ה'חזון איש' הורה: אין לכרות את רגלו של הרב | הרב יוסף זאב

בתחילת דרכו, כשהחליט גאב"ד פוניבז' על בניית הישיבה, נזקק לממון ודמים מרובים בסך ריבי רבבות, לשם כך החיש פעמיו לגולה, בהגיעו לארה"ב עם תכנית לשהות שם כמחצית השנה.
אחר כמה ימים החל הרב להרגיש כאבים עזים ברגלו, וככל שעברו השעות כך גדלו והתחזקו הייסורים נורא נוראות, בלית ברירה פנה לדרוש ברופאים והללו בדקו אותו בבדיקה אחר בדיקה, עד שהגיעו למסקנא שה'סוכר' משתולל בגופו וכבר גרם לנמק ברגליו, ומוכרחים המה לכרות את רגלו כי בלאו הכי יתפשט הנמק בכל, גופו, ויש בזה סכנת חיים ודאית.
והנה, לא לבדו שהה שם הרב, אלא גם נכבדי ראשי הישיבות שבארה"ב שהו עמו, ויהי בשמוע הרב את מצבו הכריז קבל עם ועדה, שמצדו אין כל הסכמה לטיפול – רק אם יקבל הוראה מפורשת על כך מהגה"ק ה'חזון איש' זי"ע. לעומתו שאלוהו הרופאים מי הוא החזו"א, וכי רופא או פרופסור הוא… הסבירו להם ראשי הישיבות שהוא רב גדול בישראל ודר בארץ ישראל והחולה סומך דעתו רק עליו.
הרופאים, שמימיהם לא נתקלו בכגון דא, יושב לו יהודי כשסכנה ודאית מרחפת על ראשו, ועדיין זמנו פנוי לשלוח שאלתו עד ארה"ק הרחוקה – הודיעו כי לדעתם עד שתבוא התשובה כבר לא יהא את מי לנתח בכלל…
לשמע דעתם הנחרצת, אמרו ראשי הישיבות לרב: א"כ, עפ"י דעת תורה אסור לכם להתנגד, פיקוח נפש דוחה כל התורה כולה. אך הרב בשלו, הודיע ב'עקשנות דקדושה'[שבה ניחן מן השמים, ורק בזכות עקשנות קדושה זו הגיע להיכן שהגיע, ובנה את הישיבה ושאר מפעלותיו בקודש] – ה'דעת תורה' שלי הוא החזו"א, ולא אזוז כמלא נימא מבלי תשובותו !
משראו ראשי הישיבות כי המצב רציני ביותר, שלחו בדחיפות מברק לארה"ק, ואכן, כעבור כמה ימים חזרה תשובת החזו"א: לא בא' רבתי – בשום אופן לא לכרות את רגלו של הרב… הרופאים, שכאמור מעולם לא ראו כזאת, הודיעו שאינם נוטלים כל אחריות על הרב ועל מצבו, וחייבו את הרב להעלות על הכתב ולחתום על דבריו שכל האחריות מוטלת עליו עצמו, גם פסקו מלטפל בו, וכי סתם יעניקו טיפול למאבד עצמו לדעת?…
כעבור כמה ימים קרה הנס, היסורים החלו פוחתים והולכים, עד שהרב החל מהלך טיפין טיפין על רגליו… באותו היום רעשו וגעשו כותלי בית החולים, כי מעולם לא נראה בין כתליו נס רפואי כזה, אפילו במעין דמעין…
שוב עברו כמה ימים והרופאים מצאו בבדיקות שהנמק פוחת והולך – מצטמק ויפה לו, עד שאחר כמה ימים נוספים שוחרר הרב לביתו כשהוא בריא ושלם.
כעבור מחצית השנה סיים הרב את מגביתו בארה"ב בהצלחה גדולה [בפרט אחר מעשה כזה] וחזר לארה"ק. בהגיעו ארצה פנה מיד לביתו של הגה"ק החזו"א [עוד בטרם יפנה לביתו שלו]
החזו"א קבלו בפנים מאירות, והרב שאלו: ילמדנו רבינו, הרי רבינו אינו נמנה על החסידי'שע רבי'ס [אדמו"רים חסידיים, שהורגלו בכגון דא], מאי וכיצד ענה תשובה כזאת – כשכל הרופאים עונים ואומרים פה אחד שאין להתעכב מכריתת הרגל אפילו שעה אחת ?
ענה החזו"א: אכן, כשהגיע אלי הטעלעגראם הייתי באמצע הלימוד, נשאתי עיני השמיימה וחשבתי לעצמי: אוי, רבש"ע, הנני יושב בבני ברק והשאלה באה מניו יורק הרחוקה, כיצד אענה על
"כשהגיע המברק שלך הייתי באמצע הלימוד", סיפר לי החזו"א, "נשאתי עיני לשמים וחשבתי: אוי, רבש"ע, אני יושב בב"ב והשאלה באה מניו- יורק הרחוקה – כיצד אענה על שאלה כזו?!"
שאלה כזו, כש'הן' שלי יהיה הן ו'לאו' יהיה לאו, כלומר, מוות וחיים תלויים עתה בתשובתי! לכן ביקשתי מאת הבורא יתב"ש: אנא, האר עיני בתורתך, והראני תשובה נכונה בדברי תורתך. מיד הבטתי בגמרא מסכת שבת שהייתה פתוחה לפני, ונפלו עיני על התיבות 'פסיק רישיה ולא ימות' [לשון תמיהה, וכי יש לך אדם שקוטעים את ראשו והוא עצמו נשאר בין החיים?…].
חשבתי לעצמי: הרי רגלו של גאב"ד פוניבז' אינה נחשבת כ'רגל', אלא כ'ראש', כי ברגלים הללו תלוי ועומד כל המפעל … עולם תורה עומד על רגלו של הרב, אם לא יכתת רגליו בין דלתי הנדיבים לא תשיג ידו כדי בניית הישיבה וכו' והכל ירד לטמיון, ובוודאי לזה כוונו מן השמים להראות, שאין לכרות ולפסוק את רגלו של הרב הנחשבת כ'ראש', ורק כך ישאר לחיות, וכן הווה…
בפרשת ניצבים, אנו למדים על עניין ערבות ישראל איש לאחיו. פרשתנו פותחת בפסוק :
" אַתֶּ֨ם נִצָּבִ֤ים הַיּוֹם֙ כֻּלְּכֶ֔ם לִפְנֵ֖י יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֵיכֶ֑ם רָאשֵׁיכֶ֣ם שִׁבְטֵיכֶ֗ם זִקְנֵיכֶם֙ ….
לְעָבְרְךָ֗ בִּבְרִ֛ית יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֶ֖יךָ " [דברים פרק כט ]
רבינו 'האור החיים' הקדוש מתעכב על פירוש הכתוב: "למה הוצרך לפרט 'ראשיכם', ולא הספיק לומר בדרך כלל – כולכם ?"
עוד מקשה 'האור החיים' על המשך הפסוק: "לעברך בברית ד' אלוקיך ובאלתו"; והלוא בסוף הפרשה הקודמת קראנו לאמור [דברים כח, סט]: "אלה דברי הברית אשר ציווה ה' את משה"! ואם כן, על איזו ברית מדובר עתה?
מבאר ה'אור החיים': "כוונת משה בברית זה, היא להכניסם בערבות זה על זה, כדי שישתדל כל אחד בעד חברו לבל יעבור פי ה', ויהיו נתפסים זה בעד זה". זו הברית שציווה ה' כאן בפרשתנו- להיות ערבים זה לזה. "לכן הדגיש משה רבינו את ההדרגות שיש בבני ישראל: דברים פרק כט " רָאשֵׁיכֶ֣ם שִׁבְטֵיכֶ֗ם זִקְנֵיכֶם֙ וְשֹׁ֣טְרֵיכֶ֔ם כֹּ֖ל אִ֥ישׁ יִשְׂרָאֵֽל " כי כל אחד חייב בערבות לפי דרגתו הרוחנית, כמו שאמרו חז"ל [שבת נד, ב]: 'כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה – נתפס על אנשי ביתו; באנשי עירו – נתפס על אנשי עירו; בכל העולם כולו – נתפס על כל העולם כולו"'. אם כן, זהו פירוש הכתוב: 'ראשיכם' – הם הגדולים שבכולן, שיכולין למחות בכל ישראל, אלו יתחייבו על הכל; 'שבטיכם' – כל שבט ושבט יתחייב על שבטו; 'זקניכם ושוטריכם' – כל זקן יתחייב על משפחתו, כל איש ישראל – הם ההמון, כל אחד יתחייב על אנשי ביתו. נמצאנו למדים שככל שאדם מרומם יותר, קרוב יותר לה' – הוא מחויב יותר מטעם ערבות בהשבת יהודים לאביהם שבשמיים.
כמו החובות כך גם הזכויות, כשהרבים צריכים לו זה חשבון אחר, שהלכו להתפלל על קבר החפץ חיים ביקש הרב שטיימן שיתפללו עליו שיזכה לזכות את הרבים כי מי שהמלך צריך אותו הוא קודם בדין ,
ומקובל מגדולי הדור אייך בחור בישיבה יכול לזכות מזכה הרבים, ע"י שמגיע לתפילה בזמן לסדר בזמן, אחרים רואים אותו לומד מתחזקים ובאים בחור שלומד התמדה בלי הפסק חיזוקים לימוד בתענית דיבור וכו' .
שבת אחרונה של שנה. בל נחשוב כי ימים הללו, סוף השנה, כ'רגל' של השנה המה, אלא אדרבה, רגלים אלו הן 'ראש' לשנה הבעל"ט. בימים אלו תלוי כל עתידנו, אם נמלא אותם בתשובה ומעש"ט, בבקשת רחמים כראוי וכהוגן, בוודאי נשיג לעצמנו חיים טובים, לאורך ימים ושנות חיים.
הדברים לעילוי נשמת אבי הרב מאיר חי בן גולי'ט זצוק"ל
ברצוני לברך אותך ואת כל משפחתך שנה טובה וגמר חתימה טובה בידידות עמוקה .
הרב יוסף זאב
הישיבה הגדולה תל ציון
שבת שלום ומבורך