ובגמ' בסנהדרין (כא,ב) מצינו, אמר רבא אף על פי שהניחו לו אבותיו לאדם ספר תורה מצוה לכתוב משלו שנאמ' 'ועתה כתבו לכם את השירה', והק' אביי שהרי נאמר במלך שכותב לו ספר תורה לשמו שלא יתנאה בשל אחרים משמע שדוקא מלך ולא הדיוט, ותי' שלמלך יש שתי תורות אחת שהיא יוצאה ונכנסת עמו ואחת שמונחת לו בבית גנזיו אותה שיוצאה ונכנסת עמו, וכ' רש"י ששונה מלך מהדיוטות דאילו היה הדיוט היה מספיק לו אחד ומלך צריך שנים.
ובהלכות קטנות לרא"ש הל' ספר תורה (סי' א') אמר רבי יהושע בן יוסי אמר רב גידל אמר רב הלוקח ס"ת מן השוק כחוטף מצוה מן השוק כתבו מעלה עליו הכתוב כאילו קבלו מהר סיני. ואמר רב יהודה אמר רב אם הגיה בו אות אחת מעלה עליו הכתוב כאילו כתבו. לפי שהיה אצל הראשון באיסור ששהה בביתו ספר שאינו מוגה (ומה) וזה שהגיה והכשירו לקרות בו כאילו כתבו. בפרק האשה שנתארמלה מצינו ס"ת שאינו מוגה א"ר אמי עד ל' יום מותר לשהותו. מכאן ואילך אסור לשהותו משום שנאמר אל תשכן באהליך עולה.
וברש"י ונמ"י כ' שיש למדת הרחמים ללמוד זכות ולומר כמו שטרח טורח זה כן היה טורח ללכת במדבר כדי לקבל תורה מהר סיני. וכן כ' שמו שתיקן זה כך אם היה מוצא בו טעויות רבות היה מתקן אותם.
אם המוצוה מדאורייתא
ובספר המצוות (מצוה יח) היא שצונו שיהיה כל איש ממנו כותב ספר תורה לעצמו. ואם כתבו בידו מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני, ואם אי אפשר לו לכותבו צריך שיקנהו או ישכור מי יכתבהו לו. והוא אמרו 'כתבו לכם את השירה הזאת'. ואין מותר לכתוב אותה פרשיות פרשיות כי רצה באמרו 'את השירה' כל התורה שכוללת זאת השירה, והלא הפרש יש בין מלך והדיוט כי כל איש חייב לכתוב ספר תורה אחד והמלך שנים כמו שהתבאר בפרק שני מסנהדרין.
אמנם בספר יראים השמיט מצוה זו, וכן הגאונים לא מנו מצוה זו כלל (רס"ג, בה"ג) ואף הרי"ף לא הזכיר זאת.
וכך כתב הגר"י פערלא (פרשה ס, עמ' ריג) שלא מצינו מקור מבואר בשום מקום שיש בזה מצות עשה דאורייתא לכל איש ואיש מישראל שיכתוב לו ס"ת, ומוכיח בהרבה דוגמאות שלשון מצוה בתלמוד אינו דוקא מצוה מן התורה ומבאר שאפשר שאין זה אלא מדרבנן בעלמא והפסוק הוא אסמכתא בעלמא, ואף במה שכתב הרמב"ם שאין כותבים את התורה פרשיות כתב שם שאין לכך מקור מן התורה, ולזה היה נראה לומר שרבא אמר רק משום שזה מצוה מדבריהם בעלמא שאמרו כן כדי להגדיל תורה ולהרבות ספרים, כדי שיהיו שכיחים ומצויים ללומדיהם, אלא שהסמיכו לפסוק, וכן היה אפשר לומר בדעת הגאונים וסיעתם שלא מנו מצוה זו.
וכן בספר החינוך (מצוה תריג) כתב, מצוה לכתוב כל אחד מישראל ספר תורה לעצמו, והוסיף, ודע בני, שאף על פי שעיקר החיוב דאוריתא אינו רק בספר התורה, אין ספק שגם בשאר הספרים שנתחברו על פירוש התורה, יש לכל אחד לעשות מהם כפי היכולת מן הטעמים שאמרנו, ואף על פי שהניחו לו אבותיו מהן רבים, וזהו דרך כל אנשי מעלה יראי אלקים אשר היו לפנינו לקבע מדרש בביתם לסופרים לכתב ספרים רבים, כברכת השם אשר נתן להם, ומבואר שעיקר המצוה היא לכתוב לו ספר תורה אך מ"מ יש גם מצוה לכתוב ספרים נוספים, וסיים דבריו, והעובר על זה ולא כתב ספר תורה אם אפשר לו בשום ענין בטל עשה זה. וענשו גדול, כי היא סבה, ללמד מצות התורה כמו שאמרנו, וכל המקיים אותה יהיה ברוך ויחכם הוא ובניו, וכמו שכתוב כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל.
והוסיף החינוך, דודאי מצוה גדולה היא לכתוב ס"ת וגם אין למוכרו אלא ללמוד תורה ולישא אשה, וכ"כ הרמב"ם (פ"ז מהל' ספר תורה) דמצות עשה היא לכל איש ישראל לכתוב ס"ת לעצמו, וזהו בדורות הראשונים שהיו כותבים ס"ת ולומדים בו, אבל האידנא שכותבין ס"ת ומניחין אותו בבתי כנסיות לקרות בו ברבים מצות עשה היא על כל איש מישראל אשר ידו משגת לכתוב חומשי התורה ומשנה וגמרא ופירושי' להגות בהן הוא ובניו, כי מצות כתיבת התורה היא ללמוד בה כדכתיב 'ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם', וגם לא למכרם אם לא ללמוד תורה ולישא אשה.
ומבואר מדברי הרא"ש שבזמן הזה שאין קוראים בספר תורה אלא רק משתמשים בקריאת התורה המצוה היא ללמוד תורה להגות בה הוא ובניו, ונראה שאין הרא"ש חולק שיש מצוה לכתוב ס"ת אלא שעיקר המצוה היא ע"מ ללמוד וכיון דהס"ת מונח לקריאה בבית הכנסת בלבד אין בזה את עיקר המצוה, וכ"כ רבינו ירוחם (נ"ב ח"ב) שאם כתבה הוא בעצמו הרי הוא כאלו קבלה מהר סיני, ואם הגיה בה אפילו אות אחת הרי כאלו כתבה, וכ"כ הטור (יו"ד סי' ער) שמצוה לכתוב על מנת ללמוד והביא את לשון אביו הרא"ש בהל' ס"ת.
בזמנינו המצוה בספר תורה או בשאר ספרים
הבית יוסף (יו"ד סי' ער, ב) תמה על דברי הרא"ש, איך פטר ממצות כתיבת ספר תורה ולהחליפה בחומשים ומשניות וגמרות ופירושיהן שהרי לא תלה טעם החילוק בין הדורות הראשונים לדורות הללו אלא שבדורות הללו אין לומדין בהן אלא מניחין אותן בבית הכנסת לקרות בהם ברבים והיה צריך לומר שיכתבו ס"ת וילמדו בהם, אלא נקט הב"י שלא בא הרא"ש אלא לחדש לנו חיוב כתיבת חומשים ומשניות וגמרות ופירושיהם שגם זה בכלל מצות כתיבת ס"ת ושזה יותר מצוה מלכתוב ס"ת ולהניחו בבית הכנסת לקרות ברבים, אבל לכתוב ס"ת לקרות בו הוא ובניו פשיטא דגם בזמן הזה זהו עיקר קיום מצות עשה שהרי הוא נוהג בו כמו שהיו נוהגים בדורות הראשונים.
אולם הפרישה (יו"ד סי' ער ס"ק ח) חלק, שהרא"ש סבר שהמצות עשה נאמר דוקא באלו ולא בס"ת דדוקא בימיהם שהיו לומדים תורה שבעל פה שלא מן הכתב כי אם על פה היו צריכים ללמוד מספר תורה המתוייגת כהלכתה ומדוייקת בחסירות ויתירות ופסקי טעמים כי הם כולם רמזים הם לזכור על ידם תורה שבעל פה, אבל בזמנינו שנתמעטו הלבבות ואמרו (גיטין ס א) עת לעשות לה' הפרו תורתך (תהלים קיט קכו) וכתבו התלמוד בספר וגם בימיהם היה איסור בדבר שלא לכתוב ה' חומשי תורה כי אם בדרך שנכתבה ס"ת בגלילה וא"כ כל ספריהם היו דומים לספר תורה משא"כ בזמנינו שנעשה לנו בהיתר לכתוב ספרים דפין דפין כל אחד בפני עצמו א"כ למה לנו לזלזל בכבוד ס"ת לחנם ללמוד מתוכו שלא לצורך כיון שאין אנו לומדים כלום מחסירות ויתירות ותגין ופיסוק טעמים כבימיהם, וכן הוסיף בדרישה.
הרי נחלקו הב"י והפרישה מה דעת הרא"ש, האם לדעת הרא"ש כתיבת ספרים במקום כתיבת ספר תורה, וא"כ בזמנינו אין חיוב בכתיבת ס"ת, או שעיקר המצוה בכתיבת ספרי תורה ודין הספרים האחרים שכתב כדין ספר תורה.
והנה בשאג"א (סימן ל"ו) כתב יכולני לפטור ממצוות כתיבת ס"ת בזה"ז משום דאפילו בימי אמוראים לא היו בקיאים בחסרות ויתרות ורק הסופרים הראשונים היו בקיאים.
ובהלכות ס"ת לרבינו תם כ', מעתה תן עינך בדקדוק סופרים ובגופן של אותיות לפי מה שאין אנו בקיאים בכל הדקדוק כדאמר רב יוסף בקידושין אינהו בקיאין בחסרות ויתרות ואנו לא בקיאים, ועת לעשות לה' הפרו תורתך, ולכך שלנו גם כשרים, הנה מסר לנו רבינו תם טעם גדול שבוודאי היתה קבלה בידו מרבותיו רבותינו וכנראה שהכלל הזה עת לעשות לה' הפרו תורתך היתה קבלה ביד רבותינו האמוראים דור אחד דור עד משה רבינו.
בהקדמת רבינו מאיר הלוי במסורת סייג לתורה, ואחרי הכרעת רבינו הרמ"ה בכתיבת ס"ת עפ"י רוב הספרים הלכו רבינו המאירי, ולפי דברי רבינו הרמ"ה ז"ל היסוד הוא שקיום מצוות כתיבת ס"ת נוהג אף בזה"ז, כי הספרים שלנו נכתבו עפ"י רוב ספרים וגם בחילופי חסרות ויתירות הלכה היא שהולכים אחר הרוב דכתיב אחרי רבים להטות.
אם נשים חייבות
וברמב"ם (פ"ז מהל' ס"ת ה"א) מצות עשה על כל איש ואיש מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה כלומר כתבו לכם תורה שיש בה שירה וכו' וכ' בשם דרך שהרמב"ם כ' כל איש ואיש, ומשמע שאין הנשים חייבות במצוה זו, וכן מפורש כן בדבריו שמנה בסוף מנין מצוה עשה מצוות שנשים פטורות בהם ובכללן מצוה יח, וכן בספר החינוך כ', ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים, שהן חייבין בתלמוד תורה, וכמו כן לכתב אותה, ולא הנקבות.
וביאר בשם דרך כפי שכבר כתב החינוך ששורש מצוה זו היא מצות תלמוד תורה, שמשרשי המצוה, לפי שידוע בבני אדם שהם עושין כל דבריהם לפי ההכנה הנמצאת להם, ועל כן צונו ברוך הוא להיות לכל אחד ואחד מבני ישראל ספר תורה מוכן אצלו שיוכל לקרות בו תמיד ולא יצטרך ללכת אחריו לבית חבריו, למען ילמד ליראה את השם, וידע וישכיל במצותיו היקרות והחמודות מזהב ומפז רב, וכן מבואר בדברי הטור שם כי מצות כתיבת התורה היא כדי ללמוד בה דכתיב 'ולמדה את בני ישראל וכן פסק בשו"ע וכתב בביאור הגר"א שעיקר הכתיבה משום ללמוד בה, ולפי"ז כיון שגדר מצות כתיבת ס"ת היא משום תלמוד תורה שנשים פטורות בה ע"כ נשים פטורות גם בכתיבת ס"ת.
האם יכול לקנות ספר תורה
והנה במנחת חינוך הביא מחלוקת רש"י והרמב"ם שמצינו במנחות (ל,א) הלוקח ס"ת מן השוק כחוטף מצוה מן השוק וכ' רש"י שעשה מצוה, אבל אם היה כותב הרי"ז מצוה יתירה טפי, אמנם ברמב"ם משמע שלא יצא שהרי כתב שאם אינו יודע לכתוב אחרים כותבים לו ולא כתב שיכול לקנות, וכן מבואר ברמ"א שאם קנה אינו יוצא ידי חובת המצוה, ומבואר שנחלקו ביסוד זה האם המצוה היא בכתיבה או שיהיה לו ס"ת, ולכך סבר רש"י שיכול לקנות ס"ת שעיקר המצוה שיהיה לו ס"ת, ולכאורה זה תלוי בגדר הנ"ל שאם המצוה היא תלמוד תורה עניינה שיהיה לו ס"ת מצוי בביתו תמיד, והגר"א פסק כרש"י שיכול לקנות כיון שעיקר המצוה שיהיה לו אפשרות ללמוד בו וכ"כ בפתחי תשובה שתלוי בזה, ולפי"ז נראה שאם היה לו ס"ת ונאבד שחייב לכתוב שוב כיון שהמצוה היא שיהיה אצלו ס"ת.
אם יוצאים בכתיבת ס"ת בשותפות?
והנה נחלקו האחרונים (בחידושי הגרע"א ובפת"ש) האם יוצאים ידי חובת מצות ס"ת כשכותבים ספר תורה בשותפות ומשמע משון הרמב"ם והחינוך שהמצוה היא על כל איש ואיש מישראל ולא בשותפות, ונראה שזה תלוי זה בזה שאם החיוב הוא משום תלמוד תורה היה מקום לומר שחייב שיהיה לו בעצמו ולא יצא ע"י שותפות, משא"כ אם החיוב הוא הכתיבה מועיל גם בשותפות כיון שנחשב שהס"ת נכתב ע"י שניהם, וא"כ לדעת הפוסקים שאפשר לכתוב ס"ת בשותפות נראה דעדיף לכתוב ס"ת שוראים בו בציבור לפי שאפשר לקיים קריאה דוקא בס"ת כשר ורק באופן שכותב ס"ת אפשר לקרוא בו.
ובחידושי הגרעק"א (יו"ד סי' רע) כ' ואינו רשאי למכרו, בתורת חיים כתב דאין לו להקדיש הס"ת לצבור אא"כ כותב אחרת לעצמו דכיון שמקדישה הרי היא של הקדש ולאו שלו ואינו יוצא בזה ידי מצות עשה כתבו לכם עיי"ש משמע דמפשט פשיטא ליה להת"ח דאם יש לו ס"ת בשותפות דאינו יוצא בזה דהא כשמקדיש לצבור גם הוא שותף בו.
אמנם במנחת אשר כתב, שגם הרמב"ם מודה שמצוות כתיבת ס"ת היא כדי שיהיה לו ס"ת ללמוד בו שכן משמעות הפסוק 'ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם', ולכך לא צריך שיכתוב בעצמו ומקיים בכל אופן שתשיג ידו ספר ללמוד בו, אלא שביורש ס"ת לא יצא יד"ח והוכיח כן ממצות מעקה שאם קנה בית שיש בו מעקה שאין מקיים את המצוה רק שאין עליו חיוב ולכך כשאין הספר בא על ידו אין מקיים את המצווה, אמנם נראה שלשיטת הרמב"ם אין מקיים את המצוה בספרי לימוד כדברי הרא"ש, וכן מבואר בצתורת חיים הנ"ל שהעמיד דבריו בדברי הרמב"ם.
לפרנס תלמיד חכם או לכתוב ספר תורה?
וכ' בחיי אדם שלפרנס לומדי תורה קדם לכתיבת ספר תורה, ולא כההמון שחושבים שכתיבת ס"ת מצוה שאין למעלה ממנה ובזה לבד קונים עולם הבא, ואינם נותנים לפרנסת לומדי תורה כלל, והם בחשך ילכו, ומכ"ש שמפזרים בשעת נתינת ספר התורה לבית הכנסת בסעודות וריבוי נרות והוצאות מרובות ואילו ישמעו לדברי החכמים בודאי יותר טוב לפזר לעניים לומדים, ובשם החת"ס אמרו שהכניס ספתר תורה בלי הדלקים ותזמורות.
